זיכרונותיי מסיריוס

"-זה פשוט יהיה בלתי נסבל. כבר מזמן הבנתי שאני מת בשבילם, וגם הם הבינו את הרמז ולא טרחו לשמור על קשר. בדיוק בגלל זה עזבתי - לאף אחד לא מגיע לסבול את האמירות שלהם, עדיף שירכלו עליי בלי שאשמע! אתה לא יודע איך זה מרגיש, לשמוע אותם מתלחששים מאחורי גבי כאילו שאני חירש ובכלל לא אכפת להם שאני שומע את כל הטינופת שלהם עליי... משפחה אמורה להיות מעל הכל, אבל הם לא היו משפחה עוד לפני שוולדמורט עלה לשלטון; כל עניין טוהר הדם המטופש הזה ושהשאר יכולים ללכת לעזאזל, זה לא יצר את הקרע בנינו, אבל בהחלט הרחיב אותו... לפחות הם כבר הפסיקו לנסות לתקן אותי. אבל כמובן, הם הרגישו צורך עז לעדכן אותי בזה שרגולוס מת עכשיו. הם כנראה רצו להבהיר עוד יותר שהם מתנערים ממני ושאני לא חלק מהם בשום צורה שהיא על אף שלמרבה האירוניה אני הנצר היחידי שנותר מהמשפחה המגעילה הזאת, או שוולדמורט עורך בדיקות רקע למשרתים הכושלים שלו, לך תדע. הוא מת למען וולדמורט, והיא אמרה את זה בגאווה ובתוקפנות כזאת מבחילה. אני לא יודע איך אני אמור להרגיש. אני מתכוון, אי אפשר לצפות ממני להתאבל על האח שלגמרי נידה אותי. או שאולי כן, כי בכל זאת הוא מת צעיר כל כך? ואולי זה בכלל לא בסדר שאני לא מרגיש עצב... האח היחיד שלי מת והידיעה הזאת מעבירה בי פחות רגשות מטעימת ממתק חדש. אולי אני לא בסדר, אבל אני לא יכול להתעלם מזה שהוא אף פעם לא היה אח ראוי, ושהם אוכלים עכשיו את הדייסה שהם בישלו. מבחינתם כמובן, אני זה שלא היה ראוי למשפחה, כפי שהיא טרחה לציין שוב היום, כאילו שהצלחתי לשכוח איך רגולוס היה הבן המושלם ואני ה-" סיריוס השתתק ופיו נותר פעור במקצת; רמוס עמד מולו, עירום לגמרי.

"אתה כל כך סקסי כשאתה כועס, רך-כף; זה לא טוב לבריאות." הוא הסיר בחלקלקות את חולצתו של סיריוס וחשף חזה לא פחות ממושלם.

"לא טוב לבריאות להיות סקסי?" סיריוס הסדיר את נשימותיו, שהופרעו ספק מהמונולוג הארוך שלו ספק מהמהלך המפתיע של רמוס. כהרגלו בקודש, הוא התלוצץ ברגע שיכולת הדיבור שבה אליו.

"זה בסדר לפעמים לא לדעת מה להרגיש. ההורים שלך מפסידים בן מושלם, אתה יודע את זה; ובזכות זה שהם... הם, אנחנו כאן לבד בבית הזה. אז אולי כדאי להתמקד בצדדים החיוביים."

"תמיד אתה מתמקד בצדדים החיוביים, ירחוני." סיריוס נאנח והתיישב בקצה המיטה. רמוס נאנח גם הוא והתיישב לצידו, מכסה את עצמו בסדין. "הלוואי שהייתי נולד למשפחה יותר נורמלית, כמו ג'יימס..."

"והלוואי ואני הייתי נורמלי, בלי צורך להסתגר כל חודש. אבל אני לא נורמלי, וזה הכי נורמלי להיות לא נורמלי, סיריוס."

"המשפחה שלי שונאת אותי-"

"אנחנו המשפחה שלך. ג'יימס, פיטר, אני - אנחנו נאהב אותך תמיד, באש ובמים. חשבתי שזה היה ברור לך אפילו הרבה לפני שעברת לגור עם ג'יימס."

"אני יודע, אני יודע. ואני אוהב אתכם, ומאושר בשביל ג'יימס ולילי. ועם זאת, אני לא יכול לתהות מה היה קורה אם רק הייתי נולד למשפחה אחרת; בטוח הייתי מוצלח יותר, בלי השריטות של המשפחה שלי."

"אתה מוצלח, סיריוס. אתה יפה, אתה חכם, אתה מצחיק-"

"-וגם דפוק. שרוט מהיסוד. לנצח."

"אני חושב שאתה מושלם בדיוק כמו שאתה." רמוס הביט לו בעיניים.

"באמת?"

"טוב, אולי הייתי מוריד טיפה מהחוצפה הטבעית הזאת שלך, אבל חוץ מזה, מושלם."

"למדתי מהטובים ביותר..."

"ללא ספק. רואה? צדדים חיוביים..."

"תודה." הם הביטו זה בזה. סיריוס רכן אל רמוס, ונישק אותו. "אני אוהב אותך."

"אתה-" הוא הסמיק וליבו החסיר פעימה; הוא אמר את שלושת המילים הקדושות. "אה- גם אני, הכי שאפשר..."

"היי, ירחוני-" סיריוס נצמד אל חברו. "אולי כדאי שתדע, ג'יימס עומד להציע ללילי - אבל אני רואה שהוא לא הדבר היחיד שעומד." הוא חייך בשובבות ופזל מטה לבליטה שבסדין, ונגע בה בעדינות.

"אה..." רמוס האדים לגמרי; הוא לא התכוון שזה יקרה, אבל ברגע שסיריוס נוגע בו הוא כמו מכושף, בכל פעם מחדש. "לא התכוונתי-" הוא מלמל, והפעם היה תורו של סיריוס להשתיק אותו בכך שהתפשט בדממה ואז משך אותו אחריו אל תוך הסדינים.

~

"ואני חשבתי שהגרוע ביותר היה מאחורינו. מי ידע שלופין החנון יכול להיות גם הרפתקן?" רון אמר בקול מזועזע שהבהיר להם שהוא מייחל לשכוח את מה שראו הרגע.

"אני חושבת שהתמונה של הפרופסור לופין ערום לא תצא לי בחיים מהראש." הרמיוני התחלחלה.

"תודה לאל שזה נגמר..."

"אני לא מאמין שלא ידענו את זה."

"לא ידענו מה, שסיריוס מגלח את איבריו המוצנעים?"

"שסיריוס ולופין!" הארי השמיע קולות של בחילה. "איך לא ידעתי את זה?..."

"מה ציפית, שסיריוס יבוא ויגיד לך 'היי הארי. שומע? אני ופרופסור לופין היינו פעם ביחד'..."

"אני לא יודע - לא ציפיתי - הם אף פעם לא התנהגו כמו זוג!"

"לך תדע. כל הימים שהם בילו ביחד בכיכר גרימולד... אולי עוד נגלה שהם עשו שלישייה עם קריצ'ר..."

"רון!"

"בצחוק, הרמיוני. בצחוק. אפשר להמשיך?"

"אם זה ימשיך ככה, אני אפרוש..." הרמיוני מלמלה לעצמה. "פרופסור לופין... לא להאמין... אפילו כשגיליתי שהוא אדם זאב לא הופתעתי כל כך..."

"תתכונני להיות מופתעת, הרמיוני - אנחנו רק בזיכרון השני..."

"אני מאוד מקווה שלא כולם כאלה."

"כולם זיכרונות כאלה? זה יהיה עינוי!"

"אני לא חושבת שכולם כאלה. רא"ב הרגע מת וההורים שלך עומדים להתחתן, אז עוד בערך שנתיים הכל ייהרס וסיריוס יהיה באזקבאן. לא יכול להיות שכל הזיכרונות הללו יתרחשו בתקופה קצרה יחסית..." הרמיוני אמרה בהיגיון.

"אני מתחיל לחשוב שהכל יכול להיות... וגם, בטוח יהיו עוד זיכרונות כאלה אחרי שסיריוס ישתחרר."

"בלי קריצ'ר, אני מקווה..."

"נדע רק אחרי שנראה." הארי סיכם בהיסוס, והייתה לו הרגשה שבקרוב הם עוד יתגעגעו לזיכרונות בסגנון הזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא