להתגבר על הארי פוטר ב-10 שלבים

"ג'יני?" שמעתי את קולה המודאג של אליסה לצידי. פקחתי את עיניי. "את בסדר?"

הסתכלתי סביבי. ארוחת צהרים. הנהנתי בעייפות.

"פעם הבאה, שאני אראה שאת מתכננת להתאמן בשעה מאוחרת, אני אקשור אותך למיטה!" היא קראה.

"למה?" צחקתי בבלבול.

"כי האימונים ממש מתישים אותך! הסתכלת במראה?!"

אלה לא האימונים, ליסי, אבל תודה על הדאגה. מה שמתיש אותי, אלה המחשבות, שלא עוזבות אותי לרגע. "האימונים דווקא מרגיעים אותי," אמרתי לה.

היא עיקמה את שפתיה, בחוסר הסכמה.

"בכל אופן, אני שומרת עלייך היום," היא הכריזה. "ובגלל זה – את באה איתי לשחק במשחקי קופסה!"

"משחקי קופסה?" שאלתי.

"כן, הרמיוני מארגנת מלא משחקים. יהיה כיף!"

אם הרמיוני ארגנה משהו, הארי בטוח יהיה שם – סיבה טובה לא ללכת. ובכל זאת, הלב שלי מפרפר בהתרגשות, כי הארי הולך להיות שם – אז אני חייבת ללכת. וחוץ מזה, לא חשבתי על הארי כל הבוקר, אז אולי זה לא נורא כל כך. "מתי זה?"

"אחרי האוכל. בדשא," היא מחאה כפיים בהתרגשות.

לא ידעתי, שהיא אוהבת כל כך משחקי קופסה... אבל, כמו שאמא תמיד אומרת, כל יום לומדים משהו חדש!

ציטטתי את אמא שלי עכשיו?! זה לא סימן טוב, בכלל! כנראה, שהמחסור בשינה משפיע יותר ממה שחשבתי...

***

"אז ככה זה הולך לעבוד," התחילה הרמיוני להסביר.

ישבנו סביבה על הדשא – עשרים אנשים, אולי יותר. את רובם זיהיתי, אבל היו שם גם כמה פרצופים חדשים.

"בעוד רגע תתחלקו לקבוצות של ארבעה עד חמישה אנשים וכל קבוצה תשחק במשחק אחר. לכל קבוצה יהיה ראש קבוצה, שמכיר את המשחק שתשחקו ויהיה אחראי להסביר את החוקים. חלוקת הקבוצות תתבצע באופן הבא – כל אחד יכתוב את השם שלו על פתק ויכניס לכובע הזה," היא הציגה כובע שחור. "ואז – ראשי הקבוצות יוציאו פתקים לפי הסדר ומי שייצא – יצטרף לקבוצה של אותו אדם. שאלות?"

הקבוצה שתקה. כמה אנשים נענעו בראשיהם.

"יופי. אז, רון, בוא תעזור לי לחלק דפים ועטים לכולם!"

רון השמיע קול התנגדות, אבל ביצע את מה הרמיוני ביקשה. הוא עבר בין כולם עם דפים, עטים ופרצוף מובך. לא יכולתי שלא להוציא לשון לכיוונו, כשהוא מסר לי את ציוד הכתיבה.

"אוקיי, עכשיו, ראשי הקבוצות – ג'סטין, חנה, שיימוס, דין, הארי ואני – נגריל את הקבוצות שלנו."

ג'סטין ניגש לכובע ראשון. "נוויל," הוא קרא, אחרי שהוציא פתק.

"לונה," קראה חנה בתורה.

"אליסה," שיימוס הביט סביב, מחפש את אליסה. ליס חייכה וקמה ממקומה.

כשהגיע תורו של הארי, הידיים שלי רעדו.

"רון," הוא קרא בחיוך רחב.

רון קפץ בשמחה ממקומו.

נשמתי לרווחה. הוא לא קיבל את השם שלי. הכול בסדר. אולי, זה דווקא היה רעיון טוב לצאת לשחק עם חברים בחוץ. מרגיע. ואולי, זה לא היה נורא כל כך שגם הארי נמצא כאן, כל עוד הוא לא איתי בקבוצה. כנראה, שלשבת לידו במשך שעה, זה רעיון פחות מוצלח. קיוויתי, שאצליח לחיות עם העובדה, שהוא נמצא באזור. גם ככה, הייתי רואה אותו כל יום – בחדר המועדון, בארוחות...

"ג'יני?" שמעתי קול קורא לי. "ג'יני, בואי, את איתנו!" צ'ו צ'אנג נופפה בידיה בהתלהבות.

ידעתי איך קוראים לה, אבל מעולם לא דיברנו. לא הבנתי, למה היא חייכה אלי כל כך... ובכלל – מתי הספיקו להוציא את השם שלה? באיזה קבוצה היא בכלל?

"בואי אלינו!"

הארי.

אוי לא.

חייכתי אליו וקמתי ממקומי. שמתי לב, שכמעט ולא נשארו אנשים יושבים. החלומות בהקיץ האלה צריכים להפסיק! הוספתי את זה לרשימת המטרות המנטלית שלי – 1. לשכוח את הארי, 2. להפסיק לחלום בהקיץ.

אחרי שכולם התחלקו, הקבוצה שלנו – אני, הארי, צ'ו ורון – הלכה לפינה מוצלת.

"אז, ככה –" התחיל הארי בסמכותיות. אם זה היה כל אחד אחר, כנראה שהייתי מגלגלת עיניים, אך, במקום זאת, הלב שלי הלם בהתרגשות מגוחכת. "אנחנו הולכים לשחק 'מונופול'. זה משחק שמדמה את עולם העסקים. כל אחד מאיתנו..."

הוא המשיך להסביר, תוך כדי שהוא פורש את הלוח, מערבב כל מיני חפיסות קלפים ומחלק כסף מזויף. 'עיניים על הלוח' אמרתי לעצמי שוב ושוב, אבל העיניים שלי גלשו שוב ושוב לשפתיו של הארי, ולעיניים הנוצצות ולידיים השריריות, ול...

"הבנתם?" הוא שאל והעביר את מבטו על שלושתנו.

הדבר היחיד שאני הבנתי, זה ששוב חלמתי בהקיץ. יכול להיות, שהייתי צריכה להחליף את סדר החשיבות של המטרות שלי.

חייכתי והנהנתי, כמו כולם. המשחק לא היה נראה מסובך כל כך. הייתי בטוחה, שאצליח להבין תוך כדי המשחק. קיוויתי שאצליח. ואם לא, כבר נהייתי מומחית בלהביך את עצמי מול הארי, כך שזה לא ישנה הרבה...

האמת, שהיה די נחמד. לא מדהים – אבל נחמד. אפילו הצלחתי לשכוח מהארי לכמה זמן. שזה מוזר, כי הוא ישב מולי...  אבל למשך איזה ארבעים-חמישים דקות, הוא היה 'סתם הארי' ולא 'הארי שאני חושבת עליו שעות, באובססיביות שצריכה להיפסק'. שיחקנו, צחקנו וצחקנו עוד יותר, כשרון נכנס לבית משוגעים בפעם החמישית. כבר שנים שלא שיחקתי עם רון. הספקתי לשכוח, שהוא ממש טוב במשחקי אסטרטגיה, אבל כשזה מגיע למזל – הוא תמיד מפסיד! אז, היה, ללא ספק, משעשע!

"איך הולך לכם?" הרמיוני ניגשה אלינו.

"מצוין!" ענה הארי.

"כיף," צ'ו חייכה. לא ידעתי להסביר, אבל הדרך שבה היא חייכה – שיגעה אותי! לא יכולתי לסבול כשבנות מנסות להיות חמודות בהגזמה כל הזמן. תחייכי כמו בן אדם, לא כמו בובת פלסטיק! בכל אופן –

"רון, מה איתך?" הרמיוני הניחה יד על כתפו.

מבטו של רון, שהיה נראה מצוברח לפני כן, התבהר. "אני לא אוהב את המשחק הזה," רון שילב את ידיו, בניסיון להיראות כעוס, אך עיניו זרחו. הייתי צריכה לזכור, לשים לב יותר לאופן שבו רון מתנהג כשהוא בקרבת הרמיוני. היה נדמה לי, שקורה שם משהו מעניין...

"זה בגלל שאתה מפסיד!" צחק הארי.

חייכתי. חיוך אמיתי, הייתי חייבת לציין, לא כמו של צ'ו.

הרמיוני צחקה והסתובבה אלי. ידה נותרה על כתפו של רון. "ואת, ג'יני?"

"משחק נחמד," עניתי במשיכת כתפיים. "קצת ארוך, לדעתי."

"אנחנו יכולים להפסיק, אם נמאס לכם," אמר הארי, מעביר מבט על הקבוצה. הוא הביט סביב. "אני רואה שאנחנו האחרונים שנשארנו," הוא גירד את עורפו.

הסתכלתי אחורה וראיתי שהדשא ריק.

"כן, מונופול זה, באמת, המשחק הכי ארוך שהבאנו," צחקה הרמיוני. "הוא נחשב משחק שאין לו סוף. אבל, אני שמחה שנהניתם."

"אני לא נהניתי!" קרא רון, מדגיש את ה-'לא' ומשמיע נחירה.

"אני בטוחה שדווקא כן," ענתה לו הרמיוני בחיוך.

רון ניסה לנחור שוב, אך השתתק ברגע שהרמיוני הביטה לכיוונו. הייתי חייבת להתעמק יותר במה שקורה ביניהם! הרמיוני הסירה את ידה מכתפו והניחה אותה על הדשא, כדי לתמוך בעצמה, בזמן שהיא מתיישבת. רון היה נראה כמו חתול, שלקחו ממנו את השמנת.

"טוב, אז שכל אחד יספור כמה כסף יש לו ונראה מי ניצח!" החליט הארי. הוא העביר את ידו בשערותיו, שהתבלגנו מהרוח, גורם לי לשכוח מרון והרמיוני.

"פשוט ככה?!" התפלא רון.

הארי הנהן, שיערותיו מתפזרות שוב לכל עבר. לא יכולתי שלא לדמיין את עצמי מעבירה את ידיי בתוכן. נשפתי בכעס, מנסה להדחיק את הרצונות. מוחי נזכר מיד בתנועה דומה, שעשה אתמול מאלפוי עם אפו. נאנחתי בקול, מעסה את רקותיי. לא ידעתי להחליט, על מי מהם יותר גרוע לחשוב.

"ג'יני, ספרת את הכסף שלך?" קולו של הארי קטע את מחשבותיי.

"הא? אמממ. אני אספור!" אמרתי, מגרדת את עורפי.

היות והייתי האחרונה שעוד לא ספרה, כל הקבוצה החליטה לעזור לי. לבסוף, גילינו שהארי מוביל על כולנו, בפער גדול. הוא העביר יד בשערו וצחק, במבוכה.

"וואו, כל הכבוד, הארי!" צ'ו חייכה אליו.

ושמישהו יחזיק אותי, הארי הסמיק וחייך אליה בחזרה. "הניצחון לא חשוב, העיקר שנהנינו!" הוא אמר, בקול שגרם לי לרצות להקיא. אם זה היה מישהו אחר, כנראה שהייתי מביעה את ההגעלות שלי בקול. הסתכלתי על רון וראיתי שהוא מעקם את שפתיו. לפחות מישהו כאן הסכים איתי...

"טוב, אני חוזרת לטירה. יש לי שיעורים לסיים. אתם באים?" שאלה הרמיוני והרימה את קופסת המונופול.

רון קם ואני אחריו. שלושתנו היבטנו על הארי וצ'ו בשאלה.

"אנחנו נישאר, נכון, האריקי?" צחקקה צ'ו במתיקות מחרידה.

נשימתי נעצרה. כל זה הגיע בהפתעה גמורה. לא ידעתי איך לפענח את המתרחש.

"אמממ..." מלמל הארי.

היא נראתה נעלבת.

"כן. כן!" קרא הארי, מניח יד על ידה. "אנחנו נישאר כאן קצת," הוא אמר לכיווננו, מחייך בהתנצלות.

"אתה בטוח?" שאלה הרמיוני, בספקנות, מכווצת את גבותיה. הרגשתי, כאילו היא ניסתה לרמוז לו משהו במבטה, אך לא הצלחתי להבין מה. לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לדעת, או ממש לא.

הארי הסמיק וגירד את עורפו. הוא העביר מבט בין הרמיוני הספקנית לצ'ו המתחננת, שנשכה את שפתה בניסיון להיראות... משהו? באמת, שהיא הייתה צריכה קריאת השכמה הבחורה הזאת! מישהו היה חייב להגיד לה שאין שום דבר מושך בתנועות המוגזמות שהיא עושה!

"אנחנו נישאר," חזר הארי, לוקח את ידה של צ'ו בשלו.

או, אולי, זה כן מושך עבור אנשים מסוימים?

קיוויתי מאוד שלא.

וואו, כמה שקיוויתי שלא!

***

הפרק הקודם		הפרק הבא