מסמכי החצויים *תרגום* *גמור*

ירדנו מהרכבת בטיים סקוור ולקחנו את קו 1 דרומה, לתחנת המעבורות.
עלינו על המעבורת לאי סטטן בשלוש וחצי עם עוד מספר תיירים, שעלו לסיפון וצילמו תמונות כשעברנו ליד פסל החירות."הוא פיסל את זה בצורה של אמא שלו," אמרתי, מסתכל על הפסל.קלאריס בהתה בי. "מי?""ברתולודי, מי שהכין את פסל החירות. הוא היה בן אתנה, והוא עיצב את הפסל שייראה בדיוק כמו אמא שלו. זה מה שאנבת' סיפרה לי, בכל אופן."קלאריס גלגלה את עיניה. אנבת' הייתה החברה הכי טובה שלי ומשוגעת על כל מה שקשור לארכיטקטורה ואתרים היסטוריים. אני משער שחלק מהעובדות האלה נקלטו אצלי במוח מתישהו."חסר תועלת," אמרה קלאריס. "אם זה לא עוזר לך להילחם, זה לא שימושי."הייתי מתווכח איתה על זה, אבל בדיוק אז המעבורת התנודדה כאילו שהיא נתקלה בשרטון. קלאריס ואני רצנו לקדמת הסירה. המים מתחתינו החלו לבעבע, ולפתע ראש של נחש ים עלה מהמפרץ.המפלצת הייתה גדולה לפחות כמו המעבורת. היא הייתה אפורה וירוקה עם ראש דומה לתנין וניבים חדים. היא הריחה כמו... טוב, כמו כל דבר שיצא מהתחתית של נהר ניו יורק. על הגב של הנחש רכב איש לבוש בשריון יווני שחור. הפרצוף שלו היה מכוסה בצלקות מכוערות והוא החזיק כידון ביד."דיימוס!" צעקה קלאריס."שלום, אחות!" החיוך שלו היה נורא כמעט כמו המפלצת. "בא לך לשחק?"המפלצת שאגה. תיירים צרחו והתפזרו לכל עבר. אני לא יודע מה הם בדיוק ראו. הערפול מונע מבני תמותה לראות את צורתן האמיתית של המפלצות, אבל מה שהם לא ראו, הם היו מבועתים."עזוב אותם!" צעקתי."או שמה, בנו של אל הים?" דיימוס לגלג. "אח שלי סיפר לי שאתה נמושה! חוץ מזה, אני אוהב אימה. כל החיים שלי הם אימה!" הוא דירבן את נחש הים שנגח במעבורת שנהדפה אחורנית. אזעקה צפצפה. נוסעים נפלו אחד על השני, תוך כדי שהם מנסים לברוח. דיימוס צחק ברשעות."מספיק," נהמתי. "קלאריס, תתפסי אותי.""מה?""תחזיקי בצוואר שלי. אנחנו יוצאים לסיבוב."היא לא התווכחה, והחזיקה בצוואר שלי. אמרתי, "אחת, שתיים, שלוש – לקפוץ!"קפצנו מהסירה הישר לתוך הים, אבל היינו מתחת למים רק לרגע. הרגשתי את כוח האוקיינוס עובר דרכי. גרמתי למים להתערבל סביבנו, עד שפרצנו מהמפרץ בראשה של מזרקה בגובה עשרה מטרים. כיוונתי אותנו היישר לעבר המפלצת."מוכנה לכסח את דיימוס?" צעקתי לקלאריס."מוכנה!" היא אמרה. "רק תקרב אותי עוד שלושה מטרים."התקרבנו במהירות לעבר הנחש. בדיוק כשהוא חשף את ניביו, הסטתי את המזרקה שלי לכיוון השני, וקלאריס קפצה. היא התנגשה בדיימוס, ושניהם נפלו לים.נחש הים רדף אחרי. סובבתי את המזרקה במהירות לעברו, ריכזתי את כל הכוח שלי במזרקה וגרמתי למים לגבוהה יותר.ווווווה!
ארבעים אלף ליטרים של מי מלח התנגשו במפלצת. זינקתי מעליה, שלפתי את אנקלוסמוס ושיספתי בכל כוחי את צווארה. היא שאגה. דם ירוק נזל ממנה, והמפלצת שקעה מתחת לגלים. צללתי מתחת למים וצפיתי בה מתרחקת באיטיות . זה הדבר הטוב היחיד בנחשי ים: הם מתנהגים כמו תינוקות כשהם נפצעים.קלאריס עלתה מעל פני המים, יורקת ומשתעלת. שחיתי לעברה ותפסתי אותה."פגעת בדיימוס?"קלאריס הנידה בראשה. "הפחדן נעלם באמצע שנלחמנו, אבל אני בטוחה שנראה אותו שוב. וגם את פובוס."במעבורת התיירים עדיין רצו בפאניקה, אבל אף אחד לא נראה פגוע. לא נראה שנגרם לה נזק כלשהו. החלטתי שלא כדאי להישאר פה. אחזתי בזרועה של קלאריס וגרמתי למים לסחוף אותנו לעבר האי סטטן .בינתיים במערב, השמש התחילה לשקוע. לא נשאר לנו הרבה זמן.

אף פעם לא ביליתי הרבה בסטטן, גיליתי שהמקום גדול בהרבה ממה שחשבתי, ולא מקום כיף במיוחד ללכת בו. הרחובות התעקלו באופן מבלבל, וכל הזמן היה נדמה שאנחנו רק עולים. אני לא נרטבתי(אף פעם לא נרטבתי אלא אם כן רציתי בכך), אבל הבגדים של קלאריס עדיין נטפו מים, והיא השאירה טביעות רגל רטובות על המדרכה אז הנהג לא הרשה לנו לעלות לאוטובוס."אנחנו לא נספיק," קלאריס נאנחה."תפסיקי לחשוב ככה," ניסיתי להישמע מעודד, אבל גם אני התחלתי לחשוש. הייתי נותן הכל בשביל תגבורת. שני חצויים מול שני אלים זוטרים זה לא הכי כוחות, ולא היה לי מושג מה נעשה כשנפגוש את פובוס ודיימוס. עדיין זכרתי את מה שפובוס אמר: מה איתך, פרסי ג'קסון? ממה אתה מפחד? אני אגלה זאת, אתה יודע. אני תמיד מגלה.
רק אחרי שכבר גררנו את עצמנו חצי מהאי, וחלפנו על פני המון בתי פרוורים, כמה כנסיות וסניף מקדונלדס, סוף סוף ראינו שלט שהיה כתוב עליו גן חיות. פנינו בפינת הרחוב והלכנו בעקבות כביש מעוקל עם מספר עצים עד שהגענו לכניסה.מוכרת הכרטיסים הסתכלה עלינו בחשדנות, אבל תודה לאלים היה לי מספיק כסף כדי ששנינו נוכל להיכנס.
עקפנו את ביתן הזוחלים, וקלאריס נעצרה."הנה היא."היא הייתה בצומת השבילים בין פינת הליטוף לבריכת כלבי הים: מרכבה זהובה אדומה שנמשכת על ידי ארבעה סוסים שחורים. המרכבה הייתה מקושטת בקישוטים מהממים. היא יכלה להיות מדהימה אם כל התמונות בתוכה לא היו של אנשים מתים בייסורים נוראיים. הסוסים נשפו אש מהנחיריים.משפחות עם עגלות ילדים עברו ממש ליד המרכבה כאילו היא לא קיימת. אני משער שהיה סביבה ערפול כבד מאוד, כי ההסוואה היחידה שלה הייתה פתק כתוב בכתב יד ליד החזה של הסוס- רכב גן חיות רשמי."איפה פובוס ודיימוס?" מלמלה קלאריס, שולפת את החרב שלה.
לא ראיתי אותם בשום מקום, אבל זו חייבת להיות מלכודת.
יצרתי קשר עם הסוסים. לרוב אני יכול לדבר עם סוסים כי אבא שלי ברא אותם. אמרתי, שלום, סוסים נחמדים נושפי אש. בואו הנה!אחד מהסוסים גיחך בבוז. יכולתי להבין את המחשבות שלו. הוא קרא לי בשמות שלא ממש בא לי לחזור עליהם."אני אנסה לתפוס במושכות," אמרה קלאריס. "הסוסים מכירים אותי. חפה עלי.""כן." לא הייתי בטוח איך אני אמור לחפות עליה בחרב, אבל השגחתי בזמן שקלאריס צעדה לעבר המרכבה. היא הלכה מסביב לסוסים, כמעט על קצות האצבעות.היא קפאה כשאישה מלווה בילדה בת שלוש עברה לידה. הילדה אמרה: "פוני עולה באש!""אל תהיי טיפשה, ג'סי," האמא אמרה בקול חולמני. "זו תצוגת גן חיות רשמית."הילדה הקטנה ניסתה להתנגד, אבל אמא שלה משכה לה את היד והן המשיכו ללכת. קלאריס התקרבה למרכבה. היד שלה הייתה במרחק של חמישה עשר סנטימטרים מהמעקה כשהסוסים התחילו לצהול ולנשוף להבות. פובוס ודיימוס הופיעו בתוך המרכבה, לבושים בשריון יווני שחור. פובוס חייך, העיניים האדומות שלו זוהרות. הפרצוף המפחיד של דיימוס נראה אפילו יותר מחריד מהרגיל."הציד נתפס!" פובוס קרא. קלאריס נהדפה אחורה כשהוא תפס את המושכות וכיוון את הסוסים ישר אלי.
עכשיו הייתי רוצה להגיד לכם שעשיתי משהו אמיץ, כמו לתקוף את ארבעת הסוסים רק עם החרב שלי. האמת היא, שברחתי. קפצתי מעל פח זבל וגדר אבל לא היה סיכוי שאצליח לרוץ מהר יותר מהמרכבה. היא פרצה את הגדר ישירות מאחורי, מפילה בדרך את כל מה שהיה בשביל."פרסי, תיזהר!" קראה קלאריס, כאילו שהייתי צריך שיגידו לי את זה.קפצתי ונחתי על אי אבן באמצע תצוגת כלבי הים. גרמתי לזרם של מים לפרוץ מהבריכה ולשטוף את הסוסים, מכבה להם את האש ומבלבל אותם. כלבי הים לא היו מרוצים ממני. הם נהמו ונבחו, והגעתי למסקנה שכדאי לי לעוף מהמקום הזה, לפני שיונקי מים משוגעים ירדפו אחרי.רצתי בעוד פובוס מקלל ומנסה להשתלט על הסוסים. קלאריס בחרה באפשרות לקפוץ על הגב דיימוס, בדיוק כשהוא הרים את השוט. שניהם צנחו מהמרכבה כשהיא התקדמה הלאה.יכולתי לשמוע את קלאריס ודיימוס נלחמים, אבל לא היה לי זמן לדאוג לזה כי פובוס עדיין נסע אחרי. טסתי לעבר האקווריום כשהמרכבה בדיוק מאחורי."הי, פרסי!" קרא פובוס, "יש לי הפתעה בשבילך!"הצצתי לאחור וראיתי את המרכבה נמסה, הסוסים הופכים לפלדה ומתקפלים אחד לתוך השני כמו טיט נמעך. המרכבה נהפכה לקופסת ברזל שחורה עם צריח וקנה ארוך. טנק. זיהיתי אותו מעבודת מחקר שעשיתי בשביל שיעור היסטוריה. פובוס צפה בי מראש טנק גרמני ממלחמת העולם השנייה."תגיד צ'יז!" הוא אמר.
התגלגלתי אחורה כשהטנק ירה.קא בווווווווווום!חנות מזכרות התפוצצה, שולחת חיות, כוסות ומצלמות חד פעמיות לכל כיוון. בזמן שפובוס טען את הטנק, רצתי לכיוון האקווריום.רציתי להקיף את עצמי במים. זה תמיד הגביר את הכוח שלי. בנוסף, יכול להיות שפובוס לא יוכל להיכנס עם המרכבה דרך הדלת. כמובן שאם הוא ישבור את הקיר זה לא יעזור.רצתי דרך החדרים המוארים באור כחול מתצוגות הדגים. דגים וצלופחים בהו בי. יכולתי לשמוע את המוחות שלהם לוחשים, בנו של אל הים! בנו של אל הים! מה אני אגיד, זה אדיר להיות סלב של דיונונים.עצרתי בצד האחורי של האקווריום והקשבתי. לא שמעתי כלום. ואז... וום וום. מנוע מסוג אחר.צפיתי בחוסר אמון בפובוס נוסע באקווריום על הארלי דוידסון. ראיתי את האופנוע הזה פעם: המנוע המקושט בלהבה שחורה, נרתיק רובי הציד, מושב העור שנראה כמו עור אנושי. זה היה אותו אופנוע שארס נסע בו כשפגשתי אותו לראשונה, אבל אף פעם לא חשבתי שזו פשוט צורה אחרת של המרכבה שלו."שלום, לוזר," פובוס אמר, שולף חרב ענקית מהנרתיק שלו. "הגיע הזמן לפחד."הרמתי את החרב שלי, מתכונן לתקוף אותו, אבל אז העיניים שלו זהרו, ועשיתי את הטעות להסתכל עליהן.
פתאום הייתי במקום אחר. זה היה המקום הכי אהוב עלי- מחנה החצויים, והוא בער. הביתנים העלו עשן. העמודים היווניים בחדר האוכל התמוטטו, והבניין המרכזי בער באיטיות. החברים שלי ישבו על הברכיים, מתחננים אלי. אנבת', גרובר, וכל החניכים האחרים.
תציל אותנו, פרסי! הם ייללו בבכי. תחליט את ההחלטה שלך!עמדתי משותק. זה היה הרגע שתמיד פחדתי ממנו: הנבואה עמדה להתגשם כשאהיה בן שש עשרה. אני אחליט החלטה שתציל או תשמיד את האולימפוס.
עכשיו הרגע הגיע, ולא היה לי מושג מה לעשות. החברים שלי הסתכלו עלי, מתחננים לעזרה. הלב שלי פעם בחוזקה. לא יכולתי לזוז. מה אם אני אעשה טעות?ואז שמעתי קולות הדגים באקווריום. בנו של אל הים! התעורר!פתאום הרגשתי שוב את כוח האוקיינוס סביבי. אלפי ליטרים של מי מלח, אלפי דגים מנסם להסב את תשומת ליבי. זה לא היה המחנה. זו הייתה אשליה. פובוס הראה לי את הפחד העמוק ביותר שלי.מצמצתי וראיתי את להב החרב של פובוס מונחת עלי. שלפתי את אנקלוסמוס וחסמתי את החרב רגע לפני שהיא חתכה אותי לשניים.תקפתי בחזרה ודקרתי את פובוס בזרוע. איכור זהוב, דם האלים, נשפך דרך חולצתו. פובוס נהם והלם בי. חמקתי בקלות. ללא כוח הפחד, פובוס לא היה לוחם טוב במיוחד. דחקתי אותו אחורה, חבטתי בפרצופו והענקתי לו חתך על הלחי. ככל שפובוס נהיה כועס יותר, הוא נעשה מגושם יותר. לא יכולתי להרוג אותו. הוא היה בן אלמוות. אבל אל הפחד נראה מפוחד.בסופו של דבר בעטתי אותו לעבר מזרקת המים. החרב שלו התעופפה לתוך שירותי הבנות. משכתי אותו אלי ברצועות השריון שלו."אתה הולך להיעלם עכשיו," אמרתי לו. "אתה הולך להסתלק מהדרך של קלאריס. ואם אני אראה אותך שוב, אני הולך להעניק לך צלקת גדולה יותר במקום כואב יותר!"הוא ירק. "תהיה עוד פעם, ג'קסון!"
ואז הוא נעלם באד צהוב.
פניתי לעבר תצוגת הדגים. "תודה, חברה."הסתכלתי על האופנוע של ארס. אף פעם קודם לא נסעתי בהארלי דוידסון-מרכבת מלחמה, אבל כמה קשה זה כבר יכול להיות?טיפסתי על האופנוע, הפעלתי את המנוע ויצאתי מהאקווריום כדי לעזור לקלאריס.
לא הייתה לי שום בעיה למצוא אותם. פשוט עקבתי אחרי שביל ההרס. גדרות התמוטטו. חיות רצו בחופשיות. בונים וצבאים בדקו את מכונת הפופקורן. נמר שמן למראה ישב על ספסל עם מספר טווסים מסביבו.החניתי את האופנוע ליד פינת הליטוף, ושם ראיתי את דיימוס וקלאריס באזור הגדיים. קלאריס כרעה על ברכיה. רצתי קדימה, אבל עצרתי כשראיתי שדיימוס החליף צורה. עכשיו הוא היה ארס- אל המלחמה הגבוה, לבוש בעור שחור ומשקפי שמש, כל הגוף שלו מעלה עשן בכעס בעוד שהוא מניף אגרוף לעבר קלאריס."אכזבת אותי שוב!" הוא צעק. "אמרתי לך מה יקרה!"
הוא ניסה להכות לעברה, אבל קלאריס צעדה אחורנית, צורחת, "לא! בבקשה!""ילדה טיפשה!""קלאריס!" צעקתי. "זו אשליה! תעמדי מולו!"הדמות של דיימוס הבהבה. "אני ארס!" הכריז. "ואת הילדה חסרת התועלת שלי! ידעתי שתאכזבי אותי! עכשיו תרגישי את נחת זרועי."רציתי לתקוף ולהילחם בדיימוס, אבל איכשהו ידעתי שזה לא יעזור. קלאריס הייתה צריכה לעשות את זה בעצמה.
"קלאריס!" אמרתי. היא הסתכלה לצד וניסיתי לתפוס את מבטה. "תילחמי בו!" אמרתי. "הוא רק דיבורים! קומי!""אני... אני לא יכולה.""כן, את כן יכולה. את לוחמת!""מה אתה עושה?" ארס שאג. "התחנני לרחמים, ילדה!"קלאריס התנשמה ברעד. היא אמרה מאוד בשקט. "לא."
"מה?"היא שלפה את החרב שלה. "נמאס לי לפחד ממך."דיימוס תקף, אבל קלאריס הדפה את המכה. היא הזדעזעה מעט אבל לא נפלה."אתה לא ארס," אמרה קלאריס. "אתה אפילו לא לוחם טוב."דיימוס נהם בתסכול. כשהוא תקף שוב, קלאריס הייתה מוכנה. היא מרפקה אותו ודקרה אותו בכתף- לא עמוק, אבל מספיק כדי להכאיב אפילו לאל זוטר.
הוא יילל בכאב והתחיל לזהור."אל תסתכלי!" אמרתי לקלאריס.הסתובבנו. דיימוס התפוצץ לאור זהוב- הדמות האמיתית שלו- ונעלם.נשארנו לבד חוץ מעיזי הליטוף, שמשכו בבגדים שלנו, מחפשים נשנוש.האופנוע חזר לצורתו המקורית- מרכבה עם סוסים.
קלאריס הסתכלה עלי במבט מתרה. היא ניגבה את הקש והזיעה מפניה. "לא ראית את זה. לא ראית שום דבר מזה."חייכתי. "עבודה טובה."היא הסתכלה בשמיים, שכבר נהפכו אדומים מאחורי העצים."תעלה על המרכבה," אמרה קלאריס. "יש לנו עדיין נסיעה ארוכה."

מספר דקות אחר כך הגענו למעבורת של סטטן איילנד, ונזכרנו במשהו חשוב: אנחנו על אי. המעבורת לא לקחה מכוניות. או מרכבות. או אופנועים.
"מצוין," מלמלה קלאריס. "מה אנחנו עושים עכשיו? נוסעים דרך גשר?"שנינו ידענו שאין מספיק זמן. היו גשרים לברוקלין וניו ג'רזי, אבל בכל אחד מהם ייקח שעות לחזור למנהטן, אפילו אם נצליח לשכנע אנשים שזו מכונית רגילה.

הפרק הקודם		הפרק הבא