שלישית רידל

ליאו לא היה רגיל לחכות למשהו, לא כמו שחיכה ללכת לסמטת דיאגון. 

תמיד אלכס היה זה שציפה לדברים, וגם אלה היו לכל היותר מחנות קיץ.

הוא מאוד התקשה להירדם.

הוא אפילו שאל כמה ספרים מאמילי, שגם היא לא ישנה טוב, לקרוא בשביל להירדם, אבל  גם הם לא עזרו.

בסופו של דבר, אחרי עשרים ספרים, ארבעת אלפים כבשים, שמונים פילים, שישים עיזים ומאתיים פרות, הוא סוף סוף נרדם.

בבוקר ליאו קם מוקדם. הוא תהה איך יהיה להיכנס לעולם אחר, עולם של קסם.

ליאו התלבש וירד לסלון. אמילי וויולט כבר היו שם. כנראה הוא בכל זאת קם מאוחר.

קול רקיעה נשמע במדרגות. אחר כך אלכס הופיע, מטושטש.

ויולט חייכה: "יש לכם מזוודות?"

"מה לארוז?" שאל אלכס.

"תארוז בגדים ודברים כאלה."

שלושת הילדים נכנסו לחדריהם. ליאו הביט בארונו.

הוא הכניס כמה בגדים לארון, ואחר כך לקח ספר מעשיות וזרק גם אותו למזוודה. מה חסר? מה השאר ישימו?

טוב, זה קל: אמילי תשים את המשקפיים הרזרביים שלה, עוד עשרים ספרים לפחות, ואולי גם כמה חפצים למעריצים ומחוננים.

אלכס יביא משחקי כדור, משחקי קופסא וקלפי כדורגל, ואולי גם כלים למתיחות.

הוא תמיד היה הילד הנחמד. מה הוא יביא, זרי פרחים?!

בסופו של דבר ליאו התפשר על משחק קופסא וכמה סוכריות מנטה.

הוא לקח את המזוודה וירד למטה.

אלכס ירד קצת אחריו ושאל: "יוצאים לקנות דברים של קוסמים?"

אמילי הביטה בו בלגלוג.

ליאו לא הבין למה. נכון, אלכס קצת טיפש (קצת הרבה!) אבל בכל זאת הם אחים.

ויולט חייכה. "כן אלכס, סידרתי לנו מקום לינה בפונדק הקלחת הרותחת ונלון שם עד ה-1 בספטמבר."

הם יצאו החוצה ונכנסו אל הרכב.

ליאו התרגש ממש, אבל לא יותר מאלכס, שקרא בקול: "הולכים לקנות דברים של…" אמילי קטעה אותו: "שקט! אל תצעק! השכנים לא אמורים לדעת שאנחנו קוסמים."

אלכס נאנח אבל לא חזר לצעוק.

ליאו חייך. הוא היה בטוח שגם אמילי רוצה לצעוק, אבל: א'. היא מפחדת להעיר את השכנים. ב'. היא לא רוצה לצאת מעבירת קריאה. כל כך מתאים לאמילי.

ליאו הציע שהם ישחקו אישיות, אבל אז אמילי הזכירה לו שמאז גיל שלוש אלכס תמיד בוחר את עצמו במשחקי אישיות.

אמילי הציעה שהם ישחקו במשחק שבו כל אחד אומר מילה וביחד מרכיבים סיפור, אבל אז ליאו הזכיר לה שאלכס אף פעם לא שם לב למהלך המשחק וזורק מילים לא קשורות, אז מהלך המשחק נהיה משהו בסגנון: "פעם היה קיפוד והוא היה מאוד ממש."

אלכס שמע את מה שהם אמרו ומחה. וכשאמילי אמרה לו שהם צודקים והוא טועה הוא הגיב: "אמילי כל הזמן קוראת ולא משחקת עם כולם."

ליאו נאנח, שם אוזניות והקשיב למוזיקה, אמילי חזרה לקרוא ואלכס קיטר.

"ילדים, כשנלך לרכבת האקספרס אני רוצה שתפקידו אצלי את כל המכשירים הדיגיטליים שלכם." אמרה ויולט.

"למה?" שאל אלכס.

"כי הקסם של הוגוורטס ישגע אותם. היו כמה מקרים שילדים הכניסו לשם מכשירים דיגיטליים, ו…" ויולט נשמה עמוק. "זה היה אסון."

"מה קרה?" שאל אלכס בסקרנות.

"בוא נגיד, אם אתה לא רוצה שהטלפון שלך ינסה להוריד לך את האף בהתקפת לסו עם אוזניות, עדיף לך לא להכניס אותו לשם."

"הנה הגענו." ויולט חנתה ליד פונדק קטן. בשלט שהיה מעל הדלת נכתב שזהו פונדק הקלחת הרותחת. "זה אמור להיות איפשהו פה. אנשים רגילים לא רואים אותו. פונדק הקלחת הרותחת, אתם אמורים לראות איפה זה. תצטרכו להוביל אותי פנימה, ברגע שנכנס אני כבר אראה."

"בואי אמא." אמר ליאו, הוא אחז בידה והוביל אותה אל תוך הפונדק. בפנים היה אפלולי. הפונדקאי חייך אליהם חיוך חסר שיניים ושאל בנועם: "תרצו לשתות משהו?"

ויולט ענתה: "שלום, אני ויולט צ'ייס. הזמנתי פה חדר, נתמקם ואחר כך נרצה לקנות דברים להוגוורטס בשביל ילדי. אני חסרת קסם, אז נשמח אם תפתח בשבילנו את הסימטה."

"בואו אחרי." אמר הפונדקאי. הם הלכו אחריו אל החדר שלהם, חדר 21.

בצד אחד של החדר היתה מיטה בשביל ויולט ובצד השני 3 מיטות בשביל הילדים. באמצע החדר היה שולחן ועל הקירות היו מדפים (שאמילי הזדרזה למלא בספרים). "ילדים, תתמקמו ונלך לקנות לכם דברים." אמרה ויולט. 

אחרי ויכוח ארוך בין אמילי לאלכס על מי יתפוס את המיטה הצמודה לקיר (אלכס רצה רק כדי לעצבן את אמילי, שרצתה להיות ליד המנורה כדי שתוכל לקרוא בלילה) שבסופו אמילי ניצחה, הם יצאו אל חצר הפונדק האחורית והפונדקאי נקש בשרביטו על הקיר והכניס אותם לסמטת דאיגון.

ליאו רצה שיהיו לו עוד עיניים כדי שיוכל לראות הכל בבת אחת. גם אמילי נראה מרותקת למראה עיניה כאילו זה ספר מעניין במיוחד. אלכס רץ הנה והנה וניסה להסתכל על הכל.

"התחנה הראשונה שלנו היא בנק גרינגוטס." אמרה ויולט וניגשה למבנה מפואר.

הבניין היה לבן כשלג שהתרומם מעל לחנויות הקטנות סביבו. מחוץ לדלתות הארד המבריקות של הבניין, לבוש מדי ארגמן וזהב, עמד-

"גובלין." אמרה אמילי והביטה בעניין ביצור הנמוך.

הגובלין היה נמוך מליאו בערך בראש. היו לו פנים שחומים, חכמים למראה, וזקן מחודד. רגליו ואצבעותיו היו ארוכים במיוחד.

הגובלין השתחווה לפניהם והוביל אותם במעלה המדרגות הלבנות.

אחרי כמה גרמי מדרגות הם ניצבו מול שתי דלתות נוספות, שאליהן היה כתוב:

לנכנס ברוך הבא

אך דבר אחד תדע:

מי שבגזילה אשם

כך או ככה ישלם-

לא רק אוצרות תמצא

כאן בבטן אדמה.

אזהרה היא לבאים:

סוף גנב אינו נעים.

הם נכנסו לתוך אזור קבלה מלא וויולט ניגשה לגובלין אחד והם אחריה. בזמן שויולט ביקשה להוציא כסף מהכספות של טום רידל ליאו הסתכל סביב. היתה שם משפחה בת חמש נפשות שניגשה לגובלין אחד. ליאו שם לב שכמעט כולם מסתכלים על אב המשפחה בעניין. משפחה בת ארבע נפשות: אב ובת ג'ינג'ים, אם ובן חומי שיער, התקדמה לעבר המשפחה שכולם הסתכלו עליה. נדמה שגם על אם המשפחה הזו רבים הסתכלו בעניין. "שלום הארי." אמר אב המשפחה השניה לזה שהסתכלו עליו. את המשך דבריו ליאו לא שמע כי אמילי קראה לו.

"ליאו, לא יפה לצוטט!" היא נזפה בו.

ליאו הצביע על האיש שחור השיער שכולם הסתכלו עליו ואמר: "הוא כנראה ממש מפורסם."

"כן..." אמרה אמילי והביטה גם היא באיש, מהורהרת. "אולי אני אוכל למצוא משהו עליו באיזה ספר."

"אבל את אפילו לא יודעת איך קוראים לו!"

"בטוח יש איפשהו ספר עם תמונות." אמרה אמילי ומשכה כתפיים.

"ואת כן יודעת שקוראים לו הארי." הזכיר אלכס.

אמילי התעצבנה עליו: "גם אתה צוטטת?" שאלה בכעס. "נו טוב! זה כן יעזור לי במחקר." סיימה את דבריה.

נער בלונדני שעמד לידם והאזין לשיחתם, שאל: "אתם לא יודעים מי זה?"

ליאו בחן אותו מכף רגל ועד ראש, ושם לב לזה ששערו של הילד נמתח מראשו בשביל מבולגן על הצד, ושראשו היה מעט מרובע.

"לא," אמר לבסוף, "אנחנו לא יודעים מי זה."

"איך זה ייתכן?"

"לאמא שלנו אין קסם."

"ואבא שלכם?"

"יש לו קסם."

"אז איך זה שאתם לא יודעים מי זה?"

"אבא שלנו, אין לנו מושג מה קרה לו. לפי מה שהבנתי, יום אחד אמא פשוט ראתה אותו עושה משהו וברחה ממנו."

"בת כמה היא היתה אז?"

"אם מה שאני זוכר נכון, היא היתה אמורה להיות אז, משהו כמו בת ארבע עשרה."

"זה לא יתכן שהיא הרתה לו." אמר הנער וקימט את מצחו.

"אבל זה קרה."

"איך אתם יודעים שהיא לא הרתה למישהו אחר?"

"כי היא לא התעסקה עם אף אחד אחר."

"מוזר…" אמר הנער, ואז פתאום נראה שהבין משהו: "לא יכול להיות שאתם ילדים שלו?" אמר.

"של מי?" שאל אלכס.

"עם אתם לא יודעים כנראה שלא, לא משנה." אמר הילד.

"למי הוא התכוון?" שאל אלכס.

"אהה, כן, אבא שלכם היה קוסם אופל ממדרגה ראשונה, והוא ניסה להשתלט על עולם הקסמים. בעולם הקוסמים קוראים לו וולדמורט אבל מעדיפים לקרוא לו אתם יודעים מי וכאלה." אמרה ויולט.

"למה לא סיפרת לנו?"

"לא יודעת."

"איך את יכולה להיות כזאת אדישה?"

"נשבעתי לעצמי שלא אבכה בגללו."

"אהה."

"והאיש הזה, הארי?" שאלה אמילי.

"אין לי מושג."

הם המשיכו אל מעמקי הבניין.

"הנה." אמר הגובלין. "עמדת הקבלה."

גובלין אחר, שעמד מאחורי שולחן, שאל את ויולט: "לאיזו כספת את?"

"8874."

"הכספת של הלסטריינג'ים?"

"לא יודעת, הכספת של טום רידל."

"לטום רידל אין כספת."

"בסדר! אני לא מכירה את הנהלים פה!"

"לאיזו כספת?"

"לכספת מספר 8874!"

"של הלסטריינג'ים?"

"כבר שאלת אותי את זה!"

"של הלסטריינג'ים?"

"כן, אם זה מספר הכספת!"

"יש לך מפתח?"

"כן." אמרה ויולט בכעס והניחה מפתח קטן על הדלפק.

הגובלין בחן את המפתח מכל הכיוונים ולבסוף פנה אל ויולט, גם הוא זועף: "כן, כספת מספר 8874, אני רואה." אמר. "ספארקי ייקח אתכם לשם."

גובלין קטן וצעיר ניגש אליהם מאחורי הדלפק, חיוך משועשע על פניו. "בואו אחרי בבקשה." אמר והוביל אותם החוצה מהמסדרון.

הגובלין הוביל אותם עד שהגיעו לפסי רכבת, שעליהם היתה עגלת כורים קטנה.

"תיכנסו לעגלה." אמר ספארקי.

המשפחה הקטנה נכנסה לעגלה, ואחריהם גם הגובלין.

ספארקי הרים יתד והעגלה פרצה בנסיעה מהירה ופתאומית.

"יש לי בחילה." אמרה אמילי. ואכן, היא נראתה ירוקה למדי.

"לבני מינכם תמיד יש בחילה כשהם עולים לעגלה." אמר ספארקי בזעף.

"אולי אפשר להאט קצת?" שאלה ויולט חלושות.

"יש רק מהירות אחת." ענה לה הגובלין.

"אוי לא." אמרה ויולט ונענקה.

הקרונית נעצרה. בני המשפחה קפצו ממנה בשמחה.

ספרקי קפץ אחריהם והוביל אותם במסדרון קצר, ואז פתאום נשמעה שאגה.

"דרקון." אמר ספרקי לבני המשפחה המבוהלים, כאילו זה אמור להרגיע אותם.

ספארקי התקרב בביטחון למקום שממנו נשמעה השאגה.

משפחת צ'ייס הלכה אחריו בחשש.

הדרקון נגלה. הוא היה מפחיד ומרשים בו בזמן. ספרקי שלף משום מקום שק מקרקש והוציא ממנו חפץ שנראה כמו תוף מרים. הוא ניער את החפץ, וזה השמיע קולות קרקוש רמים.

"בואו אחרי." אמר.

בני המשפחה עקפו את הדרקון.

הם ניגשו לכספת ענקית.

"אל תגעו!" קרא ספארקי. "אם משהו מלבד גובלין של גרינגוטס יגע בה, הוא ישאב לתוכה."

בטנו של ליאו התהפכה: "כל כמה זמן אתם בודקים אם יש משהו בפנים?"

"בערך אחת לשבעים שנה." אמר הגובלין בחיוך מרושע.

ליאו לא הפסיק לחשוב על כמה שלדים יהיו בפנים.

הגובלין הניח את ידו על הדלת. היא נפתחה בקול שריקה.

בני המשפחה נכנסו פנימה, וליאו נדהם.

היו שם הרים של מטבעות זהב גדולים, גבעות של מטבעות כסף בינוניים ותילים של מטבעות נחושת קטנים (ואפילו לא שלד אחד!).

ויולט חייכה אל ילדיה ועזרה להם למלאת כמה שקים במטבעות.

"הגדולים מזהב אלה אוניות." אמר ספארקי, "באונייה אחת יש שבעה- עשר חרמשים, שאלה הכסופים שם, ובחרמש אחד יש עשרים ותשעה גוזים."

אחרי ששמו בשקים כמות נכבדה של זהב, יצאו בני המשפחה מהכספת וחזרו לעגלה.

הם יצאו מבנק גרינגוטס. סמטת דיאגון היתה מוארת במידה מפתיעה.

"עכשיו נלך לרוקח." אמרה ויולט והלכה לכיוונה של חנות קטנה.

החוויה המרתקת בחנות של הרוקח היתה פיצוי מעולה על הריח שהיה שם: ריקבון מעורב עם ארס נחשים.

היו שם קרניים ושערות של חד קרן (עשרים אוניות לאחת) עיני חיפושיות (חמישה גוזים לכוס) ודברים בשם בזוארים (עשרים ושתיים אוניות לאחד).

אמם קנתה את המרכיבים ואת המאזניים, מערכת הבקבוקים והקדרה בעוד הם בוחנים את החדר.

החנות הבאה היתה חנות בשם כרך ודף בע"מ, בה הם קנו ספרים (ויולט נאלצה לגרד את אלכס מספר שנקרא: קללות ולחשים לדו-קרב).

בחנות אחרת הם קנו כפפות מעור דרקון, ואז הגיעה תור התלבושת.

הם נכנסו לחנות שעל דלתה היה כתוב: גלימות לכל עת בהנהלת מדאם מלקין.

ויולט יצאה מהחנות ואמרה להם שתחפש בשבילם משהו לאכול.

אישה חייכנית ניגשה אליהם ואמרה: "שלום, אתם להוגוורטס?"

"כן."

"בואו, תעמדו כאן." אמרה האישה והובילה אותם אל כמה שרפרפים.

שלושת האחים טיפסו על השרפרפים ונעמדו עליהם, והאישה הוציאה סרט מדידה מתוך כיסה והתחילה למדוד אותם.

היא התחילה לעבוד, ואז נכנס ילד נוסף לחנות.