אור וחושך

לארה סמית':
אני עומדת ברציף, הרגליים שלי טיפה משקשקות, אבל אני מנסה להסתיר את זה, אני בולעת את מעט הרוק שנשאר לי בפה.
_אני חושבת שהתייבשתי._ חשבתי לעצמי.
_כל זה חלום. הכלהכלהכלהכלהכל - חלום._
אני מסתכלת סביב ואין לי מושג מה לעשות.
ופתאום חם לי. ואז קר.
וחם וקר וחם וקר וחם וקר ואין לי מושג מה אני צריכה לעשות. אפילו שקיבלתי הדרכה.
אני רצה לתוך הקיר ומקווה שלא אתקע בו ויחשבו שאני פסיכית.
אבל אני לא מרגישה כלום.
אני פותח את עיניי לאט לאט ורואה פתאום אנשים.
אנשים.
חיים.
ונושמים.
בא לי לצרוח משום מה, וזה לא מהתרגשות.
אחרי בערך 6 דקות אני ברכבת.
אבל אני לא יודע איפה לשבת ומה לעשות.

קניתי את הכל, יש לי שרביט, גלימה, ואפילו ינשוף!!!
ינשוף! אתם מבינים???
הכול מפחיד אותי, אין לי מושג מה לעשול עם הידיים והרגליים שלי ואני עומדת שם, חסרת אונים.
אני מתקדמת כמה צעדים קדימה, ואז חוזרת אחורה, אני מפחדת להיאבד.
_כל כל הרבה ילדים._ אני מסתכלת על הילדים שעוברים לידי, הילדים שכבר יודעים מה לעשות.
ואני לא יודעת כלום.
אין.
לי.
מושג.
לאן.
אני.
הולכת.
_אלים, מה אני עושה???? לאן ללכת??? אולי אני אשאל את הנהג? לא, לא. הוא יחשוב שאני מוזרה ומפגרת. כולם יודעים לאן ללכת. אני צריכה לדעת לאן ללכת._
אני אני לא יודעת.
"היי, רוצה לשבת איתי?" אומר קול מאחוריי, אני מסתובבת במהירות עם המזוודות בידיי, מסתכלת עליה באדישות, בלבול, מסמיקה מבושה, וכועסת משום מה.
והכול מתערבב למבט אחד.
_הו אלים._
אני בולעת את רוקי. אני לא מכירה אותה, ואני גם לא רוצה.
אבל אין לי ברירה.
אני אומרת בקול הכי שמח והכי יציב שאני יכולה להוציא כרגע; "כן! אני אשמח!" ומחייכת אליה.
_אלים. תצילו. אותי._

הפרק הקודם		הפרק הבא