הארי והקונדסאים

הי אנשים!

תודה על הסבלנות! אבל הגיע הזמן להחליט אם היה שווה לחכות.

טאטאטאטם - עוד פרק!

אז בלי הרבה חפירות, אני רק אבקש תגובות (בבקשה!!) ואציג בפניכם אותו.

*כפיים*

"אין לנו סיכוי," צפצף פיטר בחרדה.

"בטח שיש!" התפרץ סיריוס. הוא סידר בערימה כמה ספרים עבים ללימוד 'איך הופכים לאנימאגוס' מתוך ההררים הפזורים סביבו.

"אנחנו רק צריכים להבין איך עושים את זה למעשה ו… טוב, זה ייקח לנו כמה שנים." הוא נאנח בייאוש.

"הרמיוני עזרה לנו קודם," מלמל פיטר בקול קטן ומעצבן.

"הרמיוני תסגיר אותנו," השיב סיריוס מייד.

"ואולי…" תהה ג'יימס.

וכך קרה שהקונדסאים והרמיוני שוב התאספו בספרייה.

ג'יימס פתח את פיו, כשהרמיוני קטעה אותו - "אני יודעת מה אתם רוצים."

ג'יימס סגר את פיו בהפתעה.

"והתשובה היא, רק אם אתם מצרפים אותי גם."

השתרר שקט.

"מה - הרמיוני - לא!"

"דווקא כן," הרמיוני חייכה.

"אנחנו לא מוכנים!" קרא ג'יימס.

"אז אין עזרה." הרמיוני לא התרשמה.

ג'יימס וסיריוס החליפו מבטים. הם יכלו להסתדר בלי הרמיוני, אבל עזרתה האיצה את התהליך פי שלושה לפחות.

"אנחנו צריכים לחשוב על זה," אמר סיריוס באיטיות.

"אני אקח את זה כ'כן'."

חג המולד הגיע, הלימודים הלכו לעת עתה, וכך גם המוני התלמידים. הארי, רון והרמיוני נשארו, כמובן, לביצוע החשיפה של דראקו מאלפוי, שבבירור היה האשם - ואם הוא לא היה, אז זה בטוח היה אחד מהחבורה שלו - רגולוס בלק, קראב, גויל, פנסי פרקינסון או מיליסנט בלסטרוד, או אולי בן הדוד שלו - לוציוס מאלפוי.

לאחר שהם גילו, כמה מפתיע, שלא תלמיד שנה שנייה שבקושי יודע לשתק אנשים הוא היורש של סלית'רין, ולאחר שנמאס להם לנחש מי זה בכל זאת יכול להיות, נשאר להם כל שאר חג המולד להנות ככל יכולתם מחוסר המעש של אחרי כל התקופה בה הכינו את השיקוי בכל רגע פנוי, והם נצלו זאת היטב. 

"חיה גדולה," אמר סיריוס.

"אתה בטוח תהיה כלב," גיחך ג'יימס.

"שתוק," אמר סיריוס והסתכל בו במבט מצמית. "זה צריך להיות חיה גדולה."

"כלב גדול," ג'יימס ללא ספק נהנה מזה. "הגרים הוא גדול."

"הגרים? אני לא אהיה הגרים!"

"למה לא? תחשוב כמה צרות זה רק יעשה…"

סיריוס הביט בו ברוגז, אבל על כורחו עלה על פניו שמץ חיוך.

"אני אהיה משהו אצילי," אמר ג'יימס בהתנשאות.

"צבי?" הציעה הרמיוני.

"אייל?" סיריוס אמר בלגלוג.

"אייל." החליט ג'יימס.

"אני רוצה לעוף," אמרה הרמיוני. "ואדומי חזה הם נפוצים מאוד. עכשיו, אנחנו צריכים ציורים של החיות שלנו."

לילי ניסתה לא לפהק. לא יפה להיראות עייפה כשהמורה שלפנייך כל כך מתלהב מהחומר שהוא מלמד.

"מר פטיו, גש לכאן לשם הדגמה!" אמר לוקהרט בעליזות.

רק כשפיטר פטיגרו קם וניגש לקדמת הכיתה בהיסוס, לילי הבינה שעליו מדובר.

"ושימו לב, אני מדגים מה עשיתי לאותו שדון! אל דאגה, לא ייגרם לנער נזק קבוע!"

וזה בדיוק השלב שבו הכיתה התחילה לדאוג.

התנשפות של הפתעה נשמעה כשפיטר הפך לעכבר. 

"עכשיו נחזיר אותו למצבו המקורי!" קרא לוקהארט. הוא כיוון את שרביטו לפיטר.

לא קרה כלום.

אחרי עוד כמה נפנופי שרביט מרשימים, העכבר נשאר עכבר. הוא צפצף בפחד ורץ להתחבא מאחורי הרגל של רמוס לופין.

"ובכן," לא נראה שלוקהארט רואה לנכון להיות מוטרד מהעניין. "נראה שמר פטיו יצטרך את עזרתה של מדאם פומפרי! מישהו רוצה ללכת איתו?"

ג'יימס פוטר, שם שהעלה בלילי עצבנות כלשהי, קם, משתדל בבירור לשמור על עשתונותיו. "אני."

הוא ניגש לרמוס ושידל את פיטר לעלות לידו , ואז יצא מהכיתה, מותיר מאחוריו את לילי, שניסתה לדחוק כמה מחשבות מביכות ולא יפות מראשה, כמו:

למה הקול של פיטר נשמע אותו הדבר כעכבר וכבן אדם?

לא, אל תחשבי על זה.

האם מישהו יחוש בחסרונו של פיטר אם מדאם פומפרי לא תצליח לרפא אותו?

לילי! לא יפה!

"אבל את בטוח יכולה לרפא אותו!" אמר ג'יימס בבהלה.

"אמרתי לך," חזרה מדאם פומפרי, פניה קפוצות. "אי אפשר לרפא אותו. הלחש מאוד חזק, ואפילו המרפאים בקדוש מנגו לא יצליחו להפוך אותו. הלחש יעלם מעצמו עוד, בערך, ארבע שנים, במקרה הממש טוב. רק יש לקוות שהמוח שלו לא ישתבש עד אז."

"לא משנה, ההבדל לא יורגש," מלמל ג'יימס בחוסר אונים.

הארי נכנס בהיסוס קל למשרדו של הפרופסור לוקהארט.

"ג'יימס! איחרת,"

"אה, אבל פרופסור, אני הארי," אמר הארי.

"הארי? בטוח? - כלומר, כן כן! ידעתי מההתחלה, סתם התבדחתי." לוקהארט חשף את שיניו הבוהקות. "אז מה מביא את הארי פוטר בכבודו ובעצמו למשרדי?"

"אה, פרופסור פליטיק שלח לך את זה," הארי הושיט ללוקהארט מגילת קלף, משתוקק לצאת משם כבר.

לפתע, דלת המשרד נפתחה וג'יימס נכנס, פורע את שערו.

"ג'יימס! זה אתה?" לוקהארט ברר.

"לא, כי אני הארי פוטר," גיחך ג'יימס.

"מה…?" מבטו המבולבל של לוקהארט נע מג'יימס להארי.

"כלומר, אני צוחק, אני ג'יימס," הוא אמר במהירות.

הארי, רון והרמיוני שתקו בעצבנות בעוד לוקהארט מדבר בהתלהבות על התוכנית המדהימה שלו לחג האהבה, שבבירור הלכה להותיר את כולם מדוכדכים ומתוסכלים.

"הלוואי שיכולתי להוריד את החיוך המטופש של לוקהארט מהפנים שלו," מלמל הארי בתסכול, בקול שהרמיוני לא תשמע.

"לא לגמרי גמור," נשמע קולו הלוחש של פרד.

הארי הרים את מבטו, והוריד אותו בחזרה כשהבין שפרד דיבר אל סיריוס.

משפטים אחדים מנאומו של לוקהארט חדרו לאוזנו. "אני משוכנע שעמיתי ישמחו לתרום לרוח החג! למה שלא תבקשו מפרופסור סלגהורן ללמד אתכם איך מכינים שיקוי אהבה-"

בום!!!

האולם, שלפני רגע היה כולו ורוד ונשר בקונפטי תואם, כוסה דם.

טוב, דם עשוי מנצנצים.

מי שגרם לזה עשה עבודה מושלמת: כל הקירות כמו נצבעו באדום מנצנץ, הרצפה הפכה אדומה ונצנצים בצבע גריפנדור נשרו מהתקרה בהמוניהם.

ועיקר העיקרים, למול שולחן המורים,כנגד הפנים המרצדות של לוקהארט, הופיע אריה עשוי מנצנצים.

האריה פער את פיו לשאוג -

אבל, כאמור, הלחש לא היה לגמרי גמור.

ובמקום קול, יצאו מפיו נצנצים. היישר על לוקהארט.

שלושת הקונדסאים רותקו, בעוד הם מוחים בתוקף.

"אין שום הוכחות שזה היה אנחנו!" קרא ג'יימס.

הפרופסור מקגונגל הביטה עליהם בחומרה מעל למשקפיה, אבל זוויות פיה רטטו.

"אין שום צורך בהוכחות. זה תמיד אתם."

"הגיע הרגע הגדול," הודיעה הרמיוני.

"רגע  האמת," אמר ג'יימס.

"הרגע שכולנו חיכינו לו." הוסיף סיריוס.

רמוס לעומת זאת, לא נראה כאילו הוא מאוד חיכה לרגע הזה. הוא נשען על אחת מדלתות תאי השירותים ונראה חיוור.

הרמיוני חילקה את השיקוי לשלושה גביעי בדולח, והרימה את מבטה אל השאר.

"הבאתם את הציורים של החיות?"

"היינו אמורים להביא ציורים של החיות?" תהה סיריוס.

הרמיוני הביטה בו בייאוש מוחלט.

"סתם, צוחק, צוחק, הבאנו אותם." הוא הוציא מכיסו, שהיה מסוג הכיסים שיש בהם כל מה צריך, שלוש חתיכות קלף שעליהן ציורי חיות קטנים: כלב, אייל ואדום חזה.

כל אחד החליק לתוך השיקוי שלו את הציור, ואלה הסתחררו וקיבלו מרקם.

רמוס החוויר עוד יותר. "ברצינות, פעם אחרונה שאני אומר, אם כל זה בשבילי, למה שלא תוותרו על זה?"

פאך! רמוס איבד יציבות וכמעט נפל.

"וואו!" סיריוס בהה בפליאה בידיה של הרמיוני. "לא ידעתי שספר יכול להיות דבר שימושי!"

"אוקיי," אמרה הרמיוני בטון ענייני. "זוכרים את מילות הקסם?"

"ברור שאנחנו ז ו כ ר י ם," התעצבן ג'יימס.

"כן, אבל יש לכם נטיה לשכוח דברים דווקא ברגע החשוב ביותר."

"על החיים ועל המוות…"

הכתובת עוד זהרה באדום על הקיר, ונראה שאנשים משתדלים להתרחק מהמקום המוצף במים.

אפילו פילץ' כבר בקושי הסתובב שם, והכן שעליו נתלתה החתולה הקפואה ניצב שם כאילו מעולם לא קרה דבר.

בצמוד אליו, היתה דלת חומה וחלקה, שעליה היה שלט שעליו כתוב: 'שירותי בנות', אבל אף בת לא נכנסה לשם יותר מפעם אחת כבר יותר מארבעים שנה.

וכך קרה, שאיש לא עבר שם באותו יום, כמתוך חדר השירותים נשמעה נביחה של כלב שבבירור לא נכנס פנימה, ולאחריה נקישת פרסות מקורטעת. התנשפות ונפילה, ואז צחוק של בן אדם ואחריו עריגה (עריגה - הקול שאייל משמיע. הפתעה!) היתה דממה לכמה שניות, ואז משק כנפיים מלווה במחיאות כפיים.

אף אחד לא העלה בדעתו שמישהו פתח שם פינת חי, כי כאמור לעיל, איש לא עבר במסדרון אותו יום.

לאחר דקה, חבורה עליזה של אנשים יצאו משירותי הבנות, לפרוטוקול - שלושה בנים, בת אחת. הם צחקו, הסתכלו סביבם על המסדרון המוצף ומיהרו להתרחק מהמקום.

הארי, רון והרמיוני ישבו בחדר המועדון של גריפינדור, רכונים מעל לשיעורי הבית שלהם.

"משעמם לי," אמר רון והניח את נוצתו על השולחן. "תזכירו לי שוב למה אנחנו לא פורצים לחדר הסודות אם אנחנו איפה חדר הסודות נמצא כנראה, איך להכנס אליו וגם מהי המפלצת?"

הרמיוני הביטה בו במבט חמור. "לא פורצים לתוך מאורה של אריה כי משעמם. חוץ מזה, התקיפות פסקו לעת עתה, ואני לא חושבת שכדאי לעשות משהו לפני שיודעים שחדר הסודות לא נסגר כבר מעצמו. אמרתי כבר, כל עוד אין עוד תקיפה לא כדאי שנכנס."

"באמת עדיין לא אמרת לנו איך ולמה הקונדסאים העירו אותך אחרי שהותקפת," אמר רון בהרהור, בבירור לא הקשיב להרמיוני.

"ואתם עדיין בטוחים שיש לי מושג," הרמיוני לא לגמרי הסתכלה עליו.

"זה ברור, זה כדי להפליל אותי סופית בזה שאני היורש של סלית'רין," הארי אמר ביאוש. "ארני מקמילן עדיין בטוח שזה אני, ואיך אני יכול להכחיש, אחרי שהיחידה שהצליחה להתעורר מההקפאה היא החברה הכי טובה שלי?"

הם שתקו לכמה דקות. ואז רון אמר, "עדיין משעמם לי. רוצה שח, הארי?"

תוגובות!!

הפרק הקודם		הפרק הבא