גלקסיות בהתנגשות

קמתי למחרת בבוקר כשחיוך ענקי מתוח לי מאוזן לאוזן. אפילו הקורי העכביש שבתקרה לא נראו לי מכוערים פתאום.

"בוקר טוב, יוני,” קראתי לאחי בעליזות.

הוא פלט פיהוק ותקע בי מבט מוזר. “אז את הולכת לטירה ההיא-מה-שמה שהארי פוטר היה שם?” הוא מלמל. “מגניב. אולי תראי אותו.”

"את מי?” לא הבנתי.

"את הארי פוטר,” ענה יוני כאילו זה ברור מאליו ושירך את רגליו לספה עם השוקו שלו.

"שיט! נכון!!” קראתי באושר. “זה היו הכי טוב בחיים שלי. אתה חושב שעדיין יש לו משקפיים עגולים?”

"מהה?” הוא פלט עוד פיהוק ולגם מהשוקו שלו. “ל'יודע.”

גלגלתי את עיניי. לא הייתי אמורה לצפות ממנו לתגובה אחרת.

שאר היום עבר עלי כמתוך חלום. הורדתי מעל הארון בגדים את שני המזוודות הכי גדולות שהיו לנו ונערתי מהן את האבק. אחר כך דחפתי לתוכן את כל תכולת הארון בגדים שלי.

אני, אבא ואימא דנו במקום שבו אני אשוגר (?) עם המפתח מעבר ללונדון. בסופו של דבר הוחלט על הגג של הבניין.

הזמן עבר בצורה ממש מוזרה. שעתיים שלמות חלפו בטיל אבל פתאום מצאתי את עצמי בוהה בשעון במשך משהו שהרגיש כמו שש שעות (!) ומחכה שהמחוג של הדקות יואיל בטובו לזוז.

התקשרתי גם לחברתי נוגה וסיפרתי לה שאני עוברת לפנימיה בלונדון. היא הייתה המומה לחלוטין והפציצה אותי במיליון שאלות. כעבור רבע שעה הצלחתי לנתק לה. המעבר עצמו לא הפריע לי. תמיד הרגשתי כאילו אני לא שייכת לשם.

כבר כשהשעון הורה על חמש ורבע העליתי את המזוודות לגג. אחזתי במכחול בחוזקה. חסר לי שיעוף עכשיו מהגג.

בחמש עשרים וחמש אבא ואימא עלו. הם מצאו אותי עומדת. אוחזת במזוודה ביד אחת וביד השניה במזוודה ובמכחול.

"אז תזכרי, זה אמור לקחת אותך לקלחת הרותחת,” אמר אבא. היום בבוקר הגיע אלינו מכתב על ידי אוח גדול ובו היה הסבר מפורט. “שם יחכה לך מישהו שיראה לך את החדר, יעשה איתך את הקניות וידאג לך בכללי.”

"כן, אני יודעת,” אמרתי.

"ותתקשרי אלינו ברגע שתגיעי לשם,” אמרה אימא ודחפה לי לג'ינס את הטלפון.

"אימא, הוא בין כה וכה לא יוכל לעבוד בהוגוורטס,” אמרתי.

"אבל הוא כן יוכל לעבוד בקלחת הרותחת,” אמרה אימא. “ובהוגסמיד, ובכל מקום שהוא לא הוגוורטס.”

"הכספת של אבא שלי רשומה על שם משפחה בייקר,” אמר אבא.

"אני עדיין לא מאמינה שיש לנו אשקרה כספת בגריגוטס מלאה בכסף שאף פעם לא השתמשנו בה.”

"שמרנו את הכסף בשבילך,” אמר אבא. “רק את יכולה להשתמש בו בין כה וכה.”

המכחול החל לרעוד בכף ידי. נדרכתי על מקומי. “הנה זה מתחיל,” קראתי בהתרגשות ואחזתי במזוודות בחוזקה.

"תזכרי לכתוב לנו לפחות פעמיים בשבוע,” אמרה אימא בדחיפות.

"ליאנה,” אמר אבא בפנים רציניות. “אל תתייחסי בזלזול אל החלומות. אולי הם מנסים להזכיר לך משהו.”

רציתי לשאול אותו למה הוא התכוון אבל אז רגליי ניתקו ממקומי והסתחררתי במהירות בלי יכולת לראות שום דבר. חשתי כאילו עוד רגע המזוודות הכבדות תולשות לי את הכתפיים ממקומן.

בדיוק כשחשבתי שאני פשוט אמות לי פה וזהו אז חשתי באדמה מוצקה שפוגעת ברגליי ונחתתי על משטח קשה בחוזקה.

ריח חזק של משקה חריף היכה באפי. קמתי במהירות הרמתי את המזווודות והבטתי סביבי. אז ככה נראה הפונדק הקלחת הרותחת. טוב לדעת.

הוא היה מטונף. השולחנות היו מכוסים בשכבת לכלוך עבה. הדלפק היה סדוק ומאחוריו עמד איש זקן וגרום שניקה כוס זכוכית שהייתה אפורה בסחבה שהייתה עוד יותר אפורה מהכוס בעצמה.

"את כנראה ליאנה,” שמעתי קול עבה מאחורי. הסתובבתי על מקומי. דמות של הר אדם ניצבה מלפני. לבושה במעיל חום פרווה מלא בכיסים שחלקם רטטו. הדמות לבשה מגפיים ענקיות. והיו לה עיניים שחורות ויוקדות שהביטו בי מבעד לסבך של שיער חום מאפיר.

"האגריד,” פלטתי בתדהמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא