חטפת את ליבי

חלק |||

----- 

אז, שלום כולם!

קודם כל, שמחה שאהבתם! נורא התרגשתי מהתגובות שלכם... מקווה שתהנו מהחלק האחרון!

- - - - - - - - - - 

"הרמיוני ג'ין גריינג'ר... האם תינשאי לי?" דראקו שאל בנימה מלכותית.

"ממההה??" רון אמר בתדהמה. הרמיוני הייתה קפואה כמו פסל, ואוונג'לין ורוז אחזו את ידיהן בצפייה הולכת בגוברת.

רגע לאחר ההצעה, כל הנשים בחדר השתנקו שוב, ג'סלינה מלמלה משהו שדמה ל"סוף כל סוף!" ורון מלמל משהו אכזרי כלפיי דראקו.

"כמובן, שאת לא חייבת לענות לי היום," דראקו הוסיף, "אבל אני אשמח לדעת כמה שיותר מהר."

הרמיוני עשתה את עצמה שוקלת את ההצעה, אך אז הבינה שאין לה ברירה, והיא קמה מהספה, והתיישבה על ברכיה אל מול דראקו המופתע. היא התקרבה לעברו, נישקה אותו נשיקה קצרה על שפתיו, ואמרה: "כן." היא הוסיפה עוד נשיקה. "כן בכל המובנים." ואז דראקו משך את הרמיוני אליו לנשיקה סוערת על ברכיהם. רון מצמץ בהפתעה ולחש: "לעזאזל."

מחיאות הכפיים הסוערות שפרצו מהחדר היו אלו שגרמו לדראקו ולהרמיוני להפסיק להתנשק.

"הרמיוני." קולו הכועס של רון נשמע מבין ההמולה. הרמיוני קמה וקולות השמחה השתתקו בן הרגע. "אני צריך לדבר איתך."

"מישהו לא קיבל יפה את זה שהרמיוני שלנו מאורסת." סקיי צחקקה בזדוניות, ברגע שהרמיוני יצאה מהחדר בעקבות רון.

"מה לעזאזל קרה פה עכשיו?" רון שאל אחרי ששם את לחש ההשתקה. הרמיוני רק הסמיקה ולא ענתה. "בארוחה אמרת שאת ודראקו יצאתם בכל שלוש השנים האחרונות. את יכולה להסביר לי למה?"

"אממ..." הרמיוני מלמלה, ואז התחילה לשקר: "אחרי שזרקת אותי הייתי שבורה לחלוטין." היא נעצרה כדי לוודא שזה מכאיב לרון. וזה הכאיב. "הלכתי ברחובות כמו סהרורית, ולא היה מי שיעזור לי. אך אז להפתעתי, דראקו הגיע." היא חייכה בחולמניות מזויפת ואמרה: "הוא שאל אותי איפה אני גרה ולקח אותי, ואחר כך ניחם אותי, ואחר כך... היה לנו לילה קסום שאין כמוהו." רון השתנק אחרי האמרה זאת, אך הרמיוני רק אמרה: "ובגלל שההורים שלי רצו שאני אביא את החבר שלי, זה שמערכת היחסים איתו היא בערך שלוש שנים, אז שיקרנו להם קצת." היא שיקרה בעצמה.

"הרמיוני," רון אמר בחיוך של הקלה. "אני מכיר אותך כבר עשר שנים." הרמיוני חשבה שלרגע אחד הוא באמת קונה את זה – "ולכן אני יודע שזה שקר מוחלט! מה קורה כאן?"

הרמיוני הייתה המומה. האם לספר לרון, או לא לספר לו?

היא לקחה את רון, והושיבה אותו לידה על המיטה שבחדר האורחים אליו הם נכנסו.

"הכל מתחיל בזה שכשזרקת אותי, באמת הייתה שבורה לחלוטין." הרמיוני שוב חיכתה שזה יכאיב לרון קצת. וזה שוב הכאיב. "באמת הלכתי כמו סהרורית ברחובות, עד שהגעתי לקלחת הרותחת. עברתי לסמטת דיאגון, ואז ראיתי מישהו שנראה די טוב – באמת לא זיהיתי שזה מאלפוי, ואתה יודע איך זה... במצבי משבר, אני מתחילה להתחרפן," היא חיכתה, והפעם עד שרון באמת מצמץ מכאבים פנימיים, "אז החלטתי.... לחטוף אותו."

"את חטפת את מאלפוי?" הוא שאל בתדהמה. "מאלפוי הוא החטוף שלך??"

"כן, רון, זאת המשמעות של חטיפה. אני רק –" אך רון קטע את הרמיוני ומשך אותה לנשיקה ארוכה. פיה של הרמיוני התמלא בריח סוכריות הריחוף וצפרדעי השוקולד שהיא ידעה שרון תמיד זולל, והיא לא האמינה שהיא באמת התגעגעה אליהן. הרמיוני דחפה את רון ממנה. "רון אני –" אך אז הרמיוני נקטעה שוב, שרון נישק אותה שוב. הרמיוני להפתעתה, החלה מנשקת חזרה, אך אז קלטה מה היא עושה, דחפה את רון ממנה שוב, קמה ליתר ביטחון, והראתה לרון את הטבעת הנוצצת של אצבעה.

"רון! אני מאורסת!" היא צווחה ברגע שפתחה את הדלת.

משמע שלחש ההשתקה הופג.

"אוי לא." היא אמרה ברגע שקלטה מה קרה – רון היה זה שהטיל את הלחש, והוא לא קלט בעצמו.

"מה עשית לה, סמור?!" דראקו היה ככול הנראה הראשון ששמע, והוא רץ לתוך החדר. אחריו הגיעו כמה בני משפחה מודאגים–מסוקרנים.

חג מולד כזה בהחלט לא היה להם עד אותו היום.

"אני רק עשיתי את מה שהייתי חייב לעשו –" אך אז הגיע תורו של רון להיקטע, כשדראקו שיחרר מרוב עצבים אגרוף קולני ללסתו של רון, וראשו של רון הועף לאחור.

"דראקו! לא!" הרמיוני קראה, ומנעה מדראקו להמשיך להרביץ לרון. "מספיק!"

אך אז היא שמעה שאגה מאחוריה, והסתובבה בדיוק בזמן כדי לראות את רון קופץ על דראקו, שניהם מתגלגלים אל המסדרון שמחוץ לחדר האורחים, ומבריחים את משפחתה של הרמיוני.

"רון! דראקו!" הרמיוני קראה, אך אז היא השתתקה כשהתחילה לשמוע את הצעקות שלהם, בעודם הם מפילים חפצים שבירים בביתה של הרמיוני.

"נישקת אותה, סמור שכמוך!!" דראקו צעק לעבר רון והכה אותו באגרופו.

"לא פעם אחת, פעמיים!" רון התגאה, והפעם החטיף לדראקו אגרוף. שניהם המשיכו להתגלגל זה על זה, עד שהרמיוני פתחה את הדלת והם יצאו החוצה תוך כדי שהם ממשיכים להכות אחד את השני.

"חכו פה, בבקשה!" הרמיוני ביקשה מכל בני משפחתה, וטרקה אחריה את הדלת.

היא צרחה: "למען השם, דראקו! תפסיק להרביץ לו!" כשראתה שזה אפילו לא מניד עפעף, היא אמרה לרון: "רון, תפסיקו את זה, בבקשה!" תוך כדי שהיא מתיישבת על בול עץ בקרבת מקום. "בבקשה..." היא לחשה. אך אז היא שמעה את השיחה בין הבנים הרבים.

" – איך אתה מעז לנשק את הארוסה שלי?!"

"היא נישקה בחזרה, אתה יודע!"

"היא... היא נישקה בחזרה?" דראקו, שאל, המום. והרגיש כאילו מישהו תקע אגרוף בבטנו. תרתי משמע.

הוא לא באמת מאורס לה. למה לעזאזל זה מפריע לו? הוא ראה את הרמיוני יושבת בצד על בול עץ, בוכה. 'בוכה?'

"עצור!" דראקו חסם את אחד מאגרופיו של רון, ואז נשמעו יפחות הבכי של הרמיוני. היא ראתה ששניהם קמים, אז היא קמה בעצמה, נעמדה בניהם, וכשפניה פונים לפניו של רון היא אמרה: "רון, מספיק! למרות שאתה חושב שמה שיש ביני לבין דראקו הוא מזויף, אני באמת אוהבת אותו! למה אתה חושב שהסכמתי להצעת הנישואים שלו, הא? אני קתולית! אנחנו לא מבטלים את הנישואים שלנו עד יום מותנו!" היא כמעט וצווחה. רון השתנק.

"באמת?" שאל.

"כן!" הרמיוני אמרה, והצביעה אל מאחורי רון. "עכשיו תתעתק מפה, ואל תפריע לנו!" היא אמרה, אבל הפעם לא במבט אכזרי – דמעות זלגו על פניה שוב.

"נתראה במפגש הפיוס." רון אמר, בלי להסס, כשדמעות התחילו לזלוג מעיניו. הוא עצם את עיניו, ונעלם בקול פקיקה.

נשמעו קולות מופתעים מצד בני המשפחה של הרמיוני, ודראקו פתאום התקרב אליה וחיבק אותה.

"התכוונת לזה?" הוא שאל, בלי שום של מושג למה.

"ברור שלא." הרמיוני אמרה בלי לחשוב, והרגישה איך ליבו הממהר של דראקו מעט את קצב פעימותיו, ואת עורו מחוויר יותר מהרגיל. "אמרתי את זה רק כדי שהוא יסתלק."

דראקו הרגיש שמשהו בתוכו נשבר. הוא לא ידע מה, אבל הוא הרגיש מן ריקנות כזאת בחזה.

"אולי כדאי שננוח. יש את כל הפעילויות האלה מחר." דראקו אמר, ונשק להרמיוני במצחה בשביל ההצגה. שניהם מיהרו לחדרם, כשבני המשפחה מתרחקים מהזוג במהירות, מפנים להם מעבר.

דראקו לא הצליח להירדם. הוא שכב במיטתה של הרמיוני, ער לחלוטין, ובהה בה נושמת נשימות קלות ואיטיות. הוא סובב את ראשו, ובהה בירח הכמעט מלא שהכחיל באורו את החדר. הוא היה בטוח שהוא לא הצליח להירדם בגלל ההרגשה הריקנית שהייתה לו בחזה.

"מראה, להשתמש... במראה..." הוא שמע את הרמיוני ממלמלת. הוא נבהל, כי הוא היה בטוח שהיא ישנה, אך אז הוא קלט שאלו מלמולים מתוך שינה. הוא המשיך להקשיב. "זז בצנרת. זה בסליסק... בחדר הסודות." היא המשיכה למלמל, ואז היא התהפכה. דראקו יודע מאיזה שנה המלמולים של הרמיוני. מהשנה השנייה. שחדר הסודות נפתח.

"יש לי רעיון, ואנחנו אולי נפר חמישים חוקים אם נבצע אותו." הוא שמע אותה אומרת. 'רק רגע, הקטע הזה לא מוכר לי.' דראקו חשב, והתקרב כדי להקשיב טוב יותר. הוא לא האמין למה ששמע.

"אז פוטר והסמור התחזו לקראב וגויל כדי לדעת אם אני היורש של סלית'רין. מחמיא." דראקו מלמל לעבר הרמיוני, אך זו בכלל לא שמעה אותו, אלא המשיכה לישון. "ומי רקח את שיקוי הפולימיצי?"

"זה בסדר, רון. אני ארקח אותו."

דראקו לא האמין. הרמיוני רקחה שיקוי פולימיצי בשנתה השנייה? הוא ידע שהיא הצליחה, כי לא קרה להארי ולרון כלום, ובאמת היה יום לפני תשע שנים שקראב וגויל התנהגו ממש מוזר.

עם חיוך על פניו הוא הסתובב שוב לעבר החלון, ואז שמע את הרמיוני ממלמלת מתוך שינה משהו אחר, שצרם לו יותר: "שלא תעז לקרוא להאגריד עלוב נפש, חתיכת פחדן – שקרן – " ואז היא קמה מהמיטה במהירות.

"מה קרה?" דראקו שאל אותה.

"היה לי סיוט." הרמיוני מלמלה בחרדה, אך כל מה שדראקו יכול היה לחשוב עליו זה שהיא לא מרוצה מזה שהיא סטרה לו. "חלמתי על כל הדברים הרעים שקראו לי בכל בשנים של הוגוורטס."

"לא על הכל." דראקו תיקן אותה. "הגעת לשנה השלישית."

"איך אתה יודע?" היא שאלה בהפתעה.

"כי את דיברת מתוך שינה. התחלת ממשהו על מראה," דראקו אמר בידענות. רק עכשיו הוא נזכר שכשהרמיוני אובנה היא נמצאה עם מראה לצידה. "אז משהו על בסליסק ועל חדר הסודות, ושנינו יודעים שאלו קרו בשנה השנייה." דראקו אמר, והרמיוני הסמיקה במבוכה. "אחר כך, מלמלת משהו על שיקוי פולימיצי, ועל זה שפוטר והסמור יהפכו לקראב וגויל כדי לברר אם אני היורש של סלית'רין –"

"אני בטוחה שזה החמיא לך." הרמיוני אמרה בקור והסיתה את מבטה. דראקו תהה אם היא יכולה לקרוא מחשבות. "ולאחר מכן משהו על זה שאת סוטרת לי, ואז התעוררת."

"נחמד." הרמיוני אמרה. "ואתה זוכר את כל זה כי...?" הרמיוני עקצה אותו. הפעם היה תורו של דראקו להסמיק והוא אמר: "לא הצלחתי להירדם. מה עוד יכולתי לעשות?"

"תגיד, אתה תמיד מסתובב עם טבעות נישואים בכיסים שלך?" הרמיוני שאלה לפתע.

"כן, אולי אני ארצה להציע למישהי." דראקו אמר בגמגום. הוא רצה להציע לפנסי נישואים בקלחת הרותחת ביום שבו הרמיוני חטפה אותו, אך אחרי בילוי של שלושה ימים -(הוא בדק מה השעה)- שלושה וקצת ימים עם הרמיוני – הוא הבין שהוא בכלל לא רוצה להציע לפנסי נישואים.

אחרי שהיא התכסתה בשמיכה, הרמיוני אמרה לדראקו באיטיות: "לילה... טוב... דראקו."

"לילה טוב... הרמיוני..." הוא מלמל, ולמרות שהפעם הם היו בטוחים שאיש לא הסתכל, הם לא העירו זה לזו.

בבוקר המחרת, דראקו קם שוב כשהוא מחבק את הרמיוני, אך ראה שהפעם היא מחבקת אותו. ההרגשה הריקנית חזרה אליו ברגע שהוא הסיר ממנו את ידיה של הרמיוני.

"לא, אין מצב שזה... שזה בגללה!" הוא לחש לעצמו בתסכול, ועיסה את רקותיו. הוא הרגיש כאילו הוא בהאנגאובר הכי קשה שלו, והוא חווה כבר כמה האנגאוברים גרועים בחייו.

"הרמיוני, יקירה!" קולה של ג'ין נשמע מעבר לדלת. "את וחברך מוכנים לפעילויות?"

הרמיוני קמה באיטיות, כאילו היא לא ישנה כל הלילה, ומתחת לעיניה באמת הייתה התחלה של שקים שחורים.

"כן אמא..." הרמיוני מלמלה, ואחרי ששמעה את נעליה של אימה מודיעות על הליכתה היא מלמלה: "אני מרגישה כאילו היא מעירה אותי ליום האחרון של החופש לפעמים."

"כן, אה?" רק אז היא נזכרה שדראקו שם.

"אממ... כן." היא חייכה והסמיקה. דראקו השתגע. מה לעזאזל היא מרגישה כלפיו?!

"יש לך את רשימת הפעילויות?" דראקו שאל בעודו התלבש. הוא והרמיוני לא הסתכלו זה על זה, וכל פעם שהוא ניסה, אפילו לכמה שניות, להסתכל לתוך עיניה של הרמיוני, מבטה הוסת הצידה והיא הסמיקה. וזה שיגע אותו.

"ממ... כן, הנה." היא הניחה את הדף על המיטה, ודראקו הרים אותו אחרי שהיא הסתובבה. 'לאן הגענו?' הוא חשב בתסכול. 'אפילו מגע עקיף אין בנינו...' ואז הוא התחיל לקרוא את הרשימה.

"מה זה כדורגל?" הוא שאל את הרמיוני אחרי שבהה בפעילות הראשונה.

"אממ... אתה תראה אחר כך." היא חייכה. הלב של דראקו התחיל לפעום במהירות, והוא נתן לעצמו מכה בחזה.

"אתה בסדר?" הרמיוני שאלה.

"כן, פשוט גירד לי שם." הוא הסביר, והתאפק לו לתת לעצמו סטירה. הרמיוני פרצה בצחוק. ההרגשה הריקנית נעלמה לשתי שניות, וחזרה כשצחוקה דעך.

"ומה זה... מזחלת?" דראקו שאל בחשש כשראה את הפעילות החמישית. הוא לא רצה לזחול...!

"גם את זה אתה תגלה." היא לבשה עוד מעיל, הושיטה לדראקו את ידה ושאלה: "אתה בא?"

דראקו הביט בפניה, שהאדימו לאט-לאט. הוא לא חשב שמישהו יכול להאדים יותר מזה, אך אז הוא חשב על עצמו.

"אממ... ברור." הוא חייך, ולקח את ידה. ההרגשה הריקנית הוקלה מעט.

ברגע שהם הגיעו, הרמיוני פרצה בצחוק למראה המגרש המאולתר של משפחתה.

"אפשר?" היא הסתכלה על הוריה בשאלה. שאר המשפחה בחנה את ידה שלא אחזה את ידו של דראקו, שהחזיקה שרביט, ונכנסה להלם כשהרמיוני הצביעה על קופסאות הקרטון ששימשו כשערים, ואלה שינו צורה לשערים בגודל מלא.

"הרמיוני, זה לא נגד החוק לעשות כשפים מול עיניים של מוגלגים?" דראקו שאל.

"יש לי כמה הקלות." הרמיוני חייכה ברשעות. היא לקחה את הכדור ואמרה: "אני בש-ער!" ורצה אל השער הרחוק יותר. לדראקו לא הייתה ברירה אלה לרוץ אחריה.

"הרמיוני! לא הסברת לי מה אני אמור לעשות!" דראקו אמר.

"זה בסדר, תעזור לה!" ג'ון ובנג'מין קראו יחדיו.

"רק תדאג שהכדור לא יכנס לשער." הרמיוני חייכה, "ממש כמו שומר."

"רק שפה השער יותר גדול מהחישוקים..." דראקו אמר, וחסם את הכדור שבדיוק נבעט לשער. "תמיד אמרו לי שיש לי פוטנציאל להיות שומר...!"

"יופי!" הרמיוני כמעט ופספסה את הכדור, והוא החליק מידיה. היא תפסה והקפיצה אותו, ותפסה אותו שוב בצורה מצחיקה. היא ודראקו פרצו בצחוק, והרמיוני מסרה את הכדור לקבוצה שלהם.

"הו, זה חתיכת משחק כיפי..." דראקו המחויך אמר, כעבור כמה גולים.

לפתע כדור נבעט בדיוק למרכז השער, ודראקו והרמיוני לא ידעו מי יחסום את השער – אז שניהם קפצו קדימה.

ונתקלו זה בזה.

הגול נכנס, וסקיי ולויס, שגם שיחקו במשחק, גיחכו ברוע.

אך לדראקו גיחוכן באמת לא שינה – הרמיוני עפה עליו, וכרגע הוא והיא שכבו על השלג הקר, כשהרמיוני מצחקקת מעליו. הוא נשק לה קלות על שפתיה בלי שום מושג למה, אך ברגע שחשב להתנתק ממנה הרמיוני אחזה בלחייו של דראקו והחלה לנשק אותו. ג'ון וסקיי שרקו בחיוכים רחבים. בנג'מין נראה כרוצה להעיר משהו.

"אם לא תפסיקו להתמזמז נאלץ לפנות אתכם!" ג'ון גיחך, ודראקו והרמיוני הפסיקו, ולרגע אחד בהו זה בעיניו של זה. רגע לאחר מכן הם קמו בחיוך כדי לנסות לחסום את הגול הבא.

"אני לא מאמין שעד עכשיו לא ידעתי מה זה כדורגל!" דראקו אמר להרמיוני בחיוך שעה וחצי לאחר מכן, כשג'ין ביקשה מכולם להיכנס הביתה לכוס שוקו חם. "וגם מה זה שוקו עם מרשמלו!" הוא ליקק את שפתיו בתאווה.

"האם דראקו מאלפוי אוהב דברים של מוגלגים?" הרמיוני שאלה בתדהמה-מזויפת.

"הו, יש לך שפם משוקו." דראקו גיחך. הרמיוני נגבה את השפמון שנוצר לה בעזרת שרוולה, וסומק כיסה את לחיה. אוונג'לין ורוז פרצו בקריאות נרגשות כשדראקו לקח מפית ממעמד המפיות של השולחן וניגב את שאריות השוקו.

"הו, אתם כל כך רומנטיים ביחד שזה מחליא." נשמע קול לא מוכר לדראקו.

"החלטת להגיע סוף כל סוף, מארק?" הרמיוני אמרה בקול והסתובבה לבהות בעלם שמאחוריה.

דראקו הסתובב גם הוא: היה ל'מארק' הזה, מי שזה לא יהיה, שיער חום בהיר פרוע ומתולתל שנראה דבוק לקרקפתו ועיניים כחולות. הייתה לו גרוגרת בולטת מאוד ואוזניים שנראו די גדולות. הוא היה גבוה מאוד, ונראה היה שהוא בן גילם של דראקו והרמיוני.

"מי זה?" דראקו שאל את הרמיוני. מארק לקח כוס שוקו חם מג'ין והתיישב בסלון, בוהה בזוג "המאוהב".

"זה מארק לונסציוס מאקט גריינג'ר," דראקו כבר ריחם עליו. " – הבן המאומץ של לויס ואח של ג'ון."

"לא נראה שאת מחבבת אותו..."

"הו, הוא בדרך כלל יותר נחמד, אבל הוא לא היה יכול להגיע לחג המולד, וזה לא נחמד בכלל." הרמיוני אמרה בכעס. מארק קרץ לעברה. "אה, והוא גם מאוהב בי מגיל אחת עשרה." הרמיוני גלגלה את עיניה כשדראקו, בטבעיות גמורה, תקע מבט אכזרי במארק. מארק התכווץ במקומו.

"תפסיק!" הרמיוני גיחכה.

"בואו נשחק אמת או חובה!" ג'ין קראה בחיוך מהמטבח. הרמיוני בחנה את שעונה. חמישה לשתיים עשרה.

"אני צריכה ללכת לרגע!" הרמיוני קראה, הסתכלה על סקיי, וסקיי קמה ממקומה ואמרה: "גם אני! תתחילו בלעדינו." שתיהן חייכו והלכו אל המרפסת. הרמיוני הטילה לחש השתקה, וחיכתה להסברה של סקיי.

"כשהייתי בת עשרים ואחת," סקיי התחילה בחיוך, "יצאתי שלוש שנים ארוכות עם מישהו שהיה לפני כן חבר טוב שלי."

"מזכיר לי משהו." הרמיוני זימנה כיסאות והיא וסקיי התיישבו עליהם.

"הו, לא תאמיני כמה." סקיי מלמלה. "יום לפני השבוע שהייתי צריכה לבלות בבית בחג המולד, הוא זרק אותי. הגעתי לקניון, בערך רבע שעה לפני שהוא נסגר, ואת מכירה אותי, אני תמיד קונה דברים לפי מצב הרוח שלי..." היא חייכה. הרמיוני הנהנה.

"אז קניתי חרב." סקיי מלמלה.

"מה? רצית להתאבד??" הרמיוני נדהמה. סקי גיחכה.

"לא, הרמיוני. פשוט הרגשתי קרועה לגזרים. אבל אז," סקיי נשענה קדימה, וסימנה להרמיוני לרכון לעברה, "ראיתי בקניון מישהו שנראה בגיל שלי. הוא אפילו נראה לי קצת מוכר. אז איימתי עליו עם החרב, וגררתי אותו למכונית שלי."

"את לא רצינית, נכון?" הרמיוני נדהמה כמה הסיפור שלהן דומה.

"אני לגמרי רצינית. מסתבר שזה היה יריב מושבע שלי מאוניברסיטה, אבל הוא הסכים כי הוא ידע שאני מסוגלת לרצוח אותו. שבוע לאחר מכן התאהבנו, ואותו את מכירה כמייק." סקיי חייכה בעצב.

"כן... מייק." הרמיוני חייכה בעצב גם היא. מייק נפטר בגלל הפשיטה שהייתה על המוגלגים לפני שלוש שנים. הוא היה ה"דוד" האהוב על הרמיוני.

"אז עכשיו, מה הולך בינך לבין דראקו?" סקיי שאלה, חיוך מרושע מתפשט על פניה.

"טוב, זה בערך אותו סיפור. רון –" סקיי קטעה את הרמיוני בקריאה נרגשת של: "ידעתי! אה, סליחה הרמיוני, תמשיכי..."

" – היה החבר-לשעבר-ידיד שזרק אותי, ודראקו הוא מי שחטפתי. אבל... אין לי מושג מה הולך. אני מחבבת אותו, או שאני שונאת אותו? יש רגעים שככה, ויש רגעים שככה. יש רגעים שזה אפילו שניהם באותו הזמן."

"איך מצאת מילים מדויקות לגביי הרגשות שלי למייק." סקיי חייכה. "מייק לא היה מושלם, ובהחלט לא חתיך כמו דראקו." סקיי חייכה. "אבל בכל זאת התחתנתי איתו, ואני לא מצטערת על כך. לפעמים אני אפילו רואה אותו בננסי הקטנה שלי." הרמיוני שמה לב שדמעה זולגת על פניה. היא קמה מכיסאה, וחיבקה אותה בחוזקה.

כמה דקות קודם לכן, ברגע שסקיי והרמיוני יצאו למרפסת, דראקו אמר "אני כבר חוזר..." והלך לעבר החדר של ג'ון, שהיה מעל המרפסת.

דראקו חיטט בכיסיו, מקווה שמה שהוא הביא איתו נשאר שם. כמה רגעים לאחר מכן הוא שלף משם את האוזניעזר החבוט שלו.

הוא פתח את החלון, ושלשל את האוזניעזר מטה.

"...לקניון, בערך רבע שעה לפני שהוא נסגר, ואת מכירה אותי, אני תמיד קונה דברים לפי מצב הרוח שלי..." קולו של סקיי נשמע. "אז קניתי חרב."

"מה? רצית להתאבד??" קולה של הרמיוני נשמע המום. הלב של דראקו החל לפעום מהר יותר, והוא נתן לעצמו עד מכה.

"לא, הרמיוני. פשוט הרגשתי קרועה לגזרים. אבל אז, ראיתי בקניון מישהו שנראה בגיל שלי. הוא אפילו נראה לי קצת מוכר. אז איימתי עליו עם החרב, וגררתי אותו למכונית שלי."

"את לא רצינית, נכון?" הרמיוני ככול הנראה נדהמה מכמה שהסיפור של שתיהן דומה. גם דראקו נדהם.

"אני לגמרי רצינית. מסתבר שזה היה יריב מושבע שלי מאוניברסיטה, אבל הוא הסכים כי הוא ידע שאני מסוגלת לרצוח אותו. שבוע לאחר מכן התאהבנו, ואותו את מכירה כמייק." סקיי אמרה בעצב.

"כן... מייק." הרמיוני אמרה בעצב גם היא. הלב של דראקו האיץ שוב, כאילו לא רוצה שהיא תהיה עצובה.

"אז עכשיו, מה הולך בינך לבין דראקו?" סקיי שאלה בקול מרושע, והלב של דראקו האיץ עוד יותר, אם זה אפשרי.

"טוב, זה בערך אותו סיפור. רון –" סקיי קטעה את הרמיוני בקריאה נרגשת של: "ידעתי! אה, סליחה הרמיוני, תמשיכי..."

" – היה החבר-לשעבר-ידיד שזרק אותי, ודראקו הוא מי שחטפתי. אבל... אין לי מושג מה הולך. אני מחבבת אותו, או שאני שונאת אותו? יש רגעים שככה, ויש רגעים שככה. יש רגעים שזה אפילו שניהם באותו הזמן."

"איך מצאת מילים מדויקות לגביי הרגשות שלי למייק." סקיי חייכה. דראקו לא המשיך להקשיב לה, כי הוא היה מזועזע. במהירות הוא סידר את האוזניעזר שלו, הכניס אותו לכיס, ורץ במהירות למטה.

הוא הספיק להגיע בדיוק כשהרמיוני חיבקה את סקיי, והתיישב בין שני בני דודים שמנמנים של הרמיוני. שניהם התחילו לשאול אותו: "איך היא מנשקת?"

"איך היא במיטה?"

אז דראקו מיהר לעזוב את האזור, והתיישב מול המקום שעזב, בין ג'ון לבנג'מין.

"עוד לא התחלתם?" הרמיוני שאלה, והתיישבה במקום הפנוי שדראקו פינה בין השמנמנים.

"לא, חיכינו לעלמות." בנג'מין חייך.

"דראקו, אתה האורח כאן, תתחיל." ג'ין החוותה לעבר בקבוק וודקה ריק. "אנחנו שומרים אותו במיוחד למשחקים כאלה." היא הוסיפה בחיוך. דראקו סובב את הבקבוק, לא מבין איך אפשר לשחק משחק כיפי של אמת או חובה בין בני משפחה – ועוד כל כך הרבה.

אבל הוא גילה שהוא טעה: בני המשפחה שיחקו בחברמניות מדהימה, וציוו אחד על השני לעשות דברים מצחיקים, כמו לקרקר כמו תרנגולת במקום לענות על שאלות, ולהגיד את הABC הפוך.

ואז, המכסה כוון על ג'ון, והתחתית אל הרמיוני. הרמיוני בלעה רוק בקולניות.

"אמת או חובה, הרמי." ג'ון אמר ברשעות. הרמיוני לא יכלה לומר אמת, כי היא השתמשה בה בסיבוב הקודם, אז היא אמרה: "חובה."

"מצוין." ג'ון גיחך ברשעות. "אממ... בואי נראה קצת רומנטיקה. תבחרי מקום לנשק בו את דראקו, ותגידי למה בחרת דווקא שם."

הרמיוני קמה בלי להסס. היא התיישבה מול דראקו על ברכיה ונשקה לו על המצח, בדיוק בין הגבות. אז היא אמרה: "כי אני אוהבת אותו כל כך." וכשהיא חזרה למקומה בני המשפחה מחאו כפיים.

דראקו האדים כמו עגבנייה, ורוז ואוונג'לין צחקקו.

"מה עכשיו?" דראקו שאל. הבקבוק לא כוון עליו ולא על הרמיוני.

"מלחמת כדורי שלג!" הרמיוני קראה באושר, ורצה החוצה, גוררת את דראקו איתה.

"אבל אי אפשר פשוט להתחיל מלחמת כדורי שלג, זה צריך להתחיל בטבעיו –" אך דראקו נקטע כשהרמיוני זרקה על פרצופו כדור שלג. "הו, זה מתחיל!!" הוא אמר בחיוך.

"החוקים הם..." ג'ון התחיל בדרמטיות. "שאין חוקים!!!" ואז הוא לקח כדור שלג ענק והטיח אותו בראשו של בנג'מין. מטח כדורי שלג ירד ופגע במשתתפים, בצורת כדורים שנזרקו על ידי משתתפים אחרים. רק דראקו והרמיוני הצליחו לפגוע בכל המשפחה בבת אחת, בגלל שיצרו כדורי שלג משרביטם. מטח הכדורים שלהם היה גדול יותר משל כולם יחד.

"דרייקי!" קולה של הרמיוני לחש באוזנו של דראקו, ודראקו קפץ בבהלה. איכשהוא, מהצד השני של הגינה, הרמיוני צצה מאחוריו. היא צחקקה בגלל קפיצתו, ואמרה: "בוא נקיים ברית!"

"אין בעיה!" הוא חייך, והם שיתפו כוחות.

"הם בלתי מנוצחים יחד!" בנג'מין קרא.

הרמיוני הוסיפה לעצמה 'תרתי משמע', והבינה שהכל מסתדר.

כל משפחתה של הרמיוני איחדה כוחות, ובכל זאת הם הרימו דגל לבן מהר מאוד.

"אז... זאת מזחלת?" דראקו שאל באימה.

"כן. אל תדאג, אתה תאהב את זה." הרמיוני חייכה, מצביעה על המזחלת שחיכתה להם במעלה הגבעה עליה הם עמדו.

"לא נראה לי.." דראקו מלמל בחשש.

"מה קרה, את פוחד?" הרמיוני הקניטה אותו, והתיישבה בתחילת המזחלת.

"מ... ממש לא!" דראקו שקשק מפחד, והתיישב מאחורי הרמיוני.

"שים את הידיים שלך על המותניים שלי." הרמיוני אמרה לדראקו בסבלנות, ודראקו הרגיש משהו בחזה שלו גועש.

"ג'ון, תדחף אותנו!" הרמיוני הורתה, וג'ון דחף אותם במורד הגבעה. הרמיוני ספק צרחה ספק צחקה, והרוח בידרה את שערה. גם דראקו צעק-צחק, מצמיד את הרמיוני לחיקו.

המזחלת האטה, ודראקו קם ממנה ועזר להרמיוני לקום.

"עוד פעם?" היא שאלה בחיוך. דראקו חייך גם הוא, הרים את המזחלת ביחד אחת, לקח את ידה של הרמיוני בידו השנייה, ושניהם עלו בחזרה לגבעה.

כשעה לאחר מכן, כל בני המשפחה, ודראקו והרמיוני, הלכו למגרש ההחלקה של העיירה.

"יש מחיר מבצע לעשרים וארבעה אנשים?" ג'ין שאלה בחיוך כשבאה לקנות את כרטיסי הכניסה.

"משפחת גריינג'ר!" מוכרת הכרטיסים, שישבה מאחורי זכוכית עבה וקולה נשמע כמו ברמקול, "אני בטוח אוכל לסדר משהו למשפחה של חברת הילדות שלי...!" היא חייכה לעבר הרמיוני חיוך קר. הרמיוני חייכה חיוך קר בחזרה. "ומי זה העלם הנאה מאחור?" הפקידה גבגבה בגבותיה.

"זה? הרמיוני לא הפיצה את זה עדיין?" ג'סלינה שאלה, ואז חזה התרחב בגאווה. "זה הארוס של הרמיוני!"

"באמת?" הרמיוני כבר דמיינה אותה מסמסת לכל חבריה מתחת לשולחן. "איזה נפלא! מתי החתונה?"

"הו, הוא הציע לה רק אתמול." ג'סלינה חייכה באושר. הרמיוני החליפה מבט עם דראקו, אך דראקו ראה במבט הזה משהו עצוב. הוא ידע שברגע שהרמיוני תשחרר אותו לנפשו בעוד שלושה ימים, ליבה של ג'סלינה יישבר כשהיא תגלה שדראקו לא באמת ארוס של הרמיוני.

"הבוס אומר לי להכניס אתכם בחינם. הוא לא מאמין שחזרתם." הפקידה חייכה חיוך, אך הפעם מואר יותר.

"משפחת גריינג'ר!" צ'רלי טארטלוט, מנהל מגרש ההחלקה, ניגש אליהם ברגע שהם הגיעו לדוכן השכרת המחליקיים. הוא היה גבוה ושחום מאוד, עם שפם עבות, כובע בוקרים ושיער ארוך. הידיים שלו נראו בגודל של סיר קטן. "כמה זמן לא ראינו אתכם כאן! במיוחד את הילדים. איך הם גדלו!"

"אנחנו כאן בכל חופש, צ'רלי." סקיי אמרה בחיוך. סומק כיסה את לחייו של צ'רלי. הרמיוני גיחכה.

"בכל זאת, את הרמיוני הקטנה לא ראיתי כבר לפחות ארבע שנים." צ'רלי חייך, וצבט את לחיה של הרמיוני. דראקו כמעט קפץ עליו, אך הרמיוני עצרה אותו. "עשית משהו חשוב לאחרונה?"

"היא מאורסת!" ג'ין ובנג'מין קראו יחדיו. שוב הרמיוני שלחה לדראקו מבט מהיר, ודראקו הבין שגם ליבם של הוריה של הרמיוני, הורים שהוא התחיל לחבב יותר מהוריו שלו, יישבר כשהם יגלו שדראקו והרמיוני לא היו נשואים באמת.

"באמת?" צ'רלי שאל בהלם. "למי?"

כל עשרים ושלושה האנשים הצביעו על דראקו באותו הזמן. הרמיוני גיחכה ודראקו ספק אמר ספק שאל: "אני?"

"הו, אתה נראה באמת מתאים לתפקיד!" הוא נתן לו מכה קלה בגב, אך דראקו הרגיש כאילו מישהו חבט בו עם קדרה.

"אז.. מה עושים עם זה?" דראקו שאל את הרמיוני, בוהה במחליקיים שמולו. הרמיוני צחקה, ואז אמרה: "אף פעם לא החלקת על הקרח?"

"החלקתי כמה פעמים, ובכולן זה נגמר אצל רופא, כי ככה זה כשהולכים על הקרח יחפים. עכשיו, למה הסכינים?"

"פשוט תנעל אותם." היא חייכה, ודראקו ראה אותה נועלת את המחליקיים שלה. היא קשרה אותם טוב-טוב, ווידאה את איכות הקשירה. "הנה, תן לי." היא אמרה בחיוך, לקחה את הרגל של דראקו, והנעילה אותו ממש כמו תינוק קטן.

"זו גורם לי להרגיש מגוחך."

"כי זה מגוחך." היא עזרה לו לקום. דראקו הרגיש שהמחליקיים האלה לא יחזיקו את המשקל שלו, ואכן –

"דראקו, אנחנו אפילו לא על הקרח!" הרמיוני צחקה, ועזרה לו לקום. שתי צעדים לאחר מכן הם כבר היו על הקרח.

"אז.. מה עושים עכשיו?" הוא שאל, בוהה בבני המשפחה של הרמיוני מחליקים להנאתם.

"תסתכל על הרגליים שלי. אני לא מבטיחה שתצליח, אבל אני מבטיחה לך שתיפול כמה פעמים עד שתצליח." היא קרצה לעברו, והחלה להחליק במעגלים באולם. דראקו רק בהה בשערה המתנפנף ובפניה המחייכות, וזה גרם להרגשת הריקנות, (שעד עכשיו הוקלה קצת) להיות אפילו עוד יותר לא מורגשת.

"ראית?"

"לא, לא ממש..." דראקו הקיץ מהרהוריו כשהרמיוני חזרה. היא לקחה את ידו, ואמרה: "בוא, תחליק איתי." ואז חייכה. היא שמה יד אחת מסביב לכתפיו ולקחה את היד שלו ושמה מסביב לכתפיה. ליבו של דראקו האיץ, והוא הרגיש כי גם שלה.

"תסדר את הרגליים שלך ככה. לא ככה. ככה! כן, ככה. עכשיו, אני הולכת לדחוף אותך, תשתדל לא ליפול."

"מה?!" דראקו צעק, אך הרמיוני כבר דחפה אותו קדימה. למרבה ההפתעה הוא לא נפל. "היי! תראי אני –" אך הוא נקטע כאשר הסתובב, ובכך איבד את שיווי משקלו.

הרמיוני החליקה כדי לעזור לו לקום, וצחקקה כשהרימה אותו. "אמרתי לך להישאר בתנוחה!"

"לא את לא!"

"טוב, אני לא." היא חייכה. דראקו חייך גם הוא, והמשיך לחקות את תנועות הרגליים של הרמיוני.

"עכשיו תעשה ככה. כן – לא! תעשה ככה, כאילו אתה הולך. כן, הנה, אתה קולט את זה!" היא חייכה, ולקחה אותו להחליק איתה. אחרי כמה סיבובים משותפים דראקו קלט בזווית עינו את הוריה של הרמיוני מחייכים באושר. הוא הרכין את ראשו בעצב.

"קרה משהו?" הרמיוני שאלה בדאגה, דאגה גדולה מידי לדעתו של דראקו.

"אני לא מרגיש טוב..." הוא מלמל, ואחז בראשו. סחרחורת איומה תקפה אותו.

"אז נחזור הביתה." הרמיוני קראה לאמה, ולחשה לה משהו באוזן, שדראקו לא היה יכול לשמוע.

"אין בעיה חמודה." ג'ין חייכה חיוך מבין. היא חזרה בחזרה למשפחה, ובזמן שהרמיוני עזרה לדראקו להחליק אל הפתח של זירת ההחלקה, ולאחר מכן להוריד לו את המחליקיים, כל עשרים ושניים האנשים התקרבו אליהם ושאלו מה קרה, איך הוא מרגיש ואיפה כואב לו. ג'סלינה אפילו הציעה לו כמה תרופות סבתא נגד כאבי ראש.

"זה בסדר, אני רק צריך לנוח, אני חושב..." הוא ענה, וכולם חזרו בחזרה לבית.

אך ברגע שדראקו והרמיוני עברו בשער הכניסה, הסחרחורת של דראקו החמירה; ראייתו היטשטשה והחמירה, והמצב התפשט והתפשט, עד שהוא לא ראה כלום. רק שחור.

"...תרימו לו את הרגליים...!"

"...לכו תביאו קרח...!"

"...מהר, שמישהו יביא כיסא...!"

הקולות של בני משפחת גריינג'ר נשמעו עמומים כאילו דראקו שמע אותם דרך קיר, אך ברגע שהוא פקח את עיניו שמיעתו הצטללה, ובמבט אחד מטושטש הוא ראה שהרמיוני רוכנת מעליו. הבעת פניה הייתה בין דאגה ללחץ.

"הרמיוני..." הוא לחש. הרמיוני השתיקה את כל בני המשפחה שלה.

"כן דראקו...?" היא שאלה בלחש גם היא. ראייתו של דראקו גם הצטללה מעט והוא ראה שהיא בוכה. הוא העביר יד על לחיה. הרמיוני ביקשה מכל בני המשפחה להיכנס לתוך הבית, הטילה על האזור שלהם לחש השתקה ורכנה מעליו.

"אני..." הוא התיישב, והרמיוני חייכה בהקלה לראות שהוא בסדר. "אני לא יכול לעשות את זה יותר." חיוכה של הרמיוני נמחק כלא היה, והוחלף בהבעה מבולבלת.

"לעשות את מה?" היא שאלה.

"אני... אני לא יכול לשקר למשפחה שלך ככה." דראקו אמר את האמת. היא התרחקה ממנו מעט.

"עד עכשיו הסתדרת מצוין!" היא אמרה בקור. דראקו הרגיש את הרגשת הריקנות מתרחבת.

"כי עד עכשיו זה היה קל." דראקו אמר. "אבל ההורים שלך... הם נחמדים אליי, וסבתא שלך – בחיים לא הייתה לי סבתא נורמאלית, ופגשתי את כולן. אפילו סקיי עם הסיפור שלנו."

"איך אתה יודע על זה?" הרמיוני שאלה, פרצופה מאדים מכעס. 'שיט...' דראקו חשב. 'לא הייתי צריך לספר לה...'

"אני –"

"אתה צוטטת לנו!" הרמיוני קראה בעצבים. "אתה... צוטטת לשיחה שלי עם סקיי, ועכשיו אתה 'לא יכול לשקר למשפחה שלי!' גם כן!" הרמיוני כעסה. שערה התנפח והיא קמה מהשלג שלידו מתחילה לצעוק: "אל תשכח, דראקו מאלפוי, שאתה חטוף פה!! אני חטפתי אותך! יש לך שלושה ימים, בסך הכל שלושה, ואז תלך לתבוע אותי, לכלוא אותי, ולא תראה את המשפחה שלי ואותי יותר בחיים!!" היא כבר צרחה. במבט מהיר אחד הוא ראה שהמשפחה של הרמיוני רואה הכל דרך החלון, אך מנסה לשמוע בגלל לחש ההשתקה של הרמיוני.

"אבל הרמיוני, אני... אני לא מסוגל!" הפעם היה תורו לקום לצעוק. "הם... הם נהיו ממש כמו משפחה בשבילי! אני לא אותו אוכל מוות שהייתי!"

"אתה אולי לא אוכל מוות, אבל אתה מת מבחינתי!" הרמיוני קראה, ודראקו הצטמרר. "אתה יודע מה? לך! לך עכשיו! אל תחזור! שאני לא אראה אותך יותר בחיים!" היא כבר בכתה, אך בכל זאת צעקה. "לך!!"

היא זרקה עליו את השרביט שלו, וביטלה את הכישוף שימנע ממנו להתעתק. דראקו הסתכל שוב על המשפחה, שלפתע קראה קריאות תדהמה, וכשהוא חזר להסתכל על הרמיוני, הוא הבין למה: היא כיוונה עליו את שרביטה, מבט מטורף בעיניה. "לך." היא אמרה. דראקו לא ממש חיכה לחשוב על מעשיו – הוא לקח את שרביטו מהקרקע ונעלם משם בקול פקיקה.

הרמיוני התיישבה על הרצפה, ופרצה שוב בבכי.

"הרמיוני!" ג'ין קראה, ורצה אליה.

"תעזבו אותי לנפשי!" הרמיוני קראה, כשראתה עוד בני משפחה באים לכיוונה. היא אחזה בשרביטה בחוזקה. אומנם זאת תהיה התעתקות קשה, אך היא מסוגלת לעשות אותה.

רגע לאחר מכן היא נעלמה בקול פקיקה.

דראקו שכב על מיטתו בדירת החדר שלו בלונדון, ושקל את מה שעשה לפני רגע. הוא לא רצה לעזוב. לא את הבית המושלג, לא את המשפחה התומכת, ובמיוחד לא את הרמיוני.

לפתע נשמע צלצול הטלפון שלו בבית. הוא לא קם לענות. צפצוף נשמע, ואז קול מתכתי של אישה אמר: "הודעה חדשה." לאחר מכן נשמע קולה של פנסי.

"דראקי," הקול שלה החליא אותו פתאום. "אני מתגעגעת אלייך! כבר ארבעה ימים אני מתקשרת אלייך, אתה מסנן אותי?? וכבר הברזת לי בדייט אחד! דראקי, אני לא אוהבת את מה שקורה. תתקשר אליי, פנסוש." נשמע שוב אותו קול צפצוף, ואז קולה המתכתי של האישה שמוסר שזהו סוף ההודעה.

דראקו שקל שוב את המצב הנתון, ורגע לאחר מכן הוא כבר לבש את מעיל העור שלו, נעל את הבית ונעלם משם.

דראקו התעתק שוב לבית הוריה של הרמיוני. אך לפתע ראה שג'ין ובנג'מין רצים אליו. ברגע שהם הגיעו זה לזה בנג'מין תפס את צווארון מעילו של דראקו, על אף שדראקו היה יותר גבוה ממנו, וקרא: "איפה היא??"

"די, בנג'מין. אין צורך לריב." קולה של ג'ין גרם לבעלה לעזוב את דראקו, ודראקו אמר: "אני לא יודע. באתי לשאול אתכם."

"טוב, לנו אין מושג. היא נעלמה מכאן כמה רגעים אחרייך." ג'ין אמרה. דראקו הרהר מעט.

"אני יודע איפה היא." הוא אמר בביטחון, והחל לרוץ לעבר מרכז העיר.

"מרכז הירידים של טוקלוויל" השלט הורה, ודראקו הבין שזה המקום. הוא נכנס אל המבנה הנטוש, וברגע שהגיע לאזור בו הוא חשב שהרמיוני נמצאת, הוא צעק: "הרמיוני!"

איש לא ענה.

לפני שהוא קרא שוב בשמה, הוא בהה בסביבה שמולו. הרמיוני צדקה: משום מה, האורות נראו כמו כוכבים, וזה היה מחזה מלהיב. הוא היה יכול לדמיין אותה שרה כאן בשנתה הרביעית, כשקהל עצום של אנשים מריע לה.

"הרמיוני!!" הוא צעק שוב. גם הפעם אף אחד לא ענה לו. "הרמיוני!!!"

"שמעתי אותך בפעם הראשונה..." הוא שמע את קולה מאחוריו, והסתובב בבהלה. "הרמיוני, את כאן! חיפשתי אותך בכל מקו –"

"חשבתי שאמרתי שאני לא רוצה לראות אותך. מה, באת להודיע שאתה תובע אותי?"

"לא, אני גם לא אתבע אותך." דראקו אמר בנחישות, אך זה לא ממש שינה את אדישותה של הרמיוני כלפיו.

"מעניין." היא אמרה. היה רגע של שקט.

"את לא רוצה לדעת למה אני פה?"

"לא. לא ממש." היא מלמלה, וניגבה את האיפור שנמרח לה.

"אני מצטער. אני... אני לא הייתי צריך להיעלם ככה. הייתי צריך להמשיך בתוכנית."

"משום מה, זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר." הרמיוני מלמלה, והתיישבה על אחד מהכיסאות שניצבו ליד שולחנות שהיו באזור של הקהל.

"את לא הבנת את כוונתי." הוא משך את ידה וגרם לה לעמוד. היא גלגלה את עיניה. "הרמיוני."

"מה?"

"אני אוהב אותך."

הרמיוני פקחה את עיניה בתדהמה גמורה. מה הוא כרגע אמר לה?

"מה?" היא נדהמה.

"מה ששמעת." דראקו לא ידע אם הוא יהיה מספיק אמיץ כדי להגיד את זה שוב, אבל אז הוא הבין שהוא כן. "אני אוהב אותך, הרמיוני."

הרמיוני לא אמרה כלום, רק בהתה בו בעיניים פעורות לרווחה. 'לא ככה חשבתי שרגע הזה יתבצע...' הוא חשב בתסכול, ואז החל להסביר: "בהתחלה שחטפת אותי, חשבתי שאת הגריינג'ר המשוגעת שאני מכיר מהוגוורטס. ידעתי שאת באמת מסוגלת לפגוע בי עם השרביט שלך. אבל אחר כך גיליתי שיש בך יותר מאותה גריפינדורית מטורפת שחשבתי שיש בך. מסתבר שאני יודע מתי יום ההולדת שלך, ושאני הרסתי לך לפוטר ולסמור את הלימודים, שהמשפחה שלך אוהבת אותך ודואגת לך יותר ממה שאי פעם חלמתי שהמשפחה שלי תאהב אותי, שאת יפה כמו אלה יוונית, שאת קראת את כל הספרים האהובים עליי, ושאת שומעת את המוזיקה שאני אוהב... את פשוט... מושלמת!" דראקו חייך, ונשק להרמיוני ביד שהוא החזיק. הרמיוני הסמיקה אוטומטית.

"מה אתה אומר פה?" היא גמגמה.

"אני אומר, שאם לפני ארבעה ימים הייתי פוגש אותך, הייתי צועק לך בוצדמית ומנפנף אותך, אבל היום, אני רוצה להיות בקרבתך כל הזמן, אני אפילו רוצה לנשק את האדמה שאת דורכת עליה."

הרמיוני הסמיקה, ובהחלט לא אמרה כלום. דראקו מיהר למלא את הדממה. "הרמיוני, אני אבין לגמרי אם לא תרצי אותי. אני הייתי החטוף שלך... אבל אני חושב שאני הבנתי המון דברים בארבעת הימים האחרוני –"

אך דראקו לא סיים את המשפט. הרמיוני משכה בידו, וקרבה אותו אליה לנשיקה עמוקה ומתוקה מהרגיל.

"גם אני אוהבת אותך, דראקו..." היא מלמלה, בוהה בעיניים האפורות שהפעם, הישירו לה מבט חם.

הוא חיבק אותה חיבוק ונשק לה שוב על שפתיה.

"מה נגיד לכולם?" היא שאלה בחיוך, מנגבת כמה דמעות אושר.

"אנחנו מאורסים בכל מקרה, הרמיוני." דראקו חייך לעברה.

3>

"אתה מאחר, דראקו!"

"אני יודע פרנק... אני איחרתי גם בכל חמש השנים האחרונות." דראקו חייך אל מזכירו. "אבל הפעם... הפעם מצאתי את המתנה המושלמת!"

"אתה בטוח?" פרנק שאל, עוזר לדראקו להכניס את כל חפציו לתיק המשרדי שלו. השעה הייתה כבר כמעט שבע בערב.

"מתי קבעתם?" פרנק שאל.

"בשבע וחצי. אם אני אטוס מהר," 'או אתעתק' הוא הוסיף בליבו. "אני אספיק להגיע בזמן." הוא חייך אל פרנק, סגר את התיק, ויצא במהירות מהמשרד.

"בהצלחה, בוס!" קולו של פרנק נשמע מאחוריו, ואז דראקו התעתק משם.

"מתוקה, אני בבית!" דראקו קרא בחיוך. איש לא ענה לו. "מותק?"

"הו..." הוא שמע קול אהוב מאחוריו. "איזה מבול יורד בחוץ! לא נותנים לי להתעתק בתוך המשרד, אז הייתי חייבת לצאת החוצה דרך השירותים... אתה יודע." דראקו חייך כשהסתובב.

"מיוני..." הוא קירב אותה אליו ומלמל: "יום נישואים שמח...!"

"גם לך." היא נשקה לו בחיוך על שפתיו. "ולא תאמין מה הבאתי לך." הרמיוני חייכה.

"קודם אני." דראקו חייך, ואמר: "מצאתי את זה!!"

"אתה רציני??" הרמיוני נדהמה. הוא חייך, והתקרב אל השידה שלהם. בזריזות הוא העיף את האהיל מהמנורה שנחה על השידה, והניח עליו האהיל חדש, עם ציורים של ספיידרמן.

"אווו!" הרמיוני התרגשה. "זה מושלם!" היא חייכה אליו וחיבקה אותו כשהוא חזר לידה.

"וגם..." דראקו הוסיף, וגרר את הרמיוני למטבח. שם חיכה להם שולחן לשניים עם מפה אדומה ונרות, וארוחה שנראתה טעימה במיוחד, והעלתה אדים.

"ארגנת את זה בשבילי...?" הרמיוני נדהמה. "אתה מפתיע אותי בכל יום נישואים מחדש!" היא חייכה, ואז חיוכה הפך להיות חיוך מרושע. "המתנה שלי תתעלה על שלך."

"את בטוחה?" הוא שאל בחיוך.

"כן. קודם כל, אסור אלכוהול, סרטי אימה, ויותר מידי מדרגות." הרמיוני אמרה.

"מה?" דראקו שאל, המום. "למה?"

"תגיד שלום לדראקו ג'וניור." היא חייכה, ושמה את ידו על בטנה. דראקו חייך בחזרה.

 ----------------

מקווה שאהבתםD:

ואם כן, יש עוד המון כאלה שמופיעים אצלי בבלוג D:

אוהבת מאוד,

גילסD:

הפרק הקודם