בית הספר למלאך ולנחש

שוב אני פה!

מצטערת אם כבר התייאשתם ממני, אבל הפאנפיק באופן רשמי לא נטוש!

כבר הכריזו על תאריך לעונה הבאה של בשורות טובות -28 ביולי!

אני מקווה שאני אספיק לעדכן את הפאנפיק כמה פעמים לפני שהיא תשודר.

טוב, תהנו מהפרק הזה - הדמויות מגיעות לבית הספר, והאקשן מתחיל...

"אזירפאל!" קרואולי צרח והוסיף מחרוזת של קללות ששניהם הסכימו שהוא לא יבטא בשיחות ביניהם.

הוא התפתל ונאבק במרץ, בעט והתאגרף עם יצור הצל.

יצור הצל המשיך לשאת אותם עד שהם נכנסו ליער.

"לא!" מחה קרואולי ונאבק במשנה מרץ.

לבסוף כל חבטותיו נשאו פרי ואחיזתו של יצור הצל התרופפה, אם כי זה שנפל והשתחרר לא היה קרואולי, אלא אזירפאל.

אם מחצית השנייה קודם לכן שריריו של אזירפאל לא אפשרו לו לנוע, אז המחזה של קרואולי נישא הרחק ממנו מילא את אזירפאל בכוחות מחודשים.

הוא רץ אחריו.

"תציל את עצמך, אידיוט!" קרא קרואולי כשהבחין בו מתקרב.

אזירפאל לא ויתר אלא זינק קדימה ותפס בזרועותיו של קרואולי.

יצור הצל אחז בשניהם והעמיס אותם כל אחד על כתף שונה.

קרואולי נשך בשיניו את המקום שבו ניחש שנמצאת האוזן, אזירפאל שרט את המיקום שבו העריך שנמצאות העיניים, ושניהם המטירו על היצור בעיטות ואגרופים.

כשהם נדחקו בין ענפים שורטים, היה זה קרואולי שהשתחרר הפעם מהאחיזה.

בלי להסס הוא שבר ענף דוקרני במיוחד ודלק אחרי היצור.

כשאזירפאל ראה מה חברו עושה, הוא טלטל את ראשו וזרועותיו בפראות לשלילה, אבל קרואולי סירב להבין את הרמז ודקר את יצור הצל בגבו.

או לפחות ניסה.

היצור תפס את קרואולי, וכמו נמאס לו ממטענו השליך את שני הנערים לעבר עץ גבוה.

למרבה הפלא, העץ תפס אותם וריכך את נחיתתם.

הצל נעלם בתוך החושך.

"זהו?" אנחנו חופשיים?" השתנק קרואולי.

בדרכו השקטה של העולם להגיד להם 'הייתם מתים', אותם ענפים שתפסו אותם נהדקו סביבם באחיזת ברזל והרימו אותם למעלה אל ענפים אחרים, וכך מעלה, מעלה, לעבר ראש העץ.

"אולי העץ לוקח אותנו למקום שממנו נוכל לראות את הכפר," ניסה אזירפאל את כוחו בחשיבה חיובית.

"ואולי אין בית ספר, ואנחנו בכלל נלקחים בתור קורבן של מפלצות הצמרות," איזן אותו קרואולי.

כשהגיעו לראש העץ, המתין שם קן עצום ממדים ובו ביצה.

"מה אמרתי? מפלצת הצמרות," רטן קרואולי.

לחרדתם של הנערים, הביצה התנועעה, רטטה, ואז בקעה בפיצוץ של נוזל עוברי שחור שפגע בפניהם ובבגדיהם.

מתוך הביצה יצאה ציפור ענקית, עשויה כולה עצמות.

"אבל... יש את אלה רק במיתולוגיה," אמר אזירפאל, המום, בזמן שניסה להתנקות.

כמו כדי להוכיח שהיא קיימת מחוץ למיתולוגיה, הציפור צרחה בקול מחריש אוזניים ותפסה את הנערים בטפריה.

הם נאבקו, ללא הועיל.

הציפור המריאה.

השניים נאבקו להשתחרר, עד שהבינו שאם הציפור תשמוט אותם הם יפלו אל מותם.

לכן הם הסתפקו בצרחות מחרישות אוזניים.

"אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!"

הם צרחו בהרמוניה, כשקולם קופץ עם כל טלטול.

עד שלא יכלו עוד, והטיסה נמשכה בדממה מלבד צליל משק הכנפיים.

אבל הטיסה היתה ארוכה, והם מצאו את קולם שוב.

"הייתי צריך להגיד לך לשרוף את הכנסייה, ולא לכומר," אמר קרואולי.

"אתה עשית מה??" צעק אזירפאל.

"זאת אשמתי שהכומר הקשיב לי?" צעק קרואולי בחזרה.

"כן, ככה זה נראה!" ענה אזירפאל. הוא הוסיף קצת יותר בשקט: "אוי לא. הנשמה שלך תישרף בגיהינום."

"יותר מדאיג אותי שהגוף שלי בדרך לשם!" רגז קרואולי. "ומה איתך, שוב ניסית להיות גיבור?"

"הממף,"; אמר אזירפאל בחוסר ביטחון מה לענות. "זה לא יהיה מצחיק אם זה יהיה הפוך? אם אותי

ייקחו לבית הספר לרע ואותך לטוב?"

"חה!" ענה קרואולי. "יודע מה, זה לא יהיה מצחיק בכלל."

הציפור לקחה אותם לעבר מה שנראה כמו חומת קוצים שצומחת עד השמים, והיא לא עצרה או האטה.

הנערים הרכינו את ראשיהם, מצפים לכאב הבלתי נמנע, אבל הוא לא הגיע.

כשהם העזו לפקוח את עיניהם הם ראו לאור השחר נוף עוצר נשימה: שתי טירות נישאות משני

צדדיהם של תעלת מים ומגדל בודד: האחת נוצצת בכחול וורוד והאחת מאיימת בשחור.

רק גשר דק חיבר ביניהן.

"נראה כאילו נלמד מאוד בנפרד," אמר אזירפאל.

"טוב, היה נעים להכיר אותך," אמר קרואולי.

הציפור נעצרה בריחוף מעל המבנה הנוצץ ושמטה את אזירפאל מעל עננים צבעוניים.

"חסר לך," איים קרואולי, "שאין שם טרמפולינה – אההההההההההה!"

הציפור משכה אותו בטיסה מהירה אל מרגלות טירת האופל, שם היא שמטה אותו לתוך תעלה של מים מזוהמים.

הגיע ספלאש! ומיד אחריו כאב חד.

קרואולי נפל לא טוב.

הוא נאבק להרים את עצמו מעל לקו המים.

"אאו. איכס," הוא ירק.

קרואולי קלט שמשקפיו כבר לא על אפו וצלל בבהלה כדי לחפש אותם.

היה קשה לראות במים העכורים אז הוא גישש בידיו בין צמחי מים וסחי אחר עצם מוצק.

אחרי שניסה והעלה זרדים, עצמות ומקל מחובר לכדור קוצים (למה?) הוא סוף סוף מצא את

משקפיו הכהים, שבנס לא נשברו.

קרואולי ניגב אותם בזריזות על בגדיו הרטובים ממילא, הרכיב אותם שוב והזדקף כמיטב יכולתו.

ילדים נוספים סביבו נפלו מהשמים והתיזו נתזים מצחינים על גופו.

קרואולי נרתע אך צלע באותו כיוון שכולם התקדמו, לעבר הטירה.

על שפת החפיר כולם הסתדרו בטור בהדרכתם של זאבים לבושים ומהלכים על שתיים, שהצליפו בשוטים.

קרואולי ראה כי רוב הילדים נשאו איתם תיקים ומזוודות, כמו אלה שהוא סירב לקחת. אופס.

הוא הסתדר בשורה והלך ביחד עם כולם.

הכאב ברגלו הקשה עליו למהר, אבל הפחד מהצלפות איזן את העניין.

הם נעצרו מול שער של תיל העשויה מנחשים שחורים חיים, שלחששו בכעס כשקרואולי חלף לידם.

קרואולי לחשש בחזרה.

בראש השער, שהיה מעוטר בברבורים שחורים, היה כתוב באותיות מפותלות: בית הספר לשכלול מעשים רעים ולהפצת החטאים.

אחד הזאבים פתח את השער במפתח כבד והם צעדו פנימה.

כשהם היו במסדרון הטירה קרואולי הרשה לעצמו לנוח קצת ולהסתכל על הסובב אותו: המבנה נראה

מבפנים פחות או יותר כפי שקרואולי ציפה, חוץ מכתובת מסוגננת של 'לא עוד' שקרואולי לא היה בטוח מה היא אמורה להביע.
אבל מה שבאמת היה מעניין היו התלמידים.

אחד מהם היה גבוה, ממש ענק. אחרת היתה ירוקת עור, אחרת קירחת, אחד גיבן.

כמעט לכולם היתה חריגות כלשהי, כמו זנב או קרניים, וזה גרם לקרואולי לתהות אם אלה שכן נראו

אנושיים הסתירו משהו.

כמו נגיד, עיניים מעוותות? שאל קול אכזרי בראשו של קרואולי.

בדיוק כשקרואולי אמר לקול בראש שלו ללכת להטביע את עצמו בתעלת הביוב, אחד הזאבים ניגש

אליו והושיט לו בנהמה קלף מגולגל ומדים.

בקלף היה כתוב:

קרואולי מהיערות שמעבר

רע, שנה ראשונה.

מגדל רשע, 13

שיעור                                     מורה

1.         התכערות                    פרופסור ביליוס מנלי

2.         קללות ומלכודות מוות      ליידי לסו

3.         אימון בני-לוויה              קסטור

4.         היסטוריה של הרוע         פרופסור סאדר

5.         ארוחת צהריים

6.         כישרונות ייחודיים           פרופסור שיבה שיקס

7.         הישרדות באגדות           הקנטאור פינבל

           (קבוצת היער מס' 8)

קרואולי קרא ברפרוף ופרש מול עיניו את המדים שקיבל.

הבגדים שהוא כבר היה לבוש בהם שעות רבות ספגו עשן, נגררו בבוץ, נשרטו מהעצים וטבלו במים מסריחים.

קרואולי בכל זאת העדיף אותם על פני התלבושת של רע.

"אלה לא מדים, זה סמרטוט!" התפרץ קרואולי על הזאב שהושיט לו אותם.

"לא אכפת לי," ענה הזאב באדישות, "אתה צריך ללבוש את זה."

"זה לא ראוי ללבישה," אמר קרואולי. "זה ראוי רק לזה!"

קרואולי דחף את הבגד בפניו של הזאב וברח בריצה לעבר החופש ואולי גם לעבר כלי הנשק הדוקרני שהוא שמט קודם.

הוא לא הספיק לצלוע עשרה צעדים לפני ששני זאבים מסמרו אותו לרצפה ושלישי הצליף על גבו.

"אאו! לא יודע למה חשבתי שזה יעבוד," נאנק קרואולי.

פרצוף זאבי גיחך לעברו: "אין לאן לברוח."

הזאב הראשון נופף לעברו במדים, שנוסף על כל הצרות היה עליהם ריר זאבים.

"שנלביש אותך או שאתה יודע לבד?" גיחך הזאב.

"יודע לבד!" הזדרז קרואולי לומר.

הזאבים שחררו את קרואולי והוא פשט את המקטורן והחולצה שלו - את המכנסיים קרואולי לא הוריד

הודות לכבוד עצמי מינימלי - ולבש במקומם את המדים השחורים, שנדמה היה שלא החליטו אם הם

שמלה קצרה, כותונת חסרת צורה או שק עם חורים נוספים לראש ולידיים.

הפריט היחיד שעיטר את המדים היה סמל של ברבור בצבע כסף.

***

בצד השני אזירפאל לא בדיוק נחת על טרמפולינה, אלא על מצע רך של עשב ופרחים.

הוא התיישב לאיטו.

באופן משונה, נראה שהפרחים* מציעים לו תה וחטיפים קטנטנים בשביל התאוששות.

"אה... תודה?" אמר אזירפאל.

אחרי ששתה את התה ואכל את החטיפים, הוא הרגיש הרבה יותר טוב.

אזירפאל הביט סביבו וראה בנים נוספים בני גילו, אך בשונה ממנו נראה שהם דוחים באביריות את העזרה שהוגשה להם, ובשונה ממנו...
ובכן, כל דבר בהם היה שונה ממנו.

היו לכולם עור שזוף, שיער מבריק ומסורק להפליא, הבעות אציליות שאזירפאל ראה לפני כן רק באיורים של ספרים, וגופים שריריים כמו של פסל יווני.

אזירפאל הסמיק.

כולם פה גורמים לטריסטן מהכפר להיראות כמו חמור עבודה, הוא חשב. מה אני עושה פה?

ואז אזירפאל איתר בעיניו נער אחד שנראה מגושם כמוהו, עם מבנה גוף הרבה יותר דומה לשלו.

הקלה שטפה אותו והוא רצה לגשת אל הנער הזה, אבל הדבר היחיד שהוא הצליח לחשוב עליו היה

'תודה לאל שאתה יותר שמן ממני!' וזאת לא שורת פתיחה מוצלחת במיוחד.

הוא ראה שהנערים האחרים מתקרבים אל הטירה, אז הוא עשה כמוהם.

בכניסה לטירה קיבלו את פניהם נשים גבוהות, בעלות שיער ושפתיים מבהיקים - נימפות, שחילקו לכולם צרורות מקופלים היטב וגלילי קלף.

כשאזירפאל קיבל את הצרור שלו, הוא היה כבד להפתיע.

"ברוך הבא, נסיך," אמרה הנימפה, "לבית הספר לטוב, לשלמות ולקוסמות."

"אה," הוא אמר בקול חלוש לנימפה, ואז הגביר מעט את קולו. "נפלה כאן טעות. אני לא בן מלוכה."

הנימפה רק חייכה והחוותה בראשה לעבר הצרור.

אזירפאל קרא קודם את גליל הקלף:

אזירפאל מהיערות שמעבר

טוב, שנה ראשונה.

מגדל כבוד, 31

שיעור                                       מורה

1.         ליטוש ההופעה החיצונית     פולוקס

2.         מנהגי אבירים                  פרופסור אוסי

3.         כישורי לחימה                  פרופסור אספדה

4.         היסטוריה של הגבורה        פרופסור סאדר

5.         ארוחת צהריים

6.         מעשים טובים                  פרופסור קלריסה דאווי

7.         הישרדות באגדות              הקנטאור פינבל

           (קבוצת היער מס' 8)

אחר כך הוא פרש את הצרור בזהירות.

אלה היו המדים שלו - חולצה, מותנייה, מגפיים ועניבה, כולם בגוונים שונים של כחול; רק המכנסיים היו בצבע חאקי.

על חזית הבגד העליון היתה סיכת כסף בצורת ברבור, ועל העניבה היתה רקומה האות אל"ף בזהב.

אזירפאל נגע במדים ביראת כבוד, כי למרות טעמו המפונק בבגדים, הבגדים החגיגיים שבביתו לא התקרבו לזה,
מעולם לא היו לו בגדים כל כך מהודרים, מבריקים, יקרים.

בלב הצרור היה הפריט שהפך את החבילה לכבדה כל כך: נדן ובתוכו חרב.

אזירפאל שלף את החרב הארוכה והישרה שהבהיקה בניצוץ מתכתי ובהה בה.

הוא אף פעם לא ראה חרב, שלא לדבר על להחזיק אחת כזו, והבעלות עליה הפחידה אותו.

מה אני אמור לעשות בזה?

***

ברגע שקרואולי גמר להתלבש, מכשפה דחפה לידיו חבילת ספרים קשורים בצלופח – כנראה שכחו מהפרט הזה קודם.

ואז שניים מתוך הזאבים תפסו אותו וגררו אותו ברחבי הטירה.

כשתלמידים אחרים הפנו אליהם מבטים משתאים, קרואולי יצר איתם קשר עין מבעד למשקפיים וחייך חיוך מתרברב.

הזאבים לבסוף הגיעו למסדרון שבו היו מספרים על דלתות החדרים: 9,8,7...

הם נעצרו מול דלת מספר 13 ,שם היה פתק שכתובים עליו שמות בכתב מקושקש.

קרואולי הספיק לפענח את שמו שלו אבל לא את האחרים לפני שהזאבים פתחו את הדלת, השליכו אותו פנימה והסתלקו.

הוא לא הספיק לבחון את החדר לפני שקלט מוט ברזל מתקרב לפרצופו במהירות מחרידה.

קרואולי הגן על עצמו באמצעי היחיד שהיה לו: חבילת הספרים שקיבל.

הצלופח החי שקשר אותה השתחרר מעוצמת המכה וזינק על פני התלמיד התוקף, מתפתל ונושך.

קרואולי ניצל את הרגע כדי לחטוף לעצמו את מוט הברזל והחזיק אותו לפניו באיום.

לבסוף הצלופח הובס על ידי התלמיד, שנגס בו בהתרסה.

"צלופח!" נבח קרואולי, בלי להרפות ממוט הברזל, "נמאס לי מהחרא הזה.
חטף אותי צל, ואחר כך עץ, ואז ציפור מחורבנת, ואז זאבים, ועכשיו הילד הראשון שאני מכיר ניסה להרוג אותי והייתי חייב להגן על עצמי עם צלופח.
איך מסתלקים מהמקום הזה?"

"למה להסתלק? זה כבוד גדול ללמוד פה," אמר אחד השותפים לחדר ממקומו על המיטה. הוא היה גוצי מעט, ושיערו ועורו היו כהים לעומת עיניו שהזדהרו בכתום.

הן נראו לקרואולי דומות לעיניו שלו, אבל אז צבען השתנה לירוק נוצץ.

עיניים מחליפות צבעים? תהה קרואולי. בשביל מה זה טוב, או בעצם, בשביל מה זה רע?

"אני ליגור."

"קרואולי," ענה קרואולי, "ואם ללמוד בביצה הזאת זה כבוד, אני מעדיף לוותר עליו."

"אני הסטור. עבדתי קשה כדי להרוויח את הכבוד הזה," אמר ילד אחר, בעל מבנה גבוה וכחוש,

ששיערו ועורו היו חיוורים בניגוד למדיו השחורים ולעיניו השחורות עוד יותר.

"למדתי לקרוא כדי לעבור מבחנים. עזרתי לאבא שלי לשדוד אנשים כדי לשלם שכר לימוד.
וכדי להוכיח שאני רשע, שרפתי אורוות והכרחתי את הסייחים להסתכל על הבית שלהם נהרס."

"את ה… סייחים?" חזר קרואולי.

הסטור גיחך ברשעות.

"אני שרפתי כנסייה. בעקיפין," אמר קרואולי. 

"רק מבנה אחד?" גיחך הסטור והדליק אש בקצות אצבעותיו. 

קרואולי ניסה שלא להיראות מוטרד. 

"הממממממממ," אמר קול שלישי, רק שהוא נשמע כמו הרבה קולות המדברים בו זמנית. "זזזזזזזזזה כל מה שנדרש כדי לקבל קוראים לבית הספר בימינו?"

קרואולי הפנה את מבטו לעבר מקור הקול - פה שעוד נשארו בו שאריות צלופח, ועשרות כנפי חרק שרפרפו סביב. 

"אנחנו בעל זבוב. אם אתם לא רוצים שנתקוף אתכם ברצינות הפעם, כולכם צריכים לפנות אלינו בלשון רבים," הם אמרו. 

לבעל זבוב היו עור כהה כמו של ליגור*, עיניים כהות כמו של הסטור, ושיער שחור שהיה יכול לקבל דירוג מינוס חמישה כוכבים אם לכינים היו אפליקציות. 

"רבים. בסדר," אמר קרואולי. "אל"ף, אני לשון זכר-" 

כאן הוא נקטע על ידי ליגור והסטור שמילמלו שגם בשבילם זה בסדר. 

"-בי"ת, אני קורא רק קצת, וגימ"ל, למה לעזאזל המסריח תקפתם אותי קודם?"

"הגיע הזזזזזזזזמן שתתרגל לקצת אלימות, קורא," ענו בעל זבוב. "זזזזזזזה כבר לא קורה רק בספרי אגדות. אתה על המסלול לעולם האגדות."

"אם לא תיכשל בדרך," הוסיף ליגור. 

"שיהיה," רטן קרואולי. "איזו קבלת פנים מקסימה. איפה המיטה שלי?"

שלושה מבטים הופנו לעבר מיטה מאובקת וקרואולי נעזר במוט הברזל החדש שלו כשקרטע בכיוונה. 

"אתה צולע?" נדהם ליגור. 

"נפלתי עקום," נהם קרואולי, "אבל אם כבר אני קרוב לחלון אני יכול להפיל גם אותך עקום."

בעל זבוב הוציאו מהתיק שלהם צרור של צמחים יבשים למחצה וזרקו לעבר קרואולי, שתפס את הצרור אך הביט בחשדנות. 

"מה זה?" קרואולי שאל. 

"זזזזזזזזאת לא אבקת פיות מזזזזזזזזזורגגת, אבל שים את זזזזזזזזה על הפציעות שלך," ענו בעל זבוב. 

קרואולי היה חושד שזאת היתה תרמית שנועדה להחמיר את מצבו, אבל ריח הצמח היה מוכר לו מחלקת צמחי הריפוי של אמו. 

"תודה," אמר קרואולי, "אבל למה?" 

בעל זבוב השיבו לו מבט באלפי עיניים. 

"חבל לבזזזזזבזזזזזזז יריב פוטנציאלי רק בגלל תחבורה כושלת ביום הראשון," הם ענו. 

קרואולי משך בכתפיו וניגש לטפל ברגל שלו.

***

"נהדר."

אזירפאל היה בחדר החדש שלו, אבל הוא לא היה זה שאמר "נהדר".
הוא נפטר בינתיים מהחרב שלו, אבל עדיין לא הצליח להרגיש בנוח. הילד השמן שהוא ראה קודם היה שותף שלו לחדר, אבל גם הוא לא היה זה שדיבר.

מי שדיבר היה השותף השלישי, גבריאל. 

"אני כל כך שמח ששניכם איתי בחדר."

אזירפאל ציין לעצמו שגבריאל היה בעל מבנה גוף שרירי כמו של רוב הנסיכים, אבל עם פנים נאות יותר - לא שזה משנה.

העיניים שלו גם נצצו בסגול, שהיה אמור להיות צבע עיניים דמיוני. 

"ביקשתי והתחננתי מאבא שלי שיעזור לסנדלפון להתקבל לכאן, עזרתי לו לנסח מכתבים להנהלה," המשיך גבריאל,
"לא יכולתי לשאת את המחשבה שחברי הטוב לא ילמד איתי היום ולא יהיה נושא הכלים שלי בעתיד."

אזירפאל העיף מבט אל סנדלפון, שחייך חיוך מרוצה. 

"אך עכשיו לי, הנסיך גבריאל לבית המלך ארתור, מובטחים שני נושאי כלים! אני יודע שאתה מתאים לתפקיד, אזיז… אזירה…" 

"אזירפאל," עזר אזירפאל. 

"כן," אמר גבריאל. "אני לא חושב ששמעתי את זה קודם, מאיזו ממלכה אתה?"

"למען האמת, לא באתי מממלכה," ענה אזירפאל. "רק מכפר קטן שמעבר לעצים."

"מעבר לעצים? אל תגיד לי שאתה קורא?" נגעל גבריאל. 

אזירפאל מצמץ לפני שאמר: "סלח לי, אך מה רע בלקר-"

"בטח אין לך שום כישורים," קטע אותו גבריאל. "אל תדאג, המקום הזה יעשה ממך גבר. זה בית הספר הטוב ביותר בעולם."

אזירפאל התפלא לשמוע את זה - למה שבית ספר מוצלח כל כך יצטרך לחטוף ילדים במקום לסמוך עליהם שיירשמו בעצמם? 

"מה עם בית הספר לרע? גם הוא מוסד לימודים מוצלח?" שאל אזירפאל. 

"הו, לא," ענה גבריאל בזחיחות, "הוא איום ונורא. הם תמיד מפסידים."

"לא יצא משם נבל ראוי לשמו כבר שנים," הוסיף סנדלפון. "בית הספר הזה כל כך עלוב שהוא אפילו לא טוב בלהיות רע."

גבריאל צחק. "אפילו לא טוב… בלהיות רע! לא רע בכלל, סנדלפון! הבנת, אזירפאל? הוא לא טוב בלהיות רע…"

אזירפאל השתדל לצחקק. 

"כמה חבל בשבילם," הוא אמר לבסוף. "אבל אם אחד מהם יבין את זה ויבקש מהמנהל להחליף בית ספר, או אולי לעזוב…"

"זה חמוד, שקוראים לא יודעים כלום," גיחך גבריאל. "אף אחד לא ראה את המנהל כבר מאות שנים. אין גישה למגדל המנהל."

"אבל אני ראיתי את המנהל-" התחיל אזירפאל להגיד, ותיקן את עצמו: "את הצל שלו, לפחות. כשהוא חטף אותנו, אה, אותי ואת תלמיד בית הספר לרע."

גבריאל הרים גבה. 

"וניהלתם שיחה דיפלומטית בזמן שהוא חטף אתכם?" הוא שאל. 

"אני חושש שהוא לא דיבר," הודה אזירפאל. 

"הנה לך. האגדות שטרחת לקרוא על עולמנו לא לימדו אותך על המנהל יותר ממה שכולם יודעים," אמר גבריאל. 

"גם לא יודעים אם הוא טוב או רע," הוסיף סנדלפון. "אבל בינינו, ברור מרצף הניצחונות שהוא בצד שלנו."

"אנחנו לא צריכים תמיכה מצוות ההוראה כדי להוביל," נעלב גבריאל,

"וגם המחזור שלנו עוד יוביל לניצחון! בואו, יש לנו מופע פתיחה להתאמן עליו. החרבות שלכם חדות?" 

"כמובן, חדות…" מלמל אזירפאל ויצא מהחדר בעקבות גבריאל וסנדלפון. 

***

קרואולי אסף חפצים בסיסיים - הוא ראה כמה טיפשי מצדו היה לוותר על התיקים שאמא שלו הציעה לו.
הוא השיג פיג'מה מיותרת מהסטור ותחתונים רזרביים מליגור - הם, בהתאמה לא ראו כל צורך בפיג'מה או יותר מזוג אחד של תחתונים. 

הוא גם מצא גוש אפור מרובע שקרואולי מאוד קיווה שהוא סבון, ומגבת מאובקת ונוקשה, כאילו קיפלו אותה והניחו בארון ולא נגעו בה במשך עשרים שנה. 

"טוב, אני תופס את המקלחת," הוא אמר, "אתם מוזמנים לארגן רשימת המתנה…"

שלושת שותפיו לחדר הביטו בו בזעזוע. 

"אתה מתרחץ?" שאל ליגור. 

"מה אתה, לעדי?" הוסיף הסטור וירק על הרצפה. 

קרואולי הביט בהם בחזרה.

"אתם אמרתם שיש טקס קבלת פנים," הוא אמר. "סליחה באמת שאני לא רוצה להסריח כמו ביוב צלוי. איזה נבל כושל אני. נתראה, פראיירים!"

ועם שתי המילים האחרונות הוא הסתגר במקלחת המתפוררת. 

קרואולי לא הספיק להרוויח מספיק זמן איכות עם עצמו, לטעמו, עד שזאבים דפקו בפראות על הדלת. 

"טקס קבלת פנים! עכשיו! צא מהמקלחת הדפוקה או שנשלוף אותך עירום!" אחד מהם נהם. 

"אני יוצא!" צווח קרואולי. 

הוא כשל מזרם המים הקרים לעבר המגבת שהכין, מרשה לעצמו שתי שניות של ייבוש לפני שהתלבש. 

השיער הארוך שלו היה עדיין רטוב - אמא שלו בחיים לא היתה נותנת לו להסתובב ככה. 

אבל הזאבים כבר פרצו את דלת המקלחת וגררו אותו - כשהוא לבוש למרבה ההקלה. 

הסטור וליגור הנידו בראשם כשחלף על פניהם, אך הזאבים נהמו לעברם וזחיחותם שככה. 

כולם הובלו במורד המדרגות, דרך האולם הראשי ולעבר מנהרה של עצים. זאת היתה הליכה ארוכה וקרואולי היה אסיר תודה על השיפור במצב הרגל שלו.

הם הלכו לעבר טירת טוב.

איך היא כל כך נוצצת, לעזאזל? תהה קרואולי. ציפורים לא מחרבנות עליה? פגעי מזג האוויר לא רלוונטיים? 

הלא-עודים - ככה הרעים קוראים לעצמם, מסתבר - העיפו מבטי בוז בטירה אבל כמה מהם נראו מתרשמים נגד רצונם.

הם נכנסו לתוך הטירה שהעיצוב הפנימי שלה היה מצוחצח ומוגזם כמו החיצוני,

ולתוך אולם עם יציע מושבים שהיה מחולק לשני חצאים, אחד מפואר ומצועצע ואחד מחריד ומוזנח.

"וואו, רגע, באיזה צד אנחנו אמורים לשבת?" שאל קרואולי בעוקצנות.

הזאבים שליוו את קרואולי הושיבו אותו על ספסל לא מהוקצע ונהמו אליו פעם אחת אחרונה לפני שהלכו לשמור על המעבר שבין שני החצאים.

קרואולי הסתכל על הצד הנגדי וחיפש את אזירפאל בקהל, אך זה נראה כאילו בבית הספר לטוב יש רק תלמידות.

או, חשב קרואולי, שאת כולם שם מכריחים ללבוש שמלות, אבל מה הסיכוי? לאנשים הגונים אכפת יותר מדי ממגדר. 

השאלה שקרואולי לא שאל בקול נענתה מעצמה, בצלילי רקיעות מגפיים וקרקוש מתכתי. 

נערי בית הספר לטוב נכנסו לאולם בהצלבת חרבות.

קרואולי לא הבין הרבה בלחימה, אבל הוא הבין מהר מאוד שזה לא היה קרב של ממש, אלא משחק, מופע ראווה.

היה שם נער אחד שהתבלט בכך שהפיל הרבה מחרבות יריביו, כי התקיף באלימות רבה יותר מהאחרים - כמובן, הוא לא היה אלים כמו במלחמה אמיתית,
אבל היה ברור לקרואולי שהוא משתוקק לזה. השיער שלו היה חום ומתנפנף ועל העניבה שלו היתה האות ג'.

קרואולי קיווה שהיא מייצגת את המילה 'גועלי'.

הנערים עצרו את הלחימה כדי לשלוף ורדים אדומים מדשי חולצותיהם, וקראו בקול אחד: "גבירתי!"

כשהם זורקים את הפרחים לעבר הנסיכות, שתפסו אותם בהתלהבות.

אני חייב להודות, אלה באמת ורדים יפים, חשב קרואולי, אבל איפה…

נער נוסף צעד פנימה.

צועד לבדו, ללא חרב, שולח מבטים סמוקים סביב ונראה די חמוד בכחול.

הוא קד וזרק את הורד שלו לכיוון הבנות, אבל משום מה אף אחת מהן לא נראתה מעוניינת. 

קרואולי קם ומשך את תשומת לבו בנפנוף ידיים ובלחישה רמה. "אזירפאל!"

אזירפאל התקדם לעברו בהבעת הקלה, אבל אז קימט את מצחו.

"מה אתה לובש?" הוא שאל.

"אתה לא קורא ירחונים? סמרטוט ישן זה הדבר החדש של הסתיו הזה," קרואולי אמר בהיסח הדעת. "לא היתה לך חרב?"

"אה," אמר אזירפאל. הבעת אשמה חלפה על פניו רק כדי לשוב ולנוח עליהם באופן קבוע.

"מה, כבר איבדת אותה?" שאל קרואולי בשקט, כדי לא להכפיש את שם חברו.

"נתתי אותה," ענה אזירפאל.

קרואולי בהה בו, מתלבט אם לתת לו נשיקה על האומץ או כובע ליצן על הטמטום.

"אתה מה?"

"נתתי אותה!" חזר אזירפאל, "הפיות ממש התאכזרו אליה, והנסיכות לא מקבלות שום כלי להגנה,

אז אמרתי 'הנה, קחי את החרב, אל תודי לי ואל תתני לצוות המורים לתפוס אותך עם הדבר הזה'. אני מקווה שעשיתי את הדבר הנכון…"

"כאילו שאתה יכול לעשות אחרת," רטן קרואולי ועקב אחרי מבטו של אזירפאל כדי לברר לאיזו 'אליה' ידידו התכוון.

זאת היתה נסיכה עם מבנה גוף מוצק יותר משל האחרות, וצלקת על הפנים,

וכשקרואולי התמקד בה זה נראה קצת כאילו היא היא מסתירה במושב שלה חפץ מוארך.

"רגע," אמר קרואולי, "אמרת שהפיות היו אכז-

"מה פשר הפטפוטים האלה?" נהם אל השניים כלב דו-ראשי.

הוא תפס בזרועו של אזירפאל והרחיק אותו כמה צעדים מקרואולי.

"אה, הוא רק ניסה לברר אם גנבתי לו את החרב," שיקר קרואולי בזריזות.
"דווקא חבל שלא אני עשיתי את זה! אבל נראה לי שהנסיכה שם מצאה לו אותה."

קרואולי הצביע על הנסיכה שאזירפאל הזכיר.

הכלב הדו-ראשי התקדם לעבר הנסיכה, שלא נראתה מרוצה כשמסרה את החרב. 

"תודה, הנסיכה אווה," אמר אחד הראשים בקור. 

גוף הכלב הלך בחזרה אל אזירפאל. "בקשר אליך, הנסיך אזירפאל-" התחיל הראש המעודן יותר. 

"-אה, אדוני? האמת היא שאני רק אזירפאל," אמר אזירפאל. 

"קורא, הא?" נהם הראש האכזרי יותר, "כי עכשיו אתה נסיך, ראש בטטה.."

הראש המעודן יותר היסה אותו. 

"אנחנו האחראים על הטקסים וגם מורים בבית הספר, האחים קסטור-" הכפה הכלבית החוותה על הראש הגס יותר, ואחר כך על המעודן -"ופולוקס."

"אני גם אחראי הענישה!" הוסיף קסטור, ופולוקס המשיך:

"אתה, הנסיך אזירפאל, הגעת מהיערות שמעבר, כך שאינך מכיר עדיין את כללי ההתנהגות.
הרשה לי להבהיר לך: נסיכים לא מאבדים את החרבות שלהם. הם לא מאחרים לטקסים, והם בשום אופן לא מדברים עם נבלים אם אין בכך הכרח."

שני הראשים נעצו מבט בקרואולי. "במיוחד לא אם הנבלים הם סתם שמוקים סוג ז'," פלט קסטור. 

"הי!" מחה קרואולי. "אני בטוח שעם פוטנציאל כמו שלי אני אוכל להיות שמוק גדול כמוך."

הצד הלא-עודי של האולם פרץ בצחוק, וגם כמה לעדים פלטו צחקוקים נבוכים. 

קסטור נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ. 

"שקט!" הוא נבח. "שבו במקומותיכם, פרחחים!"

קרואולי ניסה לקרוץ לאזירפאל בזמן שהתיישב בחזרה על ספסל העץ, אבל אזירפאל נראה מודאג מכדי לקלוט את המסר.

"ובכן, כולכם כאן, תלמידים, כי נשמותיכן טהורות, לטוב או לרע…" 

קרואולי לא טרח להקשיב לנאום הפתיחה, ובטח שלא טרח להקשיב לכללים.

הוא כן שם לב שבצד של הלעדים, הנסיכה אווה הרימה מהרצפה לבסוף את הורד שאזירפאל זרק ומוללה אותו בידיה. 

אחרי רגעים מייסרים רבים של חוסר קשב, קרואולי קלט את המילה "שאלות?"

שהיתה אמורה להיות סימן לכולם לסתום את הפה כדי שהם יוכלו להשתחרר לחדרים, אבל למרבה הצער היו תלמידים שלא הבינו את זה. 

אחד כזה עם פני חיה בצד של הלא-עודים הרים את ידו. 

"למה בעצם גם אנחנו אמורים לציית לכללים?" הוא שאל כשקיבל את תשומת הלב. "הצד שלנו לא תומך באי ציות?" 

"יש לי רעיון," אמר קסטור בקול שניסה לשווא להישמע מתוק, "למה שלא תלך למרתף העינויים שבצד שלנו ותשאל שם את השאלה המצוינת שלך?" 

התלמיד נראה זועף, אך לא ענה. 

למרבה הצער התשובה הזאת לא הרתיעה את כל התלמידים האחרים. 

"איך מקבליםםםםם דרגה של מנהיג?" שאלו בעל זבוב. 

"תצטרכו להצליח בשיעורים שלכם השנה, ולהתמיד בזה," ענה פולוקס, "אבל בהחלט לא יזיק אם גם תתקבלו למבחן היער המכושף, ותנצחו בו.

הזוכים במקומות הראשונים משני בתי הספר מקבלים זכויות יתר בזמן לימודיהם, והזדמנות להיות כוכבים ראשיים באגדות לאחר מכן."

בעל זבוב נראו מרוצים מהתשובה הזאת, וקרואולי תהה אם יוכל לנצח במבחן היער הזה, סתם כדי לעצבן אותם. 

לא סביר בהתחשב בהיסטוריית הלימודים שלי, הודה קרואולי בינו ובין עצמו, וחוץ מזה, מה כל כך נוצץ במשרה של כוכב ראשי מהאגדות?
מה כבר אני אוכל להיות כנבל, מכשפה מעצבנת שגומרת בתוך תנור? לא תודה. 

"יש שאלות נוספות?" שאל פולוקס, והוא וקרואולי שניהם קיוו שאין כאלה. 

"כן, למען האמת."

קרואולי הרים את ראשו למשמע קולו של אזירפאל. 

"אם יש איזו טעות, או, אולי, ההורים של אחד מאיתנו רוצים שישוב לביתו, האם יש סיכוי…" פולוקס הרים גבה ואזירפאל היסס. 

"שנשוב לביתנו?" הוא סיים בקול דק. 

הכלבים טלטלו את ראשיהם, אפילו לא טורחים לתת לו מענה מילולי. 

קרואולי נאנח והרים את ידו, בחושבו למה לא, לעזאזל. 

"כן?" שאל פולוקס בחוסר סבלנות. 

"נניח שמישהו יפר את הכללים," אמר קרואולי. "כמה פעמים. בצורה ממש מחרידה. הוא יהיה תלמיד איום."

כאן קרואולי לא הצליח להימנע מלחייך. "במקרה כזה, איזה סדר גודל של התפרעות יידרש כדי שאותו תלמיד יסולק מבית הספר?

אני שואל כדי לדעת לא לעשות את זה, כמובן."

קסטור גיחך. "אל תדאג, דגנרט קטן. לא משנה כמה תתחצף, תבריז, כמה מבנים תצית… מבית הספר לטוב ולרע לא מסולקים. רק נכשלים."

הטון שבו הוא אמר נכשלים גרם לקרואולי להתחרט חלקית על כך שלא הקשיב כשאולי הסבירו מה קורה למי שנכשל. 

אני תמיד יכול לשאול את אזירפאל, אמר קרואולי לעצמו. 

אבל כשקרואולי נסה שוב ליצור קשר עין עם אזירפאל ולא הצליח, וכשחשב על תכנית הלימודים הנפרדת בהחלט של שניהם, הוא לא היה כל כך בטוח. 

*התיאור פה יותר מתאים לשחקנית השנייה של בעל זבוב בסדרה בשורות טובות.
אולי בהמשך אני אוסיף דמות שמתאימה לתיאור של השחקנית הראשונה, אבל אני לא מבטיחה כלום.

הפרק הקודם		הפרק הבא