טליה אוואנס

רצתי חזרה למחנה, התרמיל שלי על הגב ובידיי כל הקניות והכלוב של שחר. פרצתי לביתן אתנה והנחתי הכל על המיטה שלי. שמעתי קול נדהם מאחורי וקפצתי לחבק את מלקולם. ''טליה!'' הוא קרא בהפתעה ובהקלה ''חשבתי שלא אראה אותך עד חג המולד!''. התנתקתי ממנו. ''כירון סיפר לך?'' שאלתי. מלקולם הנהן. ''הכל. אז את קוסמת עכשיו?'' שאל בגיחוך קל. ''מכשפה'' תיקנתי בחיוך ''הבנים קוסמים, הבנות מכשפות''. חיבקתי אותו שוב בחוזקה ''ואל תדאג, אתה לא תראה אותי מאחד בספטמבר עד חג המולד. אבל אני אשלח מכתבים. תנחש איך שולחים מכתבים אצלם?'' הראיתי את הכלוב של שחר ''ינשופים! נכון מגניב?''. מלקולם גיחך ''זה כאילו העולם הזה נוצר ממש בשביל ילדי אתנה''. פתאום נזכרתי במשהו ''לא תנחש איך קוראים לבנק שלהם ולבית הספר!'' צחקתי, מגרה אותו לנחש. ''אמממ רדהר? כלומר שיער אדום? או.. אמממ... או, אני יודע! אורנג'אלפנט! כלומר פיל כתום!'' אמר מלקולם. ''זה איך שחשבתי שקוראים לבית הספר אחרי ששמעתי את השם של הבנק! גם אני חשבתי פיל כתום! אבל לא, זה יותר גרוע'' צחקקתי. ''נווו תגלי לייי'' התחנן מלקולם. ''טוב נו'' התרציתי ''לבנק שלהם קוראים גרינגוטס, כלומר עז ירוקה''. מלקולם צחק ''רציני?''. הנהנתי ''ולא תאמין איך קוראים לבית הספר! זה אפילו יותר גרוע!''. ''אין מצב!'' אמר מלקולם ''יותר גרוע מעז ירוקה?''. ''כן! לבית הספר שלהם, תאמין או לא, קוראים יבלות חזיר!'' צחקתי. ''אין מצב!'' קרא מלקולם ''ככה קוראים לו?'' ''טוב, קוראים לו הוגוורטס'' הודיתי. ''אבל זה הפירוש!'' התפוצץ מלקולם מצחוק ''יבלות חזיר!'' התגלגלנו על הרצפה מצחוק ופתאום מלקולם הרצין. ''רגע, אמרת האחד בספטמבר?'' אמר בבהלה. הרצנתי והנהנתי. ''אבל זה מחר!'' קרא מלקולם. מחר? לא. לא. לא לא לא. לא! זה לא יכול להיות מחר! התנשמתי בכבדות, יותר מידי בכבדות. ידעתי שאני נכנסת להתקף חרדה, אבל לא היה לי אכפת. זה לא יכול להיות מחר! מקגונגל הייתה אומרת לי! זה לא יכול להיות! לא לא לא! זה לא קורה! שמעתי קול עמום שנשמע כמו הקול של מלקולם, אבל לא הצלחתי להבין מה הוא אומר. הנשימות שלי היו רועשות, והטביעו צלילים אחרים. שמעתי את הלב שלי דופק בחוזקה. הראייה שלי התחילה להשחיר. ראיתי מטושטש עם כתמים שחורים שגדלו מרגע לרגע. הכל התחיל לנטות הצידה, ואז משהו רך הניח את ראשי על משהו קשה, והכל השחיר.
התעוררתי במרפאה, מלקולם יושב על הכיסא לידי. רגע, במרפאה? ''מק?'' שאלתי בקול חלוש והתרוממתי לישיבה. מלקולם קפץ. ''טליה! התעוררת!'' הוא חיבק אותי. אווץ'. ''לנשום'' השתנקתי ומלקולם מיד עזב אותי. ''מק, מה קרה?'' שאלתי ''למה אני במרפאה?''. פניו של מלקולם הקדירו ''את לא זוכרת?''. הנדתי בראשי. מלקולם התיישב על קצה המיטה. ''טליה, היה לך התקף חרדה. והתעלפת להרבה יותר זמן הפעם'' מלקולם הניד בראשו ''לרגע חשבתי שאיבדנו אותך''. ''כמה?'' שאלתי בשקט. ''כמעט 20 דקות'' לחש מלקולם. נשמתי עמוק. ''למה נכנסתי להתקף?'' שאלתי. ''כי אמרתי לך שהאחד בספטמבר מחר'' לחש מלקולם. ראשי הסתחרר. שניה. ''לא אמרת לאף אחד, נכון?'' שאלתי בבהלה. רק מלקולם יודע שיש לי התקפי חרדה. ''לא סיפרתי. אם מישהו שואל, התשת את עצמך במסע צללים'' ענה מלקולם. הנהנתי. ''תודה מק'' אמרתי וחיבקתי אותו. ''אתה בא איתי להיפרד?'' שאלתי. קמתי מהמיטה והתנודדתי לשנייה. התייצבתי במהירות. הלכתי עם מלקולם ונפרדתי מכל מי שאני מכירה (רוב המחנה) ובעיקר מי שאני אוהבת (בודדים). כשסיימנו שאל אותי מלקולם ''איך תגיעי לקינגס קרוס?''. משכתי בכתפי. ''מסע צללים, אני מניחה'' עניתי ''למרות שזה ארוך, זה עלול להתיש אותי ממש... אולי על פגסוס, אני אקח את סקיי'' נקבתי בשמה של הפגסוסית שהייתה בעיקר שלי. ''טוב, לילה טוב'' אמר מלקולם ''נתראה מחר?'' שאל. ''מצטערת'' אמרתי ''אני אצא לפנות בוקר, כדי להספיק לרכבת'' חיבקתי אותו. ''נתראה בחג המולד. לילה טוב מק'' אמרתי. ''לילה טוב טל'' הוא לחש לי את שם החיבה. הלכתי לישון.

קמתי בערך בשלוש לפנות בוקר ורצתי לאורוות. הערתי בשקט את הפגסוסית שלי, סקיי, עליתי על גבה והתחלנו לעוף. כשהגענו לקינגס קרוס סקיי כבר הייתה מותשת, וגם אני, מלחסל מפלצות שתקפו (היו לא מעט). קניתי לסקיי שני תפוחים, ואז היא עפה, ואני פניתי למצוא את רציף תשע ושלושה רבעים. השעה הייתה עשר וחצי, לכן חיפשתי קוסמים ומכשפות שאמורים להיות פה בשעה הזאת.

לפתע יד הונחה על כתפי. הסתובבתי והעפתי את היד במהירות, ידי לופתת את הטבעת, מוכנה להפוך אותה לפגיון. ''וואו, תרגעי'' אמר הארי פוטר, שהיד שהעפתי הייתה שלו; ''הכל בסדר?'' שאל. ''כן, סליחה'' עניתי, עוזבת את הטבעת ''אינסטינקטים''. ''טוב, אלה אינסטינקטים ממש טובים'' אמרה הרמיוני גריינג'ר, שעמדה לצד הארי, רון קצת מאחוריהם. ''אבל למה תפסת את הטבעת שלך?'' שאלה הרמיוני גריינג'ר ''כלומר, אני מבינה למה לא תפסת בשרביט, כל העניין הזה חדש לך, אבל למה הטבעת?''. שיט היא חכמה. ''הטבעת הזאת מאוד חשובה לי. ופחדתי שאם מישהו תוקף אותי, היא תיפול לי מהיד'' אמרתי חצי אמת. הרמיוני גריינג'ר קימטה את מצחה בחשד אבל לא אמרה כלום. לפחות אף אחד מהם לא שאל למה הטבעת חשובה לי... ''טוב אז איך מגיעים לרציף הקסום? תשע ורבע או משהו כזה?'' שיניתי נושא במהירות. ''תשע ושלושה רבעים'' תיקנה אותי הרמיוני גריינג'ר. ''נכנסים אליו דרך שם'' אמר רון וויזלי והצביע על... הקיר? הסתכלתי על רון וויזלי בבלבול. ''דרך המחסום בין רציף 9 לרציף 10'' הסביר הארי פוטר. ''תנו לי לנחש'' אמרתי ונגסתי בסוכריית טופי שהייתה לי בכיס ''קסם?''. רון וויזלי משך בכתפיו, והארי פוטר והרמיוני גריינג'ר הנהנו. ''טוב, אם ככה...'' אמרתי, ובלי לטרוח לסיים את המשפט התחלתי ללכת לכיוון המחסום. הסתכלתי על לוח הרכבות כאילו אני קוראת אותו ונשענתי בנונשלנטיות, כאילו דרך אגב, על המחסום. הרגשתי שאני מחליקה, בערך, אל תוך הקיר, ופתאום עמדתי ברציף שונה לגמרי, שעל הפסים הייתה רכבת אדומה שעליה היה כתוב 'הוגוורטס אקספרס'. טוב, אז אני במקום הנכון.

רון וויזלי, הרמיוני גריינג'ר והארי פוטר עברו גם הם מבעד למה שמהצד הזה נראה כמו שער רגיל. הרעש היה מחריש אוזניים, והיו הרבה יותר מידי אנשים בשבילי. עשיתי את הדבר הכי לגיטימי, זה שאני תמיד עושה. שמתי אוזניות, ושמתי את השירים האהובים עליי במכשיר האם- פי. עליתי לרכבת בעקבות השלישייה. הורדתי לרגע את האוזניות ושמעתי שרון וויזלי והרמיוני גריינג'ר צריכים ללכת לתא המדריכים, אז שאלתי את הארי פוטר אם הוא רוצה שאבוא לשבת איתו בתא. הוא ענה שכן. כשסוף סוף מצאנו תא, היה איתנו ידיד של הארי פוטר, נוויל לונגבוטום, ואחות של רון וויזלי, ג'יני וויזלי. והתא לא היה לגמרי ריק. הייתה בו ילדה עם שיער בלונדיני גלי ועיניים אפורות חולמניות. האמת, היא נראתה כמו בת אתנה. ''היי לונה'' אמרה ג'יני וויזלי. ''אנשים, זאת לונה לאבגוד. היא בשכבה שלי, אבל ברייבנקלו. לונה, אלה-'' אבל לונה לאבגוד קטעה אותה. ''אני יודעת מי אתה'' היא הסתכלה על הארי פוטר ''טוב, אתה הארי פוטר, כמובן. ואת ג'יני אני מכירה...'' אמרה לונה לאבגוד בנימה מהורהרת. ''לונה, אלה נוויל לונגבוטום וטליה אוואנס'' מיהרה ג'יני וויזלי להציג אותנו. ''נעים להכיר אתכם'' אמרה לונה לאבגוד. הרכבת התחילה לנסוע, ואני חזרתי לאוזניות שלי, מתעלמת מהדיבורים בתא, גם כאשר הרמיוני גריינג'ר ורון וויזלי הצטרפו.

לאחר זמן מה, נפתחה הדלת בפתאומיות ובחוזקה. בפתח עמד נער שנראה בגילי בעל שיער בלונדיני חיוור והבעה יהירה. מאחוריו עמדו שני נערים שהתיאור הכי טוב שלהם יהיה בריונים. הורדתי את האוזניות. ''מה אתה רוצה, מאלפוי?'' אמר הארי פוטר ברוגז קל. ''אני מציע לך להיזהר, פוטר'' ענה הנער הבלונדיני ביהירות, יורק את המילה האחרונה ''אני, שלא כמוך, מדריך, אז אני, שלא כמוך, בעל סמכות לחלק עונשים'' אמר הנער, מבליט את חזהו שעליו סיכה כסופה, דומה לאלה שראיתי שיש לרון וויזלי ולהרמיוני גריינג'ר. ''כן, אבל אתה, שלא כמוני, פוץ'' אמר הארי פוטר, ברוגז יותר גלוי ''אז עוף מפה, מאלפוי''. לפתע הנער הבחין בי. ''היי, מי את? חדשה?'' שאל הנער ''בכל מקרה, לא כדאי לך לבלות עם החבורה העלובה הזאת. אני דראקו מאלפוי. בואי תכירי את החברים שלי, במקום לבלות עם בוצדמים ובוגדי דם'' אמר דראקו מאלפוי ביהירות.

איזה שמוק. אני שונאת שמוקים. ''תודה, אבל אני חושבת שאני יכולה להבחין בעצמי עם מי כדאי לי להתחבר ולבלות ועם מי לא'' עניתי, שלווה כלפי חוץ בעוד הבזק רוגז קל עובר בתוכי. ''חוץ מזה'' הוספתי במחשבה של רגע ''אני שונאת שמוקים. במיוחד שמוקים יהירים'' אמרתי וחייכתי. שמעתי גיחוך חנוק מאחורי. דראקו מאלפוי נראה המום וכועס בו זמנית. דראקו שלף את השרביט שלו. אוי, החלטה גרועה. נעמדתי, אבל לא שלפתי שום נשק. אני לא יודעת לחשים, ולשלוף פגיון לא יעזור. חוץ מזה שהוא בן תמותה. ''אל'' אמרתי כששמעתי תזוזה מאחורי ''אני אעשה את זה לבד''. ''פטריפיקוס טוטאלוס!'' צעק דראקו מאלפוי וירה לעברי קרן אור. התכופפתי מתחתיה, מתקרבת קצת לדראקו מאלפוי לפני שהתרוממתי. ''אוי תשכחי מזה'' אמר דראקו מאלפוי ברוגז ''שתק!''. קו אור מוארך נורה לעברי, אבל זזתי הצידה בקלילות, מתקרבת עוד קצת. ''תצטרך הרבה יותר כדי לפגוע בי'' גיחכתי. ''קראב, גויל!'' קרא דר-לא. רק מאלפוי. הוא בבירור לא יהיה טוב מספיק לשם פרטי. שני הבריונים שלפו שרביטים. מאלפוי צעק 'שתק', אחד הבריונים צעק 'פטריפיקוס טוטאלוס', והבריון השני צעק 'אימפדמנטה'. קשת אופקית, קשת אנכית וקרן אור נורו לעברי. זה כל מה שיש להם? חמקתי בזריזות משלושת הלחשים, מתקרבת הפעם הרבה יותר.

עברתי את המרחק במהירות, החטפתי למאלפוי סנוקרת בלסת שהעיפה אותו לאורך חצי קרון (אני החלשתי קצת את עוצמת המכה) ובעטתי לבריון מספר 1 בבטן. כשבריון מספר 2 התקרב אליי מאחור, התכופפתי ככה שבריון מספר 2 פגע בבריון מספר 1, והעיף אותו על הקיר, בצליל חבטה מהדהד. נמאס לי לשחק, אז תפסתי בחולצתו של בריון מספר 2 והעפתי אותו מחוץ לתא, וכך גם את בריון מספר 1 המעולף. ''אה, ואל תטרחו לחזור'' אמרתי בעליצות. סגרתי את הדלת וחזרתי לשבת. ''זה היה אחלה אימון'' אמרתי. פתאום שמתי לב למבטים הנדהמים של כולם. ''רק קצת הגנה עצמית ואומנויות לחימה שלמדתי במחנה קיץ, לא משהו רציני'' אמרתי באדישות מזוייפת. ''לא משהו רציני?'' קרא רון וויזלי ''את צוחקת? את הבסת את מאלפוי! בלי שרביט! וניצחת את קראב וגויל במכות! לעזאזל, את פשוט העפת את גויל באויר כמו כלום! איך עשית את זה? מי את לעזאזל???''

שיט. טוב, אני אשתמש באסטרטגיה הכי מוכרת בקרב החצויים- לספר את האמת בקצרה. במילא אף אחד לא יאמין לזה. ''טוב, למעשה'' אמרתי באדישות ''המחנה קיץ הזה שדיברתי עליו הוא לא רק לקיץ, אני בו כל השנה וזה מחנה מאוד מיוחד, רק לחצויים. חצויים הם ילדים של אל או אלה יווניים או רומיים ושל בן או בת תמותה. אני ספציפית בת אתנה, אלת החוכמה היוונית''. סיימתי לדבר והרכבתי את האוזניות.

יד תפסה לי את הזרוע. רון וויזלי. במהירות שיא לפתתי את פרק ידו והרחקתי את היד שלו ממני, לוחצת קלות על פרק ידו, מספיק כדי לחלץ ממנו אנקת כאב. הורדתי את האוזניות ביד השנייה ואמרתי בחומרה אבל בשקט ''לעולם אל תיגע בי בלי רשותי, אלא אם כן לא אכפת לך לאבד את כף היד'' לחצתי על פרק ידו קצת יותר חזק להדגשה, מה שגרם לרון להיאנק חזק יותר, הוציא ממנו השתנקות, כנראה בגלל החשש לאבד את היד. שחררתי את ידו וחזרתי לאוזניות. שאר הנסיעה עברה חלק, חוץ מפעם אחת שנוויל לונגבוטום פוצץ עלינו קקטוס ירוק דוחה בשם מימבלוס מימבלטוניה. אני הצלחתי להימלט מהריר הירוק בזכות האינסטינקטים שלי, אבל לשאר לא היה מזל כזה. ואז נכנסה ילדה לתא, שמתברר ששמה צ'ו צ'אנג, ומסתבר שהארי פוטר מאוהב בה. חבל בשבילו. בשלב מסוים הבנות הסתובבו והבנים החליפו לגלימות, ואז הן גירשו את הבנים מהתא, והבנים חיכו במסדרון בזמן שהן החליפו. אני לא טרחתי. הגלימות האלה ממש מסורבלות, ואם אני אאלץ להילחם, אני לא רוצה שזה יקשה עליי.

כשהרכבת עצרה, סגרתי את הספר שקראתי והורדתי את האוזניות. לקחתי את התיק הקטן שלי (מתנה מאמא. היא נתנה לי תיק שממש קטן מבחוץ ולא שוקל הרבה לא משנה מה שמים בו, אבל בפנים המקום בלתי מוגבל) למרות שאמרו לי שלא צריך. אם יתקיפו אותי, או מישהו אחר, אני רוצה להיות מוכנה. ואז ירדנו מהרכבת.

------------

מצטערת על העיכוב עם הפרק.

יש לי קצת בעיות טכניות, יכול להיות שהפרקים הבאים גם יתעכבו, מתנצלת מראש.

עדכון: הצלחתי סוף סוף לסדר את זה!

אם אצליח אעלה פרק היום. אם לא, יעלה בראשון

הפרק הקודם		הפרק הבא