נטולת כוחות

כבר מזהירה, פרק ארוך. תהנו ותגיבו פליזז, אם אנשים לא מגיבים אין לי טעם להמשיך...

------------------------------------------------------------------------------

"יהלי ושונו" דמבלדור מסיים לנקוש על האבנים, הן מסתובבות הצידה וחושפות סמטה מלאה באנש- קוסמים ומכשפות, "ברוכות הבאות לסמטת דיאגון"

הם נכנסים, שונו עוברת על חנויות מטאטאים, החנות בגדים של מדאם מקלין {הערת מחברת: לא בטוחה שזה השם הנכון... לא קראתי הארי פוטר המון זמן, מחילהה}

הם עוברים על פני חנות חיות ויהלי קופצת בבהלה, תזכורת מכאיבה ללמה היא, שונו, כאן. שונו מתקרבת ומלטפת את הינשוף בעדינות, כתגובה הוא מזנק אחורה ומתעופף לאנשהו, "אולי הוא הריח את העובדה שאת מוגלגית" יהלי לוחשת לשונו, מוגלגית, רגילה. יהלי, כל מה ששונו לא תהיה אף פעם, מסתובבת אל דמבלדור ומעיפה את שיערה הגלי המושלם אל פניה של שונו.

יש לי סיבה לשנוא אותה, סיבה טובה מאוד, אבל למה היא שונאת אותי??? מה עשיתי בחיים המושלמים שלה? שיקרתי פעם אחד מתוך שבע שנים של חברות, זה אנושי לגמרי!

"יהלי" דמבלדר עוצר אותנו, "כדי לשרוד באיזשהו עולם, צריך כסף. המטבעות שלנו הם..." שונו הקשיבה רק בחצי אוזן, עיניה עדיין נודדות אל האנש- קוסמים ומכשפות שהסתובבו, מנסה למצוא פנים מוכרות בלי שום סיבה.

למה אני בכלל עושה את זה? הרי ברור שאני לא אמצא כאן בכלל א- שונו ראתה שיער בלונדיני, עור חיוור, בינגו. שונו צעדה קדימה, מוכנה לתשאל את מי שנראה כמו דראקו מאלפוי הבוגר, אבל אז "שונו, את איתנו? בדיוק עמדתי להסביר על התוכנית המיוחדת לבוצדמים" דמבלדור מעווה את פניו, "צריך למצוא לכם שם יותר טוב" הוא אומר ליהלי. שעסוקה מידי בלהביט בשונו בשנאה מכדי להקשיב.

"רגע" שונו עוצרת, "אתה לא מתת בספר השישי של הארי פוטר או משהו?" דמבלדור חייך ושונו לא ידעה להגיד אם זה חיוך שמח או עצוב.

"הארי פוטר זה פאנפיק, על העולם שלנו, ג'יי קיי רולינג נאסרה לחזור לכאן מכיוון שכל כך הרבה ממעריצי הארי פוטר מאמינים עכשיו בעולם הזה, אבל כל הדמויות המשניות, אני, בעלי החנויות, ועוד אחרים... אנחנו אמיתיים"

אחרי הנאום מעורר ההשראה הזה הוא מחא כף, "טוב, ניגש ישר לעניין, יהלי, בעולם הזה את נחשבת לענייה" יהלי, שהוריה היו עשירים, התנשפה בחדות. שונו גלגלה את עינייה.

"אבל" דמבלדור המשיך "יש תוכנית מיוחדת לבוצדמים שנותנת לכם כסף לציוד לימודי עד השנה השביעית שלכם, ברגע שאתם מסיימים את הוגוורטס אתם ברשות עצמכם" יהלי ניסתה להסדיר את נשימתה, "ואיפה ה... תוכנית הזאת?"

דמבלדור הצביע קדימה, אל הבניין הלבן והגדול ששונו הכירה רק מהתיאור החיצוני שלו "גרינגוטס" דמבלדור ושונו אמרו ביחד, הוא חייך אליה בהערכה, "המקום המוגן ביותר בעולם הקוסמים" דמבלדור המשיך.

הם נכנסו, המקום נראה עוד יותר גדול ומצוחצח מבפנים. הם ניגשו לעצדה צדדית ועיניה של יהלי נפערו "גובליניםם" זימרה לה שונו בלחש, "הדבר ה'דמיוני' שאת כל כך מפחדת ממנו" יהלי ניסתה לנשום כראוי בזמן שדמבלדור דיבר עם הגובלין.

"אני לופקר" הגובלין אמר, "מספר כספת?" דמבלדור חייך אל יהלי חיוך מעודד, "007" הגובלין הרים את גבותיו, זיהה את הכספת של התרומה לבוצדמים. "שם" יהלי צעדה קדימה, "יהלי וילסון" היא אמרה בקול רועד.

הגובלין ריפרף ברשימותיו, "כן, היא ברשימה של תלמידי השנה הראשונה. בואו איתי" והנה שוב הצביטת כאב הזאת בלב של שונו. תלמידי השנה הראשונה, יהלי, לא אני. היא רצתה להתעמק בכאב, להתאבל על מה שלא שלה, אבל לופקר אמר להם לעלות על הקרון.

הקרון חרק תחת המשקל של ארבעה, מאיים להשבר, יהלי פתחה את פיה, ושונו ידעה שהיא עומדת להציע שהיא, שונו, תרד.

דמבלדור הסתכל בעיניה ולשבריר שניה הם יצרו קשר עין, שונו התחננה בלי מילים שירשה לה להנות מהחוויה אז הוא אמר "אני ארד, יש לי עניינים לנהל בהוגוורטס, יהלי, תגיעי לתחנת הרכבת בקינגס קרוס בראשון לספטמבר, לתחנה 9 ושלושה רבעים, בהצלחה" הוא אמר וירד. תודה, שונו הביטה בו הולך.

הקרון התחיל לנוע למטה, כנראה כי זאת אחת מהכספות הכי עתיקות כאן, חשבה שונו. ואז, בדיעבד, שונו נזכרה במשהו. "אממ" היא אמרה, יהלי הביטה בה בבוז, "אפילו אני ידעתי שזה יקרה" היא אמרה.

"מה הבעיה?" שאל לופקר, "אני די... סוג של.. אולי.." שונו מתחמקת, "מה??" הוא שואל בעצבנות, "קלאסטרופובית" שונו לחשה.

היא הרגישה את זה קורה, חשבה שהיא מוכנה אבל זה הכה בה כמו גל, המקום כאילו התחיל להתכווץ, הקירות סגרו עליה, הקשו עליה לנשום, היא גם ישבה במקום קטן עוד יותר, הקרון תמיד היה כזה קטן? אין שם הרבה מקום בכלל, היא ויהלי והגובלין שהיא לא הצליחה להיזכר בשמו והקירות שהלכו וסגרו עליה היו פשוט יותר מידי.

שונו התחילה להתפתל, הרעידה את הקרון. "שונו" יהלי הביטה בה, "תירגעי" ידיה אחזו בכתפיה של שונו והצליחו להרגיע אותה עד שהמסילה פנתה בחדות ימינה, שונו התפתלה, ניסתה לצאת מאחיזתה. זה היה רעיון נוראי.

הקרון התטלטל בפראות, "שונו תפסיקי!" יהלי צעקה, "שמישהו יעצור את הקרון!" צעק הגובלין. הקרון התגלגל מהמסילה ונפל אל הסלעים למטה, וכך גם יהלי ושונו.

הן התגלגלו על הסלעים ולבסוף, שונו אחזה ברגלה של יהלי ואחזה בכל כוחה באבן חדה, דם מילא את ידה. הדם מהאבן? שונו קיללה בשקט.

היא ויהלי פשוט שכבו לרגע, התעלמו מהמציאות עד ש- "רגע" יהלי נעמדה במאמץ, "איפה הפ*קינג גובלין???" שונו, שעדיין שכבה, קמה על מרפקיה והסתכלה סביב. היא הביטה למעלה והצביעה על המסילה, שם הגובלין נאחז בקרש עץ וטיפס אל המסילה, הסתכל עליהן בבוז וברח. "הפ*קינג  בן של..." שונו הרשתה לעצמה לקלל הפעם, זה הגיע לו.

הן שמעו חבטה רחוקה והסתכלו מעבר לאבנים אל התהום החשוכה. במאמץ, שונו זיהתה משהו שנראה כמו הקרון שלהן בתחתית ונאנחה.

"ועכשיו... לשאלה הגדולה... איך נצא מכאן" שונו שאלה את יהלי, עדיין בוהה בתהום, מסרבת להכיר בעובדה שאין להן מושג איפה הן.
הן הסביבה זרה, הרחק מהמסילה, שכנראה הייתה אחת מדרכיי המילוט היחידות. היא ציחקקה בהיסטריה, "בהצלחה לנו"

הפרק הקודם		הפרק הבא