משחק הצללים

המערה הפכה לשקטה באופן מטריד לאחר עזיבתה של ליילה.

רק קול טפטוף המים מהתקרה נשמע מדי פעם, משווה תחושת לחץ לאווירה שגם כך הייתה כבדה.

טארק הניח את שתי ידיו על השולחן, עיניו ממוקדות במפה כאילו תנסה לספק לו תשובות.

"אנחנו חייבים להתמקד," הוא אמר לבסוף, קולו נשמע עייף אך נחרץ. "אם רוקווד באמת חזר, אנחנו צריכים לדעת מה הוא מתכנן – ומה הדרך שלנו למנוע ממנו להצליח."

"אני עדיין לא בטוח שאנחנו צריכים להאמין לשמועות," אמר רודאן, אבל הקול שלו היה פחות חד מהרגיל, אולי אפילו מעט מסויג. הוא התיישב, נשען לאחור בכיסא עץ רעוע, וניסה להסתיר את חוסר הנוחות שחש. "אני אומר, קודם כל, לבדוק את המקורות של כל זה. מי בכלל התחיל את ההפחדה הזאת?"

"זו לא הפחדה," ענה לו קולו העמוק של אולדן, אחד הוותיקים בקבוצה, שעד עכשיו שמר על שתיקה. "אני דיברתי עם האנשים בכפרים. הם לא המציאו את זה. משהו באמת קורה שם."

טארק הנהן. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם. גם אם אלו רק שמועות, אנחנו צריכים לחקור. רודאן, אתה ואני ניסע לשטחים הדרומיים – לשם הגיעו רוב הדיווחים. אולדן, תישאר כאן ותוודא שהחבורה מתארגנת לכל אפשרות."

רודאן הרים גבה. "למה דווקא אני?" שאל בקול שהתמלא בטרוניה. "אני טוב יותר כאן, איפה שאני יכול לארגן ולתכנן. אתה באמת רוצה להטריח אותי בשיטוטים בין כפרים?"

טארק הפנה אליו מבט שהשתיק את הטענות שלו מיד. "אתה בא איתי, וזה לא נתון לדיון."

בחוץ, הערב החל להשתלט על השמיים, והאווירה הפכה לקרירה יותר.

טארק ורודאן החלו לצעוד על שביל שהוביל מהמערה. השניים צעדו בשתיקה במשך זמן מה, כשכל אחד שקוע במחשבותיו.

"אתה באמת חושב שזה רוקווד?" שאל רודאן לבסוף, שוב שובר את הדממה.

"אני לא יודע," השיב טארק, "אבל אני לא מתכוון לשבת בחיבוק ידיים עד שנמצא את עצמנו במרכז האיום שלו."

"לפעמים, אני חושב שאנחנו לא מנסים מספיק," רודאן אמר ובקולו נשמע חשש קל.

"אתה? אני לפעמים חושב שאתה לא רוצה היות כאן בכלל, שאתה אפילו לא רוצה להיות במחתרת, כאילו משהו מכריח אותך." טארק שקע בהרהורים.

"זה לא נכון! אולי לפעמים אני מתנהג בצורה אנוכית ולא מתאימה," רודאן עצר "אבל זה רק בשביל התדמית."

"לא, זה לא," טארק נעץ בו מבט מחושב "זה בגלל שאתה אוהב אותה, את ליילה."

אולדן זע במקומו באי נוחות, הוא החזיק בידו מעטפה, מעטפה שמצווה לו לעזוב את המחתרת, ששירותו הספיק, שכעת זקוקים לו בשביל משימה אחרת.

לפני 11 שנה, הנסיכה ביקשה ממנו להסתנן במסווה אל המחתרת.

בהתחלה הוא שיתף פעולה, הוא עשה כל מה שביקשה הנסיכה.

אבל לאט לאט, המחתרת הפכה לביתו, הם היו המשפחה שלו.

הוא הבין, לעולם לא יוכל לעזוב אותם באמת.

הוא קרע את המכתב לגזרים, וזרק את הגזרים לאש, הוא קיבל החלטה.

הפרק הקודם		הפרק הבא