מקוללים

שורשים

7 ביולי, 1995

טונקס בחנה את הופעתה בהשתקפות שבחלון בית הקפה במתח. היא התקשתה מאוד למצוא מה ללבוש לקראת הערב הזה. היא בילתה זמן ארוך בנבירה בארון שלה, דוחפת הצידה חולצות צבעוניות וטי-שרטים של להקות רוק, דוחה את הג׳ינסים הקרועים והבלויים, עד שהיא מצאה חולצה שחורה מכופתרת שאמא שלה קנתה לה פעם והיא אף פעם לא לבשה קודם. היא שילבה אותה עם מכנסיים שחורים מחוייטים שהיא לבשה רק פעם אחת, בראיון הקבלה שלה לאקדמיה, ומגפיים שמרניות עם עקב נמוך. היא בחרה שיער דומה יחסית לשער האמיתי שלה, בצבע חום ערמוני; החופש היצירתי היחד שהיא הרשתה לעצמה היה לקשט אותו בפסים של גוונים בהירים.

היא ניסתה להגיד לעצמה שאין לה שום סיבה להיות כל כך מתוחה לקראת הפגישה הזאת. אפילו ביום הראשון שלה במשרד הקסמים היא לא הייתה מתוחה כל כך. אבל היא לא הצליחה שלא להזכיר לעצמה שהערב הזה, ככל שהיא ניסתה לשכנע את עצמה שהוא לא משהו מיוחד, יכול להיות ההתחלה של משהו מדהים - או נורא.

היא נכנסה לבית הקפה ומייד הבחינה באיש בכובע מצחייה שישב בשולחן פינתי. היא ניגשה והתיישבה לפניו בלי לחכות להזמנה.

״עין- הזעם,״ היא אמרה, מתאמצת לא להישמע לחוצה.

״טונקס,״ נהם המורה החביב על טונקס מימיה באקדמיה להילאים. הוא נראה משונה מאוד בלבוש מוגלגי. כובע המצחייה שבחר לכבוש על שיערו האפור הצליח להסית את תשומת הלב מהעין המכושפת שלו, אבל לא מהחתיכה שהייתה חסרה באף שלו.

״איפה, אה… כל השאר?״ טונקס שאלה, מציצה בזהירות באנשים שבשולחנות הסמוכים. היא ציפתה שיהיו שם עוד כמה קוסמים, אבל כולם שם נראו מוגלגים.

״לא פה,״ עין- הזעם אמר בקצרה. 

אם הוא היה רוצה לא למשוך תשומת לב אולי הוא היה צריך להזמין משהו, אבל השולחן לפניו היה ריק. טונקס ידעה שהוא לא סומך על אוכל שהוכן מחוץ לטווח הראייה שלו. 

״עקבו אחריך?״

״לא, הלכתי דרך כיכר טרפלגר. אני חושבת שהיו שם מאות אנשים.״

״מעולה,״ עין- הזעם אמר. הוא לא הראה הערכה או חיבה, אבל טונקס ידעה שהוא חושב שהיא עשתה עבודה טובה. ״בואי נלך.״

הוא קם, ומבלי לחכות לה התחיל לצלוע לכיוון המטבח. טונקס מיהרה אחריו.

אף אחד במטבח לא שאל אותם למה הם שם, אולי בגלל רגל העץ של עין- הזעם. הם יצאו באין מפריע דרך הדלת האחורית אל סמטה ריקה.

״תחזיקי את הכתף שלי,״ הוא ציווה על טונקס כשהם היו לבד באפלה. טונקס צייתה, והם התעתקו.

הם הופיעו במקום אחר בלונדון, ברחוב מוזנח מלא בבתים צרים שבעבר כנראה היו נראים יפים, אבל היום היו מיושנים ועלובים למראה. עין- הזעם דחף פיסת קלף לידה של טונקס ופקד עליה לקרוא את הכתוב. 

טונקס צמצה את עיניה באפלה והצליחה לקרוא את הכתוב בכתב נאה ומסולסל, ׳המפקדה של מסדר עוף החול ממוקמת בכיכר גרימולד מספר 12׳.

הפתק התלקח בלהבות ונעלם. 

מסדר עוף החול… ליבה של טונקס התחיל לדפוק קצת מהר יותר. השם מצא חן בעיניה. 

היא צפתה בפליאה בעוד בית נוסף מופיע ומתנפח לתוך החלל שבין בית 11 ל-13, דוחק את שכניו הצידה. הוא נראה מאוד מתאים לרחוב, עם קירות עם כתמי רטיבות וחלונות חסומים בקרשים.

עין- הזעם ניגש אל דלת הכניסה, שהייתה מעטרת במקוש בצורת נחש, וצייר דוגמא מורכבת על הדלת בשרביטו. הדלת נפתחה לפקודתו והוא נכנס. טונקס נכנסה בעקבותיו, משתדלת להסתיר את ההתרגשות שלה.

החלל שבפנים היה מאכזב. זו הייתה מבואה מיושנת עם גרם מדרגות שהוביל אל הקומה שלמעלה וכמה דלתות, מוארת על ידי נברשת מכוערת בצורת נחשים מתפתלים. על הקירות היו תלויים דיוקנאות משחירים.

עין- הזעם פקד עליה להיות בשקט והוביל אותה לאורך המבואה. טונקס התעכבה כדי לבחון בסקרנות זוג וילונות אכולי דוקסיות, תוהה מה מסתתר מאחוריהם, ולפני שהיא הבינה מה קורה נשמעה חבטה עזה היא נחתה על הרצפה בכאב.

החלל התמלא צעקות נוראיות. טונקס לא הצליחה להבין מה קורה, עד שהיא ראתה שהווילונות הוסטו על ידי רוח בלי מורגשת. מאחוריהם היה דיוקן של אישה זועמת שצרחה וקיללה את טונקס.

״אמרתי לך להיות בשקט!״ עין- הזעם צעק על טונקס מעל הצרחות של הדיוקן.

״אני מצטערת!״ טונקס הצליחה לצעוק בתשובה.

כמה קוסמים הגיעו למקום בריצה והצליחו לסגור את הווילונות על הדיוקן במאמץ, דבר שהשתיק אותו. טונקס הרגישה שפנייה בוערות בעודה קמה על רגליה, חוזרת ומתנצלת שוב ושוב. היא כנראה הייתה צריכה להתכונן לעובדה שהיא תעשה מעצמה צחוק בהזדמנות הראשונה.

״שלום לך,״ מישהו אמר לה.

היא הבינה שאחד הקוסמים שהופיעו שם הוא רמוס לופין. מרגישה פרץ של הקלה לראות פנים מוכרות, היא לא חשבה וחיבקה אותו. 

לאחר שנייה היא התרחקה, לפני שהיא הספיקה להבין אם הוא התכוון לחבק אותה בחזרה או לא. זה היה מטופש לחבק אותו. הם נפגשו בסך הכל פעמיים, כשפעם אחת הייתה כשרמוס היה במעצר, ופעם אחת כשהיא הייתה אמורה לרגל אחריו בגלל שהוא הכיר פעם את סיריוס בלק. בתור הילאית טובה היא הייתה אמורה לשמור ממנו מרחק ולחשוד בו, לא להתייחס אליו כאילו הם היו חברים.

״מה אתה עושה פה?״ היא שאלה בפנים סמוקות. לשמחתה, הקוסמים האחרים לא התעכבו על המבוכה שלה, וכבר התחילו לחזור כלעומת שבאו, משוחחים עם עין- הזעם בקולות מהוסים.

״מה שאת עושה פה,״ רמוס השיב בקול שקט, מסמן לטונקס להתלוות אליו בעקבות האחרים.

״גם אתה מועמד להיות חבר במסדר?״ טונקס שאלה בהתרגשות.

״לא, אני כבר חבר,״ רמוס השיב, ״התכוונתי, שאני פה בשביל ההשבעה שלך. שמחתי כששמעתי שאת מועמדת, אני חושב שתהיי תוספת מצוינת למסדר.״

״תודה,״ טונקס אמרה במבוכה בעודם יורדים בגרם מדרגות צר. ״אמרת השבעה? עין- הזעם אמר שהחברים עדיין צריכים להצביע אם אני מתאימה…״

״זה רק הליך רשמי. לא היו מגלים לך את המיקום של המפקדה הסודית ביותר שלנו אם לא היו חושבים שאת עומדת להצטרף.״

המילים של רמוס עזרו מאוד להרגיע את טונקס לקראת העתיד לבוא. 

הם נכנסו למרתף ששימש כמטבח. שולחן עץ עצום היה ערוך בבקבוקי יין, גביעים ומגילות קלף נקיות. עין- הזעם עמד במקום מרוחק ודיבר עם אותם קוסמים שהגיעו להושיע את טונקס, ועינו הקסומה הייתה קבועה עליה. היא הבינה שהוא לא רוצה שהיא תשמע על מה הם מדברים, כי היא עוד לא הייתה בסוד העניינים.

כלב שחור עצום בגודלו ניגש אל טונקס ורחרח את רגלה.

״איזה חמוד,״ היא אמרה וכרעה כדי ללטף את הפרווה השחורה הסמיכה של הכלב. היה לו מבט רציני בעיניים, משהו שהיא לא חשבה שהיה אופייני לכלבים, אבל הוא נראה די מרוצה מהליטופים שלה. 

״איך קוראים לו?״ היא שאלה את רמוס.

״רך- כף.״

״הוא שלך?״ 

״אפשר לומר…״

הכלב חשף את שיניו לעברו ונהם. רמוס גיחך.

טונקס לא הספיקה לתהות באשר להתנהגות המוזרה של הכלב ובעליו, כי חברי מסדר נוספים התחילו להופיע ולהציג את עצמם בפני טונקס. נראה שרבים מהם חושבים שהיא כבר חברה במסדר לכל דבר. בין החברים היה לא אחר מאשר קינגסלי שקלבולט מלשכת ההילאים, שחייך אל טונקס בחום בזמן שלחץ את ידה ביד גדולה.

״המלצתי עליך בפני חברי המסדר,״ הוא סיפר לה, ״את הילאית מוכשרת, ושמתי לב שיש לך חשיבה עצמאית. את בדיוק מסוג האנשים שהמסדר צריך.״

״ת-תודה, אדוני,״ טונקס גמגמה, פנייה לוהטות.

״כאן את יכולה לקרוא לי קיגנסלי.״

חבר מפתיע נוסף הגיע דרך הפלו לקראת השעה שמונה; זה היה דמבלדור בכבודו ובעצמו. ברגע שהוא הופיע חצי תריסר חברי מסדר התנפלו עליו, מנסים להשיג רגע מזמנו, אבל הוא ביקש מכולם לחכות וניגש היישר אל טונקס.

״אתה במסדר?״ טונקס שאלה אותו בתדהמה. כשעין- הזעם הכניס אותה בסוד העניינים הוא לא רמז שיש במסדר חבר כל כך רם דרג.

״אני הקמתי את המסדר,״ דמבלדור השיב בחיוך צנוע. ״אני שמח שאת פה איתנו, נימפדורה. את לא צריכה לחשוש מפני הפגישה הזאת. חברי המסדר ישאלו אותך שאלות על עצמך - אין תשובות לא נכונות. לאחר מכן תהיה הצבעה האם לקבל אותך למסדר. אני מאמין שאין סיבה שלא יהיה רוב לקבל אותך… אך אני מזכיר שאם במקרה לא תתקבלי, נאלץ למחוק את הזיכרון שלך מהאירוע.״

טונקס הנהנה ברצינות. עין- הזעם הכין אותה לאפשרות הזאת, והיא הסכימה לכך מראש, למרות שהאפשרות הפחידה אותה.

בשעה שמונה בדיוק כולם התיישבו מסביב לשולחן. טונקס הונחתה לשבת בראש השולחן, בחלק הרחוק מהאח, בדיוק מול המושב של דמבלדור בקצה השני של השולחן. 

דמבלדור ביקש ממנה להציג את עצמה בפני חברי המסדר. היא סיפרה על עצמה ועל עבודתה בקצרה. כל חברי המסדר הקשיבו לה בריכוז, והיא לא הצליחה שלא להרגיש שקורות החיים שלה דלים מאוד, כי כולם שם היו מבוגרים ממנה.

מייד כשהיא סיימה התחילו לשאול אותה שאלות. 

האם כשהיא שמעה על חזרתו של וולדמורט היא האמינה לכך מייד? - כן, אם דמבלדור אמר שזאת האמת, לא הייתה לו סיבה לשקר. לעומת זאת, למשרד הקסמים היה אינטרס ברור להסתיר את האמת - הוא לא רצה שקוסמים במדינה יכנסו לפאניקה.

למה היא בוחרת להאמין לדמבלדור ולא למשרד הקסמים, שהיה מקום העבודה שלה שהיא עבדה קשה שלוש שנים, ובעצם יותר, כדי להיות חלק ממנו? - היא הפכה להילאית כדי לעזור לאנשים, ולא כדי לעבוד במשרד הקסמים. היא תמיד תשים את הביטחון של אנשים, קוסמים ומוגלגים כאחד, לפני הנאמנות שלה למשרד הקסמים. היא ידעה את זה הרבה לפני שהיא שמעה על המסדר בכלל.

איך היא הושפעה מהמלחמה הראשונה? האם היא איבדה מישהו קרוב? - הביך אותה מעט להודות שהיא הייתה צעירה מאוד בזמן המלחמה הראשונה, ושהוריה הגנו עליה מפני הזוועות, לכן היא רק שמעה עליהן בגיל מאוחר יותר. 

אולי זה לא היה כל כך דרמטי, אבל בעצם המלחמה הראשונה - מה שעמד מאחוריה - הביא לכך שלא תהיה לה משפחה מהצד של אמא שלה. אמא שלה הייתה בת למשפחת קוסמים טהורי דם, והם נישלו אותה כשהיא התחתנה עם אביה של טונקס, שהיה בן מוגלגים. טונקס מעולם לא פגשה אף בן משפחה מהצד של אמה, ולא ידעה עליהם כמעט דבר. היא רק ידעה שהיו לאמא שלה שתי אחיות, שאחת מהן הייתה אוכלת מוות, והיא יושבת באזקבן עד היום.

״גדלתי בקרבת המשפחה מצד אבא שלי,״ טונקס מצאה את עצמה מספרת לחברי המסדר חמורי הסבר. היא נלחמה בקול קטן בראש שלה שאמר לה שהסיפור הזה מטופש והיא רק תביך את עצמה אם תברבר על זה מול כל אותם קוסמים ומכשפות מיומנים. ״כולם מוגלגים. הדודים שלי יודעים שאבא שלי קוסם, אבל אף אחד לא מתייחס לזה. הם אף פעם לא גרמו לנו להרגיש שונים. אני תמיד חושבת על זה שהם מקבלים את אח שלהם בלי שאלה, ואיך זה הפוך לחלוטין מאיך שהאחיות של אמא שלי התייחסו אליה… אני חושבת שהייתי רוצה לחיות בעולם שהמשפחה של אבא שלי מייצגת, ולא בזה שהמשפחה של אמא שלי מייצגת. זה משהו ששווה להילחם עליו, לדעתי.״

היא הרגישה מובכת מאוד בסוף דבריה, אבל משום מה רוב האנשים מסביב לשולחן נראו די מתרשמים מהניאום. אפילו רך-כף ישב בראש מורם מול האח, אוזניו כרויות, כאילו הוא היה מסוגל להבין את הדברים.

״יש שאלות נוספות?״ דמבלדור שאל את האספה.

״לי יש שאלה,״ רמוס אמר. עד כה הוא לא אמר מילה. הוא הסתכל ישר לתוך העיניים שלה, והיא הייתה צריכה להתאמץ כדי לא להסית את מבטה. ״אמרת לי פעם שאת מאמינה שאנשים הם טובים מטבעם. אבל כל הסיבה שהמסדר הזה קיים היא להילחם ברוע. איך תוכלי להילחם ברוע אם את לא מאמינה שהוא קיים?״

״לא אמרתי שאני לא מאמינה שרוע קיים,״ טונקס השיבה בחדות, תוהה למה לעזאזל הוא מנסה להכשיל אותה. ״אמרתי שאני מאמינה שרוב האנשים הם טובים. אבל רוע קיים בעולם, וגם אנשים טובים לפעמים הולכים אחריו שולל. בגלל זה צריך להילחם בו. אתה חושב שאם הייתי מאמינה שכל האנשים טובים הייתי עובדת כל כך קשה כדי להפוך להילאית?״

חברי המסדר הנהנו לעצמם, וכמה אפילו מלמלו בהסכמה. אפילו סנייפ, שלא נראה מתרשם מטונקס עד כה, נראה מרוצה מהתשובה שלה. רמוס לגם מהגביע שלו והסתיר חיוך. טונקס הבינה שהוא שאל את השאלה כי הוא ידע שהיא תגיד משהו שחברי המסדר רוצים לשמוע.

״אני חושב שאנחנו מוכנים להצביע,״ דמבלדור אמר כשלא נראה שיש למישהו עוד שאלות. ״כל מי שבעד - ״

כולם, ללא יוצא מן הכלל, הרימו יד. אפילו רך- כף נתן נביחה של אישור.

״נימפדורה, גשי הלום,״ דמבלדור אמר וקם על רגליו.

טונקס הייתה כל כך נרגשת מהמעמד שהיא שכחה להזכיר לו לא לקרוא לה נימפדורה. היא קמה ממקומה במהירות והפילה את הכיסא. פנייה בוערות, היא הרימה אותו והלכה לעבר דמבלדור, עושה מאמץ עילאי לא למעוד ולעשות מעצמה צחוק.

דמבלדור פקד עליה להוציא את שרביטה ולהושיט אותו לעברו. הוא הוציא את השרביט שלו, שהיה עשוי מעץ לבן (טונקס מעולם לא ראתה שרביט כזה קודם), והצמיד אותו לשרביט של טונקס, כך שהם יצרו צורת איקס.

״נימפדורה טונקס,״ דמבלדור אמר בקול עמוק, ״האם את נשבעת אמונים למסדר עוף החול - לעשות כל שביכולתך להילחם בלורד וולדמורט ובתומכיו, להגן על חסרי האונים, ולשמור על סודות המסדר מכל משמר?״

״אני נשבעת,״ טונקס הכריזה בקול יציב, ללא שמץ של היסוס.

היא הרגישה גל של חום עז מבעבע בתוכה, ופרץ של להבות אדומות התפרץ מתוך קצה שרביטה. הלהבות התגבשו לכדי צורה של עוף חול נוסק שהאיר את החלל באור זהוב עז, לפני שנעלם.

חברי המסדר מחאו כפיים ברגש. טונקס מצמצה כנגד האור שנעלם, מרגישה כאילו היא התעוררה מחלום.

האספה התפזרה. כמה חברי מסדר ניגשו לברך את טונקס על הצטרפותה לפני שעזבו. מכשפה אחת חביבה למראה, שהציגה את עצמה בתוך מולי וויזלי, התעקשה שטונקס תישאר לארוחת ערב. עדיין סמוקה ונרגשת, טונקס לא הייתה צריכה שיציעו לה פעמיים.

״עבודה טובה,״ רמוס אמר לה אחרי שכולם עזבו אותה לנפשה. הוא הגיש לה כוס מים והיא הבינה שהיא באמת צמאה מאוד.

״פשוט הייתי אני,״ היא השיבה וגמעה את המים הקרירים בצמא. ״מוזר שזה מצא חן בעיניהם כל כך, לא?״

״זה לא מוזר בכלל,״ רמוס אמר.

״מתי תציג אותי כבר?״ קול צרוד שאל.

טונקס הפילה את הכוס, שהתנפצה על הרצפה. שרביטה היה בידה תוך שבריר שנייה, מכוון אל הפושע המבוקש שעמד לפניה. אבל לפני שהיא הספיקה לקלל אותו רמוס הניח את היד שלו על שלה בשלווה והנמיך אותה.

״זה בסדר,״ הוא אמר לה בקול מרגיע, ולסיריוס בלק הוא אמר, ״דיברנו על זה - אתה לא יכול פשוט להופיע מול אנשים. אתה לא תלמד עד שלא תחטוף קללה?״

״זה חלק מהכיף,״ סיריוס בלק אמר, לא נראה מתרגש מכך שטונקס עדיין הייתה מוכנה לקלל אותו. ״אתה מוכן להסביר לה שאני לא רוצח?״

קינגסלי התקרב כדי לצנן את המצב.

״זה בסדר, טונקס, הוא חף מפשע,״ הוא אמר לטונקס. היא לא הצליחה להאמין שהאחראי על המצוד אחר סיריוס בלק עומד איתו לפניה באותו החדר. ״הוא הופלל על ידי פיטר פיטגרו. אני בחנתי את ההוכחות שלו ושל דמבלדור לעומק, ואני מאמין שזה אכן מה שקרה.״

טונקס החזירה את שרביטה לכיסה, לא מצליחה להפסיק לבהות בבלק. הוא נראה די שונה מאשר במודעות המבוקשים שלו; השיער שלו עדיין היה ארוך, אבל לא סבוך ומלא קשרים, הוא לבש בגדים נקיים, ובמקום הבעת הזעם המפחידה הוא נתן לטונקס חיוך, נעים אבל מעט לחוץ.

קינגסלי אמר שהוא צריך לחזור למשרד לסיים עבודה דחופה, לחץ את ידיהם של רמוס ובלק ועזב. טונקס עדיין הייתה בהלם.

״אתה גם חבר במסדר?״ היא שאלה את בלק בזמן שרמוס פינה את הכוס השבורה בנפנוף שרביט.

״כן. יותר מזה, הבית הנעים שאת עומדת בו כרגע שייך לי. עבר אלי בירושה מאמי המקסימה שפגשת בכניסה.״

אחרי שרוב חברי המסדר עזבו, חבורה של מתבגרים ג׳ינג׳ים נכנסו למטבח והתחילו לקבל פקודות ממולי, שללא ספק הייתה אמא שלהם. רמוס ניגש לעזור, וטונקס מצאה את עצמה לבד עם סיריוס בלק, שעדיין חייך אליה.

״את יודעת מי אני?״ הוא שאל אותה פתאום.

״כן… למה אתה חושב שכמעט קיללתי אותך?״

״לא, אני מתכוון… את זוכרת שאנחנו קרובי משפחה?״

לטונקס לא היה מושג על מה הוא מדבר.

״דוד סירי?״ הוא ניסה.

טונקס מצמצה אליו בתדהמה. היא זכרה איש יפה תואר שהיה מביא לה מתנות ומשחק איתה כשהיא הייתה ילדה קטנה מאוד - עד שיום אחד הוא נעלם וההורים שלה אמרו שהוא לא יבוא יותר. הם לא אמרו את שמו מאז.

״לא יכול להיות…״

״קצת נעלבתי כשאמרת שאף פעם לא פגשת מישהו מהצד של אמא שלך במשפחה,״ סיריוס אמר, עדיין מחייך. ככל שהוא המשיך לחייך ככה הוא נראה פחות דומה לדמות ממודעות המבוקשים, ויותר דומה לקרוב המשפחה הנשכח מילדותה של טונקס.

״אני… שכחתי אותך לגמרי,״ היא הודתה באשמה.

״זה בסדר,״ סיריוס אמר בכנות, ״אני מנחש שההורים שלך נחרדו מהמחשבה שהם נתנו לקוסם אפל רצחני לבלות זמן עם הבת שלהם והעדיפו שתשכחי ממני.״

המומה ומוצפת מהתגלית, טונקס לא ידעה מה עוד לעשות מלבד לחבק אותו. הוא חיבק אותה בחזרה בהקלה ניכרת.

״אמא תתפלץ כשהיא תשמע,״ טונקס אמרה לאחר שהתרחקה ממנו, מוחה דמעה קטנה מזווית עינה.

״את לא יכולה לספר לה עלי,״ סיריוס אמר בחיוך מריר, ״נשבעת להגן על סודות המסדר, זוכרת?״

״נכון…״ טונקס שמחה שלא היו עוד חברי מסדר בסביבה לשמוע איך היא תכננה להפר את השבועה שלה בלי לחשוב פעמיים.

סיריוס הסתכל לעבר ההכנות לארוחת הערב, שעדיין היו בעיצומן.

״אני יכול להראות לך משהו?״

טונקס הסכימה. סיריוס הוביל אותה מחוץ למטבח, במעלה המדרגות אל המבואה, ומשם אל דלתות שחורות כפולות שהובילו אל חדר שבעבר בוודאי היה טרקלין מפואר, והיום היה מלא וילונות אכולים דוקסיות ורהיטים מאובקים. 

בקצה החדר היה תלוי שטיח קיר ענק, שהיה הפריט היחיד בחדר שנשמר במצבו המקורי; הוא היה טווי חוטי משי עשירים, בצבעים של ירוק, שחור וזהב, בצורה של שורשים מתפתלים שהסתעפו מראש השטיח עד גובה העיניים של טונקס. בראש השטיח היה רקום באותיות מסולסלות: ׳בית בלק האצילי ועתיק היומין׳.

״השם של אמא שלך היה פעם פה,״ סיריוס הסביר לטונקס, מצביע על חור חרוך באחד הענפים התחתונים של העץ. ״אמרת שאת לא יודעת כמעט כלום על הצד של אמא שלך במשפחה… אני לא בטוח שזה דבר רע, אבל חשבתי שאולי תרצי לדעת בכל זאת…״

מרותקת, טונקס עקבה בעיניה בעניין אחרי השורשים. משני צידי המקום בו היה פעם השם של אמא של טונקס היו שני שמות נוספים. 

מצד אחד, נרקיסה - שמה היה מחובר בחוט זהוב אל השם לוציוס מאלפוי. לא היה לטונקס מושג שהיא מקורבת למאלפוי. היא הכירה את המוניטין שלו, וראתה אותו מספר פעמים מאז שהתחילה לעבוד במשרד הקסמים - הוא תמיד הגיע למשרד כדי להתרועע עם בעלי תפקידים רמי דרג. אבל הוא כמובן לא התייחס אליה כלל, כאילו היא הייתה עוד רהיט או כתם על השטיח. גם הוא בוודאי לא קישר אותה אל אימה.

ומהצד השני - בלטריקס. היא הייתה אוכלת מוות כל כך ידועה לשמצה שהיה שיעור שלם שהוקדש לה באקדמיה להילאים. טונקס עברה את אותו השיעור במתח מתמיד, משקשקת מפחד שמישהו בכיתה יגלה שהיא האחיינית של בלטריקס לסטריינג׳. עדיין היה לה את הפחד הזה בכל פעם שמישהו במשרד היה מעלה את השם.

היא עברה לבחון את הענפים המקבילים בעץ, מחפשת אחר שמותיהם של בני דודים וקרובים אחרים בני גילה, אבל לא היו כאלה, מלבד בנם היחיד של נרקיסה ולוציוס.

״כמעט ולא נשאר אף אחד,״ היא העירה.

״אני היחיד עם שם המשפחה בלק שנשאר,״ סיריוס אמר, ״גם אם יהיו לי ילדים - ואני בספק גדול אם זה אי פעם יקרה - הם לא יופיעו בעץ הזה. אפשר כבר להגיד שהמשפחה נכחדה.״

״זה עצוב,״ טונקס אמרה, מסתכלת על העץ המפואר שהתדלדל לכדי שם אחד בלבד.

״אם היית מכירה אותם לא היית אומרת את זה,״ סיריוס השיב במרירות, מחווה אל השמות שבעץ. ״כל אחד שהיה לו שמץ של אנושיות נמחק מהעץ הזה, כמוני וכמו אמא שלך ודוד אלפרד.״

טונקס קראה את שמות אבותיה בזה אחר זה. סיריוס לא האיץ בה. בכל פעם היא מצאה את עצמה חוזרת אל שמה של בלטריקס, שנצץ כאילו החוטים הזהובים שרקמו אותו נטווה רק אתמול. היא חשבה על השיעור שהם קיבלו באקדמיה להילאים, על כל הדברים האיומים שבלטריקס עשתה לפני שכלאו אותה, ועל השיחות בין חבריה לכיתה כשהשיעור הסתיים, בהן היא לא השתתפה.

״אני יכולה לשאול אותך משהו?״ היא אזרה אומץ ושאלה את סיריוס.

״כל דבר.״

״אומרים על בני משפחת בלק… טוב, יש שמועה כזאת… כנראה בגלל שגם אתה וגם בלטריקס ישבתם באזקבן… אומרים שיש במשפחה מחלה של טירוף, או משהו כזה…״

״גם אני שמעתי את השמועה הזאת,״ סיריוס השיב בפתיחות מוחלטת. ״היא מסתובבת עוד הרבה לפני שאני ובלטריקס הגענו לאזקבן. בלטריקס היא לא הרבה יותר גרועה מבני בלק שחיו בעבר. ההבדל הוא שהיא משלמת על הפשעים שלה, בניגוד אליהם, שחיו בעושר ובנוחות כל חייהם ומעולם לא נענשו על הדברים שהם עוללו למוגלגים ולקוסמים אחרים. אומרים שהטירוף הזה שאת מדברת עליו קשור לאיזה קללה שפעם הטילו על המשפחה. אבל אם תשאלי אותי, אם זה אמיתי, זאת פשוט תוצאה של גילוי עריות.״

ההסבר השקול והמפורט הזה לא עזר להרגיע את עצביה של טונקס. כבר שנים היא סבלה מאיזו מחשבה שהסתובבה בצד האחורי של הראש שלה והציקה לה, מאז שהיא הייתה בהוגוורטס וגילתה במקרה שהיא מקורבת לבלטריקס. היא נשכה את שפתה.

״מה מטריד אותך?״ סיריוס שאל אותה.

טונקס אמרה, ״אם מה שאתה אומר נכון, אז… טוב, בלטריקס היא בעצם דודה שלי, נכון? אז גם לי יכול להיות את זה, נכון?״

״לא,״ סיריוס אמר מייד, מפתיע את טונקס בביטחון שלו. ״תראי, אני לא יודע מה הסיבה שבלטריקס יצאה כמו שהיא יצאה, אם זה בגלל שהיא נולדה ככה או בגלל משהו אחר. אבל אני בטוח בדבר אחד - ההורים שלה וכל מי שמסביבה מאז ומתמיד עודדו אותה להשתמש בכוח כדי להשיג את מה שהיא רצתה, ולימדו אותה שזה בסדר לפגוע באחרים. לך יש שני אנשים טובים, אדיבים והגונים בתור הורים. אני לא מכיר אותך טוב עדיין, אבל אני בטוח שאת לא דומה בשום צורה לבלטריקס.״

המילים של סיריוס חדרו לתוך ליבה של טונקס ונגעו בנקודה עמוקה של חוסר ביטחון, אותה היא דחקה הצידה במשך שנים. מרגישה הקלה גדולה, אבל גם דקירה חדשה של חוסר וודאות, היא חיבקה את בן דודה בחוזקה.

הם חזרו אל המטבח לארוחת הערב, שהייתה אירוע עליז וביתי. עוד לפני שהיא טעמה מהאוכל טונקס ידעה שהוא חייב להיות נהדר, כי עין- הזעם נשאר לארוחה, והיא לא האמינה שהוא בכלל מוכן לאכול אוכל שמישהו אחר בישל. הילדים של מולי היו רועשים ומשעשעים, וטונקס חיבבה במיוחד את הבת הצעירה שלה, ג׳יני.

בסיום הארוחה כולם עזרו לנקות, ואז מולי שלחה את הילדים לחדרים להתכונן לשינה. עין- הזעם ווידא עם טונקס שהיא יודעת לצאת מהמפקדה בחשאיות ולחזור הביתה, לפני שאיחל לכולם לילה טוב ועזב. 

סיריוס הציע לטונקס להישאר למשקה. היא הסכימה בלי לחשוב פעמיים, שמחה לאפשרות לבלות עוד קצת זמן עם קרוב המשפחה האובד שלה.

״אתה בא?״ סיריוס קרא מעבר לכתפו כשהם היו בדרך למעלה.

רמוס, שעדיין פיקד על הכלים שהדיחו את עצמם בסוף הארוחה, השיב, ״אני פשוט אלך למיטה.״

״אל תדבר שטויות. אנחנו נחכה לך,״ סיריוס אמר לו והמשיך בדרך למעלה. לטונקס הוא אמר, ״רמוס חושב שבגלל שהוא אדם- זאב לא מגיע לו לשהות בחברת אנשים אחרים. המצב שלו לא מפריע לך, נכון?״

״בכלל לא,״ טונקס השיבה מייד, מקווה שרמוס יודע את זה.

הם התמקמו בטרקלין, על שתי ספות נקיות יחסית מול האח, וסיריוס זימן בקבוק וויסקי ושלוש כוסות מתוך ארון קרוב. תוך כדי שהוא מזג את המשקה הענברי לכוסות הוא אמר, ״אבא שלי תיעב מוגלגים, אבל זה לא הפריע לו ליהנות מהמשקאות שלהם. לחיים.״

טונקס לגמה מהמשקה. היא אף פעם לא אהבה וויסקי, אבל היא הייתה חייבת להודות שהוויסקי הזה היה מעולה, לפחות בכך שהוא לא גרם לגרון שלה לשרוף.

רמוס הצטרף אחרי כמה דקות. הוא לא אמר דבר בזמן שלקח כוס וויסקי והתיישב על הספה שטונקס ישבה עליה, במושב שהיה הכי רחוק ממנה. הוא קלט שהיא מסתכלת עליו ונתן לה חיוך מנומס.

סיריוס שאל, ״נפגשתם בעבר?״

״כן. זה היה לפני שנתיים בערך, נכון, טונקס?״

״כן, בערך,״ טונקס השיבה. זה היה מאוד מוזר לחשוב על זה עכשיו. ״בעצם, זה היה בזמן המצוד אחריך, סיריוס.״

״אני שמח שאני מקרב בין אנשים,״ סיריוס אמר בחיוך, לוגם מהכוס שלו. ״אז מה, יצאתם לצוד אותי ביחד? איך זה הסתדר?״

״הוציאו את הכיתה שלי מהאקדמיה כדי לעזור בחיפושים סביב הוגוורטס,״ טונקס סיפרה, ״אני, אה - התעכבתי בדרך, ופספסתי את הציוותים להילאים הוותיקים. כמעט חשבתי שאני אצטרך להצתוות אל סנייפ, אבל אז רמוס הופיע.״

״וטונקס קיבלה מקינגסלי את המשימה החשובה להשגיח עלי במהלך החיפוש, למקרה שאם הייתי משתף איתך פעולה הייתי טיפש מספיק כדי להוביל הילאים אל המחבוא שלך,״ רמוס השלים לאחר לגימה.

טונקס צחקה - במחשבה לאחור זה באמת נשמע קצת מגוחך - אבל הפסיקה פתאום.

״רגע, אתה ידעת על זה?״ 

״כל הזמן הזה חשבת שאני לא ידעתי?״ 

״כן!״ טונקס השיבה בקול, כמעט בעלבון. ״ואני הייתי גאה בעצמי שהייתי כל כך חשאית!״

עיניו של רמוס נצצו בעליצות. לאור האש העיניים שלו היו בצבע של הוויסקי.

השלושה ישבו שם זמן ארוך, שותים, משוחחים וצוחקים, וטונקס שמה לב שהיא הופכת להיות יותר ויותר שיכורה.

״רגע,״ היא אמרה פתאום, לקראת השעה חצות. ״לאן נעלם הכלב שלך, רמוס? לא ראיתי אותו מאז הישיבה.״

רמוס וסיריוס התפוצצו מצחוק.

״מה? מה כל כך מצחיק?״ טונקס דרשה לדעת כשהם רק צחקו ולא הסבירו את עצמם.

״אני הכלב, טונקס!״ סיריוס קרא, עדיין צוחק בקול. ״אני הכלב!״

״אתה אנימגוס?!״ טונקס התפלצה, מרגישה סמוקה ומטופשת. ״אז ככה אתה מתחבא ממשרד הקסמים?!״

סיריוס הצליח להירגע קצת ולספר לה כיצד הוא, ג׳יימס פוטר ופיטר פיטגרו למדו להיות אנימגוסים בנעוריהם כדי לארח חברה לרמוס בזמן הירח המלא. טונקס מאוד התרשמה מהסיפור; היו לה הרבה חברים בזמן שהיא הייתה תלמידה בהוגוורטס, אבל היא לא חשבה שמישהו מהם אי פעם היה עושה בשבילה משהו כזה.

לקראת השעה אחת לפנות בוקר, כשהם כבר כמעט סיימו את הבקבוק, היא הרגישה שעיניה מתחילות להיעצם.

״כדאי שתישארי לישון פה,״ סיריוס אמר לה, ״יש לנו הרבה חדרי אורחים פנויים.״

טונקס הנהנה בנמנום. רמוס אמר לה, ״אמרת שאת גרה עם שותפה. היא לא תחשוד אם לא תחזרי הביתה הלילה?״

״אמרתי לה שיצאתי לדייט. היא פשוט תניח שהוא הלך ממש טוב.״

משום מה רמוס נראה נבוך מההערה הזאת. 

"אז זה לא הסתדר עם ההילאי ההוא?״ הוא התעניין.

״מי?״ טונקס שאלה בבלבול.

״ההוא עם השיער הארוך, וויליאמסון…״

״אה, הוא! לא, נפרדתי ממנו כבר מזמן. מההתחלה ידעתי שהוא קצת פוץ, אבל אחרי היום ההוא שהיית במעצר במשרד הקסמים הבנתי שהוא גם גזען. לא שווה את הזמן שלי.״

רמוס נראה כאילו הוא רוצה לשאול אותה עוד על הנושא, אבל הוא לא עשה את זה. סיריוס הסתכל עליהם מוזר. כנראה ששלושתם היו מאד שיכורים.

רמוס התנדב להראות לטונקס את אחד מחדרי האורחים. סיריוס נשאר לשבת ומזג את שארית הבקבוק לכוס שלו.

״תנסה לישון קצת הלילה, רך כף,״ רמוס אמר לו לפני שהוא וטונקס הלכו.

סיריוס רק מלמל משהו ונופף לעברו בידו.

רמוס הוביל את טונקס במעלה המדרגות החשוכות לאור שרביטו. בקומה השנייה היא נבהלה קצת משורה של מה שנראה כמו ראשים של גמדוני בית שהיו תלויים על הקיר.

״את יכולה להתמקם פה,״ רמוס אמר לה בלחש, פותח את אחת הדלתות, שהובילה אל חדר קריר עם מיטה אחת.

״תודה,״ טונקס השיבה בפיהוק.

רמוס איחל לה לילה טוב ופנה לחזור במורד המדרגות, כשלפתע מוחה המעורפל הדביק את הקצב של השיחה הקודמת.

״חכה,״ היא אמרה לו, ״אז בזמן המצוד אחרי סיריוס - אתה ידעת שהוא אנימגוס?״

״כן,״ רמוס השיב מבלי להשיר אליה מבט. ״וכן, אני לא סיפרתי לאף אחד.״

טונקס הייתה בטוחה שהיא צריכה להגיד משהו על זה, אבל היא הייתה שיכורה מכדי לחבר את המילים.

״פחדתי שדמבלדור ידע שבגדתי באמון שלו כשהייתי נער,״ רמוס הסביר את עצמו. ״זה תירוץ די עלוב, לא?״

״אולי עמוק בלב ידעת שסיריוס לא באמת אשם,״ טונקס ניסתה לרכך את המצב.

״אולי,״ רמוס השיב, ״ואולי אני פשוט פחדן. כנראה שלעולם לא נדע. לילה טוב, טונקס.״

במילים אלה הוא ירד בחזרה למטה, לוקח את האור איתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא