ה''מערכת''

ה״מערכת״, פרק 3 – ה״רכבת״

ה־1 בספטמבר 2035, המקום: תחנת קינגס קרוס, לונדון.

אני מהלך לי לתומי לעבר ה״רציף״ הידוע. בדרכי אני רואה מכונות משקאות, חטיפים, וכל טוב. החלטתי לקנות לי מהכסף המועט שלקחתי איתי פחית פאנטה, כי למה לא.

הגעתי סוף־סוף לרציף שבין הרציפים והסתכלתי על השעון. השעה הייתה 10:37. החלטתי להיכנס.

לא הייתי בטוח אם זה יעבוד. לא הייתי בטוח שאני מאמין חזק מספיק. אז עשיתי מה שהארי פוטר עשה בסדרה. רק בלי הקטע של העגלה, כי לי היה נרתיק קסם. ואני מצטער על זה.

במקום לעבור דרך מה שזה לא יהיה, דפקתי את הגוף שלי בקיר. מזלי שזה לא היה הראש, אבל זה עדיין כאב. ניסיתם פעם לעשות קרב דחיפות? אז תנסו לעשות את זה עם קיר בלי להיות מוכנים לתוצאה של זה. לא בדיוק החוויה הכי מרגיעה בעולם.

החלטתי לחכות קצת, לראות אולי עוד מישהו יגיע ויעבור — ואז אני אוכל לראות איך עושים את זה.

ישבתי שם על איזה ספסל. בשעון הופיע 10:44 וסוף־סוף מישהו הגיע. זה הרגיש נצח.

במקום לרוץ לקיר כמו שהיה בהארי פוטר, הוא הלך לאט ובשלווה ופשוט נכנס בו.

הייתי בשוק.

דבר ראשון — זה לא לפי התסריט.

דבר שני — זה כל כך פשוט?

החלטתי לנסות את זה בעצמי. וזה עבד!

הגוף שלי ליטרלי עבר דרך הקיר. זה הרגיש כמו לצאת ממים אחרי צלילה ארוכה — כאילו אתה לא מכיר את העולם שבחוץ, ועצם הפעולה גרמה לך לעבור למעמד ולמצב אחר.

סמיכות האוויר השתנתה, מראה האזור השתנה — ממקום מודרני של רכבת רגילה, למראה יוקרתי וישן כאחד.

הייתה שורת חנויות בחלקה שממול למסילה, ובנוסף, היו ספסלים ישנים שהיו נמצאים בכל מקום, כאילו מחפשים אנשים שישבו עליהם.

במקום אנשים עם חליפה, מכנסיים ועניבה מגונדרת — הופיעו לפניי אנשים עם גלימות ישנות.

והרכבת? זה סיפור אחר לגמרי: מסילות ישנות והרכבת עצמה כולה ממתכת כלשהי כסופה. מחזירה את האורות הצהובים מכל מקום לכל מקום, ומאירה את כל האזור באור ייחודי.

לאחר התפעלות זריזה הסתכלתי על השעון, וראיתי שנשארו לי רק 10 דקות.

אני מקווה שעוד נשאר לי מקום פנוי על הרכבת.

מיהרתי לרכבת וחיפשתי מקום. בסופו של דבר מצאתי לי תא ריק, והתיישבתי. ואז חיכיתי.

בסופו של דבר, העשר דקות — שהרגישו כמו נצח — עברו.

אבל במקום הדלינג דלינג המוכר של הרכבות, שמעתי את הדבר הכי פחות צפוי שיכולתי לשמוע.

הייתי המום. חסר מילים.

במקום הצלצול המוכר התחילה להתנגן המנגינה הבאה:

> "כל כיווני הרוח כל שעון שיש לי

אני ברכבת העל נותן את כולי

כל דקה שעל הלוח, אני רוכב קשוח

אחת, שתיים ו

אני תלמיד בהוגוורטס!

הוגוורטס!

אני רוכב, וגם נוסע

הקטר הוא לי מריע

רכבת הוגוורטס

רכבת הוגוורטס."

עכשיו אני בטוח שמישהו מנסה להטריל אותי, ואני אפילו לא ציני.

למה, לעזאזל, שזו תהיה המנגינה של הרכבת? זה כל כך חמוד ו... קריפי.

בכל מקרה, הנסיעה המשיכה, ולאחר מספר דקות ילד עם שיער בלונדיני כסוף נכנס לתא.

"אממ, אפשר לשבת כאן?"

הסתכלתי עליו במבט סקרן.

"אממ, כן, אני מניח." כל עוד אתה לא הופך לרון 2, אני סבבה עם זה.

"אז היי, אני מקס סנסן."

"ארפר," אמרתי ולחצתי לו את היד.

"אז... מאיזה שנה אתה? לפי מה שהבנתי, המדד פה של האנשים זה כמה הם זקנים, ואני לא ממש מכיר את המקום."

"גם אני, היום הגעתי לפה ואין לי אפילו מושג למה."

"רגע, גם אותך אספה מישהי והתנהגה כאילו אתה יתום?"

"כן, סוג של. מה הקטע שלהם? זה לא אמור להיות רק לקוסמים עם קשר כלשהו לקסם ופרוטקציות?"

"טוב, בכל מקרה, סתם שאלה — למה נכנסת לתא הזה?"

מקס התיישב בכיסא ממול והשליך את התיק שלו על הרצפה כאילו הוא כבר גר שם.

"יאללה, לפחות כאן לא שואלים יותר מדי שאלות. רק נכנסתי לתא של איזה שלושה ילדים והם שאלו אם אני 'טהור דם'. מה זה אומר בכלל? נשמע כמו שם של קבוצת מטאל."

ארפר חייך בזווית הפה. "נראה לי זה כמו לשאול אם נולדת לתוך זה. מין בדיקת רקע, רק בגרסה של פסיכי."

מקס הנהן כאילו זה ההסבר הכי טוב ששמע בחיים. "אה. אז אני לגמרי לא טהור דם. אני טהור כאוס."

הם שתקו רגע. מקס התחיל להוציא מתוך הכיסים כל מיני דברים מוזרים – נוצה מקומטת, שני סוכריות חצי־נמסות, מפתח שבור, ו... קפיץ.

"מה אתה עושה?" שאל ארפר בחיוך ספק משועשע ספק מוטרד.

"בודק מה יצא לי מהכיסים. ככה אני יודע אם היה לי יום טוב או רק יום רגיל."

הוא החזיק את הקפיץ מול האור כאילו הוא אוצר. "אם מוצאים קפיץ – סימן שמתחיל הרפתקה."

"אתה שוקל לכתוב ספר ילדים?" שאל ארפר יבשושית.

מקס חייך. "רק אם אתה תכתוב לי את הפרקים החכמים. אתה נראה כמו אחד שקורא שישה ספרים בשבוע ומעמיד פנים שהוא רק 'נכנס לבדוק'."

"אני לא מכחיש, רק בוחר לא לאשר," ענה ארפר בלי להרים את העיניים.

הם שתקו שוב. ואז מקס הוציא קלף מקומט כלשהו, הניח אותו על השולחן ביניהם ואמר:

"משחק? אני ממציא את הכללים תוך כדי."

ארפר לקח את הקלף, הסתכל עליו, והחזיר בלי להניד עפעף. "רק אם אני גם יכול להמציא כללים הפוכים."

"אהה, אתה כזה? זה עומד להיות מעניין."

"זה מה שאמרה המורה שלי למתמטיקה. לפני שהתפטרה."

מקס צחק בקול. "סבבה, אתה שלי. שותף לפשע. אני כבר רואה אותנו מסולקים ביחד."

"אני לא מתכוון להסתלק. רק להפעיל את כל מה שקורה פה מבפנים."

"מה, אתה מתכוון לזה כבד או בצחוק?"

"מה שתרצה," ענה ארפר.

הם הסתכלו אחד על השני לרגע.

ואז מקס אמר, "אני חושב שנצטרך שם קוד."

"שם קוד למה?"

"לתא הזה. לפעילות הלא־חוקית שנעשה פה. אתה יודע – חישובי הסתברות של עונשים פוטנציאליים, טקטיקות הישרדות בכיתה, דברים כאלה."

ארפר עצר רגע ואז אמר ברצינות מושלמת, "נקרא לזה מבצר אפס."

מקס הנהן באיטיות, כאילו זה טקס רשמי.

"ברוך הבא למבצר אפס, ארפר. זה יהיה כבוד להיכנס לצרות איתך."

"בתנאי שאתה לא שובר שוב קפיצים. זה מרעיש."

צחקנו קצת ביחד בסבבה שלנו ואז פתאום הגיע מישהו לתא.

"תגידו, אתם יכולים להרים את הישבנים שלכם ולמצוא לעצמכם מקום אחר לשבת? החלטתי שאני רוצה לשבת בתא הזה."

"ומי כבודו?" עניתי לחוצפן.

"גרימוס מאלפוי, הבן הבכור לשושלת מאלפוי עתיקת היומין. כעת עופו מכאן, בוצדמים מטונפים שכמותכם. עשו כבוד למי שמגיע לו."

"אה אה, על גופתי המתה. די עם הבלבול מוח הזה, אדון בכור."

גרימוס הביט בנו מלמעלה למטה, חיוך זחוח מתפשט על פניו.

"אני לא חוזר על עצמי. אתם עוזבים. עכשיו."

ארפר הרים גבה במעט וחייך במרירות מתוחכמת.

"סבבה, גרימוס, ברור. לא רוצים להפריע לך."

מקס לא הסכים לתת לו לשחק אותה, ופרץ מיד:

"מה פתאום? אתה חושב שנברח בגלל שטויות כאלה? מי אתה בכלל? 'הבן הבכור לשושלת מאלפוי עתיקת היומין'? נשמע כמו מישהו שצריך הפסקת נשימה."

ארפר הביט במקס במבוכה קלה, אבל המשיך בנונשלנטיות:

"כן, כן, ממש מרשים. אולי תנסה להתייחס אלינו כמו לאנשים רגילים?"

גרימוס צרח בזעם:

"לא אכפת לי מה אתם חושבים! אני אדאג שתחטפו את התוצאה!"

מקס נעמד מולו, גובהו לא ממש מפחיד אבל ההבעה שלו אמרה אחרת.

"אתה יכול לנסות. רק אל תשכח שאנחנו לא ילדים חסרי ניסיון."

ארפר הוסיף בקור רוח:

"אגב, לא כל מי שבא ממשפחת מאלפוי הוא גאון — יש גם כאלה שמנסים להתעלם מזה."

גרימוס נעץ בו מבט מתבער ופרץ מהתא בזעם.

"אני אתנפל עליכם בשעה הנכונה! תחכו ותראו."

ארפר ומקס החליפו מבט, ומקס לחש:

"נראה לי שאנחנו הולכים ליהנות מהפרויקט החדש שלנו."

ארפר חייך:

"כן, אנחנו הולכים ליהנות ולעשות צדק בו־זמנית (;"

הייתה דממה לכמה דקות, ואז מקס אמר:

"אז, למה לעזאזל חשבת לתת לו לקחת לנו את המקום?"

"עצור לפני שאתה מתפרץ. השאלה היא למה אתה לא מספיק חכם כדי לגרום לו לעזוב מרצונו האישי. עכשיו נצטרך לטפל בו בצורה יותר זהירה, כי הוא ינסה לתפוס אותנו מטפלים בו."

"יש בזה משהו. אהבתי, אתה דומה למתנקש, אתה יודע."

"בטח, אומרים לי את זה כל יום."

"אני לא יודע אם לצחוק או לבכות," אמר מקס, ואני די בטוח שהוא נקרע.

לאחר מכן צחקנו בערך דקה רצוף.

ואז היה שקט.

בסופו של דבר החלטתי להפר אותו:

"אז... איך הגעת לעולם הקסם אם אתה לא קוסם?"

"טוב, אני אגיד לך רק כי אני חושב שאתה גם כזה. אתה יודע מה זה ה'מערכת'?"

"סוג של. לא ממש."

"גם אני. אבל נראה לי זה קרה בגללה."

"אוקיי, חברי מערכת?"

"חברי מערכת!" הוא צעק ונתן לי כיף.

"שששש."

"מה?"

"נראה לי שכדאי לשמור על זה בסוד."

"טוב," הוא לחש.

"טוב, אז אם אני מבין נכון — גם אתה קראת הארי פוטר ועוד כל מיני ספרים כאלה מפורסמים?"

"כן, אפשר להגיד. הם מפורסמים בכל מקום. אחרת אין שום סיבה שאני אעקוב אחרי מישהו רנדומלי."

"אוקיי, אז בוא נדבר על זה שרון הוא הדמות הכי חסרת תועלת בהארי פוטר."

"הייתי ממש שמח לחלוק עליך, אבל זה נכון. הוא אשכרה נהיה חבר שלו רק בגלל כסף. הוא כל הסדרה לא עשה כלום חוץ מלחטט לטרול באף. הוא גרם למלא בלאגנים בסוף הסדרה ולהרבה עיכובים שכנראה גם גרמו לכל האנשים שמתו בסוף למות."

"וואו... ודובי."

"הוא עושה לי לבכות. אל תזכיר אותו, הדוב הכי גב־גבר שקיים."

וכך המשכנו לדבר לאורך הנסיעה — עד ששמענו את זה שוב...

הפרק הקודם