All We Are

פרק 1:

"אבא! אבא!" דלאניי קפצה על מיטתי.

גנחתי לעברה בעוד שיניתי תנוחה.  בחיים לא אבין איך ילדים לא יהיו מסוגלים לקום במהלך כל השבוע, אבל דווקא ביום שבת- כאשר הם יכולים לישון כמה שבא להם! הם יקומו ב- 6:00.

"אבא!" דלאניי המשיכה לקפוץ עד אשר נפלה עלי.

"לכי לישון..." מלמלתי שוכח שמדובר בילדה בת 4.

"הבטחת שנאה סרט! בקולנוע! שתקנה לי שמלה חדשה!" היא אמרה צוחקת והחלה לבוא לעברי וללחוץ לי על האף צוחקת עוד יותר.

"דל, מה השעה?" שאלתי את הקטנה, לפני שבוע לימדתי אותה לקרוא בשעון ומסתבר שהיא הצליחה ובמשך יומיים היא לא חדלה להביט בשעון ולהגיד לנו מתי עברה כל שעה.

"אממ..." היא מלמלה והביטה בשעון על הקיר, מנסה להבין. " 12 וחצי!".

הבטתי בה מעוות את גבותיי. העפתי מבט בשעון ואמרתי "תביטי טוב".

"אממ... 6!" היא צעקה.

"נכון מאוד!" אמרתי לה וחיבקתי אותה "וב-6 בבוקר ביום שבת, אנחנו ישנים, כי אנחנו יכולים לישון עד שעה מאוחרת-מאוחרת.".

"עד העאב?" היא שאלה בקול מעט מודאג.

"לאא... עד 10 בבוקר".

"אבל המון-המון-המון זמן!" היא קיטרה.

"אבל אני רוצה לישון" אמרתי כמו ילד קטן.

דלאניי הסתובב לעברי ואמרה "אבל, עד שתקום כל החנויות יסגרו!".

חייכתי לעברה ואמרתי "אל תדאגי, הן יישארו פתוחות.".

היא הביטה בי ושאלה "מבטיח?".

חייכתי לעברה ואמרה "אני מבטיח" , חיבקתי אותה חזק וקירבתי אותה לחזי נותן לה להתחמם בחום גופי. נישקתי את ראשה וליטפתי את שערה של הקטנה עד אשר נרדמה ואז נרדמתי איתה.

כעבור שעתיים התעוררתי, דלאניי עדיין ישנה, בשקט התרחקתי מגופה וכיסיתי אותה היטב, מגן עליה מהקור של החורף.

קמתי מהמיטה ובשקט הלכתי למטה, להכין ארוחת בוקר שתחכה לדלאניי כאשר תקום.

עם עזיבתה של צ'ו וחיי לבד למדתי אט-אט לבשל ולנקות, למרות שהזמן לא עזר לי להשתפר ועדיין בכל פעם שג'יני באה היו לה הערות לגבי איך הבגדים של דלאניי מגוהצים או למה אני שם כל כך הרבה סוכר בפנקייקים שאני עושה לדלאניי בבוקר.

אבל הצלחתי מעט להשתפר, הפסקתי להתבלבל בין מלח לסוכר!

לאחר שהצלחתי להכין ארוחת בוקר ראויה לאכילה, נשמעו זוג דפיקות בדלת. פניתי לעברה ופתחתי אותה כדי לגלות את ג'יני ודניאל  בפתח דלתי. ג'יני נכנסה כרוח סערה ופנתה למטבח ושאלה "עשית פנקייקים?!".

הנהנתי די מופתע מאיך שרצה לעבר המטבח. דניאל נכנס ועמד לצדי בעודי בוהה בה מחטטת בין  הארונות. "אני מתחיל לפחד" דניאל מלמל.

"קח נשימה עמוקה, זה רק מחמיר. עוד חודש חודשיים הא תתחיל להאשים אותך בכך שנכנסה להיריון, תתחיל לקלל... בקיצור, קח נשימה עמוקה" עניתי לדניאל בגיחוך בעודו בוהה בג'יני מוצאת את השוקולד והמלפפונים החמוצים ובכן נהנית משילוב.

"זה מלפפונים חמוצים ושוקולד?!" הוא שאל המום.

"כן, סוג של.." עניתי והתחלתי לצחוק כאשר ג'יני שמה את כל זה בפנקייק.

ג'יני באה לעברנו ואמרה "GOD! הייתי צריכה את זה".

"נרגעת?" שאלתי אותה.

"אני תמיד רגועה!" היא קראה בעוד דניאל הביט בה המום.

חייכתי לעברה ובקשתי "תזכירי לי איזה חודש את?".

"חמישי" היא אמרה.

"את נראית הרבה פחות" אמרתי לה והעליתי חיוך על פניה- אני לא יודע מה הן מוצאות בזה.

"תודה!" היא אמרה בחיוך ואז צעקה "דניאל!".

דניאל שעמד במרחק כמה מטרים מלמל "אין צורך לצעוק".

"שלא תעז להעיר לי!" היא קראה קולה לפתע תוקפני.

"ג'יני" מלמלתי "דלאניי ישנה, את מוכנה להנמיך מעט את הקול" לא רק מודאג אם תפריע לשנתה של דלאניי, אלא גם חושש לחייו של דניאל.

"אוו.. באמת, ממש מצטערת" היא אמרה בחיוך ושאלה "איך היא? היא לא הפסיקה שלשום לספר לי שהבטחת לקנות לה שמלה חדשה וללכת איתה לסרט".

"כן, היא העירה אותי ב-6 בשביל זה" אמרתי בחיוך.

"אוו... איזו חמודה. תמיד חשבתי שהיא אחת הילדות החמודות ביותר שפגשתי. כל כך עדינה וחייכנית" היא אמרה לי מחייכת ואז הביטה לעבר דניאל שעמד לצדי.

"אכפת לך להביא לי מלפפון חמוץ?" היא ביקשה בצעקה.

"מיד דארלינג" הוא אמר ופנה למטבח.

"איך אתם?" שאלתי.

"בסדר" ג'יני ענתה "למרות שדניאל נהיה עוד יותר מעצבן".

"למה?" שאלתי.

"הוא כל כך המום וחסר עמוד שדרה. ואי, בא לי להקיא מהשוקולד והחמוצים!".

"אז?" שאלתי מתעלם מההערה על השוקולד וחמוצים.

"אני מנסה שיהיה לו עמוד שדרה! הוא עושה כל דבר, אתמול אפילו ביקשתי ממנו לחמם לי את המים לטמפרטורה מדויקת של 56 מעלות. נחש מה?! הוא עשה את זה!".

"רגע, כל זה... הצגה?" שאלתי.

"נו באמת, כמה נראה לך מוזרה אני יכולה להיות ועוד בחודש חמישי!".

"אוקי... מה שתגידי" – ג'יני, לכו תבינו!

"אבא!" קולה של דלאניי נשמע במעלה המדרגות. היא ירדה למטה במהירות מביטה בי ובג'יני.

"כן דל?" שאלתי ופתחתי את זרועותיי לעברה בעוד היא התקרבה לעברי ונכנסה בין זרועותיי, אגרופיה הקטנים  משפשפים את עיניה.

"איך ישנת?" שאלתי.

"טוב! החנויות כבר נסגאו?" היא שאלה עיניה הקטנטנות במביטות בי בציפייה.

"לא" עניתי לעברה מחייך ונשקתי למצחה. "עכשיו, תגידי שלום יפה לדודה ג'יני ודוד דניאל".

דלאניי הנהנה ובאה לג'יני נותנת לה חיבוק ושואלת "מה שלומך דודה ג'יני?".

"בסדר גמור, מה שלומך דלאניי?" ג'יני ענתה מחייכת.

"מצואיין!!!, מה שלומך תינוקי?" דלאניי שאלה לוחצת באצבעה הקטנה על בטנה הנפוחה של ג'יני.

חייכתי בעוד ראיתי אותה עושה זאת. ג'יני חייכה גם כן ואמרה "הוא אומר שנעים לו ושלומו טוב".

"שלום דוד דניאל" דלאניי אמרה בעודה רצה להגיד שלום לדניאל.

דניאל ירד לגובה ונתן לה חיבוק ושאל "מי לימד אותך להיות כל כך מנומסת?".

"אבא! הוא אפילו מכאיח אותי לאכול עם סכין ומזלג! אבל לא הסכין החד כי הוא אומר שזה מסוכן! 'אסו סכין!'" היא אמרה מפנה אצבע נוזפת ומחקה את קולי.

דניאל צחק ואני באתי לעברם. נותן מבט חוקר לעברם בעוד דניאל חייך לעברי ואמר "אז דלאניי מה אמרת לגבי השמלה שלך?".

דלאניי הביטה בו במבט חוקר ואמרה "לא אמרתי כלום... דוד דניאל אתה מנסה לשקה לאבא!?" היא קראה בכעס לעבר דניאל, מניחה את ידיה על מותניה הקטנות.

דניאל הביט לעברי ואמר "מי לימד אותה שלשקר לא עוזר בחיים?".

"אני" עניתי לו.

"נו, נו, נו דוד דניאל. אסו לשקה לאבא" היא אמרה לו בעוד מנענעת את אצבעה הנוזפת ממקודם ומבטה אחז כעס.

"נכון, דל." אמרתי מעודד אותה, ומפנה אותה לכיוון השולחן, בעודה מתיישבת הוצאתי לו את לשוני.

דניאל גלגל עיניים "לפחות יש לך חברה טובה".

"הכי!" עניתי בעוד ניגשתי לעבר השיש והנחתי לפני דלאניי את הצלחת עם הפנקייקים. "עם מה את רוצה את הפנקייק שלך?".

"שוקו!-לד!" היא אמרה מוחאת כפיים בכפייה הקטנות, חייכתי לעברה בעוד הכנתי את בקשתה.

"הנה לך" עניתי לה והנחתי את הפנקייק בצורה מסודרת על צלחתה ונישקתי את קדקודה.

"אבא, אפשה לשתות בבקשה?" היא ביקשה.

"ודאי" אמרתי לה והבאתי לה את מיץ הדלעת שבדרך כלל שתתה.

"תודה" היא אמרה בחיוך. ישבתי איתה בשולחן, בעוד ראיתי את דניאל פונה לג'יני שהייתה בסלון.

דלאניי זללה בתאבון רב ואמרה בעודה אוכלת "לאיזה סרט נלך?".

"דל" נזפתי בה "לא לדבר כשאוכלים".

היא בלעה את האוכל ואמרה בצחקוקה המתוק "ואפשה לאכול כשמדברים?".

צחקתי גם כן ואמרתי לה בחיוך "לא... אבל מותר לאכול ואחרי זה לדבר, ואת יודעת מה עוד?".

היא הנהנה וקראה "מותה לדבה ואז לאכול!".

"נכון מאוד!" קראתי גם כן והעפתי מבט לעבר דניאל וג'יני, דניאל חיבק את ג'יני והיא הניחה את ראשה בשקע צווארו ודיברה איתו על משהו.

לא באמת שינה לי מה אמרה, יותר שינה לי התנוחה שהם היו בה, ידעתי שבעבר מישהי אחרת הייתה התנוחה הזו איתי, ידעתי שהייתה גם לי מישהי ששקעה בצווארי, מישהי שכל כך נרגעה לצדי עד אשר הייתה מסוגלת כמעט ולהירדם, ואכן בצעה זאת בלילות שבאה לישון לצדי.

ג'יני עם זאת לא התקרבה לאיגל, אבל קינאתי בהם, קינאתי באהבה שהייתה ביניהם, קינאתי בכך שדניאל אהב אותה והבחורה שדניאל אהב אהבה אותו בחזרה ונשארה לצידו, וגם תישאר איתו לנצח.

הבטתי חזרה על דלאניי ששאלה בתמימות "אבא, למה עצוב?".

"כי אני מתגעגע לחברה" אמרתי לה בכנות.

"לדודה מאיוני?" היא שאלה.

"לא..." אמרתי לה בחיוך "אני מתגעגע לחברה טובה-טובה שהייתה איתי עוד בבית ספר".

"אז אולי תשלח לה ינשוף?" דלאניי הציעה.

"אולי" עניתי לה בחיוך וראיתי שלקחה לפייה את פיסת המזון האחרונה מצלחתה.

העפתי מבט לעבר דניאל וג'יני, להפתעתי נתקלתי במבטה של ג'יני שחייכה אלי. דל רצה לסלון וקפצה על דניאל וג'יני. "דודה ג'יני" דלאניי פנתה אליה בעוד דניאל הרים אותה על ברכיו. "תוכלי לעזו לי להתלבש?".

"ודאי מתוקה" ג'יני אמרה וקמה על רגליה. דלאניי הקטנה תפסה בידה של ג'יני ולקחה אותה איתה לחדרה.

הבטתי לעברן פונה מעלה כאשר דניאל קטע את קו מחשבותיי "איך אתה?" הוא שאל.

"כרגיל" עניתי.

"אני מקווה שלטובה" דניאל ענה.

"לאן אתה חותר?" שאלתי.

"שלשום קיבלתי ינשוף, בנוגע אליך".

"אתה לא אבא שלי" עניתי לו, לא מעוניין לשמוע את ההמשך.

"מה אתה יודע על איגל?" דניאל שאל, מפתיע אותי.

"כלום!" קראתי "בגלל זה עשיתי מה שעשיתי, בגלל זה אני פה במקום להיות איתה!".

"הארי! משהו קרה והוא נוגע לאיגל. משהו שאתה יודע ולא מספר!" דניאל כמעט צעק בעוד תפס בכתפיי.

"אני פגשתי אותה!" צעקתי.

דניאל הביט בי ושתק לכמה רגעים "ומה היא אמרה?".

"היא פגשה את דלאניי, היא אמרה שזאת לא היא".

"מה זאת אומרת פגשה את דלאניי?" דניאל שאל מודאג.

"דלאניי ברחה לי בפארק במקרה היא באה אליה וסיפרה לה הכול. איגל הייתה איתה- היא טענה שקוראים לה קת'רין סמית'".

"לפני כמה זמן?" דניאל שאל.

"חצי שנה" עניתי.

"למה לא אמרת כלום?" דניאל שאל.

"כי משום מה אתה תמיד חושב שאבצע משהו, ומתחיל להתנהג כמו אבא!" עניתי לו.

"הארי, אני מתחנן בפניך שלא תעשה כלום! אם לא בשבילי אז בשביל דלאניי, לאיגל היו את הסיבות שלה לעזוב. המסע הזה חזרה לעבר עלול לפגוע לא רק בי ובג'יני, אלא גם בדלאניי. תחשוב על כך לפני שאתה מבצע כל דבר".

"אני לא טיפש דניאל. אני לא הולך לרוץ אחריה שוב".

"אני מקווה כך... כי יש לי הרגשה שאיגל לא עזבה מרצון" דניאל אמר ופנה למעלה לעבר ג'יני ודלאניי.

בהיתי בשיש המטבח ומלמלתי "לא מרצון?".

הפרק הקודם		הפרק הבא