Romeo and Juliet

הגרסה המשופרת של רומיאו ויוליה.
משפחתה של יולי בלום שנאה באופן אישי את משפחת סמית'. כשיולי מתאהבת ברומי בנשף בהוגוורטס והוא מתאהב בה, קורים דברים בל

כותב: peace and love
הגולש כתב 21 פאנפיקים.

פרק מספר 3 - צפיות: 6940

(4.833) 6 דירגו

פרק:

דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: רומיאו ויוליה|הארי פוטר - זאנר: אהבה,מוות,אכזבה. - שיפ: כרמן|רימי ועוד כל מיני זוגות - פורסם ב: 15.03.2011 - עודכן: 19.04.2011

המלץ!

ID : 1844

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק ננטש

שימו לב,החלק הבא הוא החלק האחרון!
אגב,הפרק מוקדש לרון בונן ולעדן[היא כבר תדע שזאת היא]!!!!!
♥ אותכם!!!!! "נו,מיידלע," אמרה לי סיגי בנימה של סבתא,ושמה עוד קצת טוסטים בצלחתה, "סוף סוף מצאת את בחור חלומותייך,אהה?"
"בהחלט," המהמתי,מחזיקה את עצמי כדי לא להירדם.
היה לי הלילה המאושר ביותר שהיה לי אי פעם בלילות האחרונים.בעצם...הלילה הכי מאושר בחיי.
איזה מזל שהיום שבת.ירדתי רק כדי לאכול.
גם כן,לאכול.הדבר היחיד שאכלתי זה כלום נפלא,עם טיבול של שום דבר טעים להפליא.
כשאני אחזור למעלה,לחדר שלי,אני אירדם עד מחרתיים.
בהיתי בצלחת שלי,מחזיקה את עיניי שישארו פתוחות.האמת?היה שווה להישאר ערה כל הלילה.הלילה חוויתי חוויה שאני לא אשכח בחיים.
איך לומר זאת?חוויה הרבה הרבה יותר שווה מנשיקה צרפתית.
"איזה כיף לך,השגת את רומי סמית',החתיך המושלם," נאנחה סוזן,ממוללת את אצבעותייה באוזן ספל הקפה שלה.די התפלאתי כשהם העירו אותי בצהלות גיל ושמחה,ולא עם כאבי ראש זוועתיים מאתמול.
"כן,החתיך," אמרה פמלה בזמן שאכלה פאי תפוחים.וכמובן,סאם השעינה ספר עב כרס על קנקן החלב,וקראה אותו בשקיקה,בעודה אוכלת דגנים.
"טוב,גמרנו,שמחנו,דיברנו-אני עולה לישון," מלמלתי,ועזבתי את הבנות במנוחה.הלכתי לחדר השינה,מקווה לתפוס עוד תנומה נעימה ומרעננת.
"מסדר מרלין," אמרתי את הסיסמא לאישה השמנה.פיהקתי פיהוק אדיר,והכניסה נפתחה.
ואז נראה כאילו כל העייפות נמלטה,כשראיתי את האליל שלי יושב על אחת הספות בחדר המועדון,מחייך חיוך קורן.
"רומי!" צהלתי,וקפצתי עליו בחיבוק מוחץ.
"יולי שלי," הוא מלמל,ונישק את ראשי. "איפה היית?"
"בארוחת בוקר," אמרתי לחזהו,ומיד הרגשתי איך העייפות צונחת עליי שוב.החנקתי פיהוק. "אף על פי שלא אכלתי כלום..."
הוא גיחך,והרים את ראשי על מנת לנשק אותי.נעניתי ברצון.
אבל הנשיקה שלו לא הייתה פעילה במיוחד.התנתקתי ממנו,והסתכלתי בפניו בתימהון. "קרה משהו?"
"בהחלט," הוא נאנח. "אחיך התאום,בבית סלית'רין החביב,הזמין אותי לדו-קרב.מכיוון שאני מת לא לפגוע בך,לא נעניתי לבקשתו,וחבר שלי-אוליבר,חבר של פמלה,החברה הזאת שלך-הוא...הוא נלחם נגדו במקומי.והוא נפצע," אמר רומי בייאוש. "נפצע,וכעת הוא במרפאה."
הרגשתי איך הדם עולה לי לראש.
אוי,כמה ששנאתי את אחי התאום.אררג.מגעיל שכמותו.השם שלו רק עושה לי בחילה.
פיטר.בללע.בא להקיא.טוב שאנחנו לא זהים.הוא דומה לאמא ואני לאבא.
יופי.
"ואני נלחמתי נגד האח שלך," הוא אמר לכתף שלי. "ו...פצעתי אותו."
"יופי," לחשתי באוזנו בעידוד. "זה נפלא,על מה אתה מדבר?מצידי תהרוג אותו."
הוא עזב את הכתף שלי והביט בי בפליאה. "את עד כדי כך לא סובלת את אחיך?"
"עד כדי כך,כן," אמרתי לו.באמת שמעולם לא אהבתי אותו.אפילו לא אהבה כזאת,שיש בין אחים לא משנה מה.באמת.ניסיתי,למצוא איזו תחושה מובנת מאליה שאני אוהבת אותו בתור אח,אבל...
כלום.נאדה.רק גועל נפש כלפי הכלב הזה.
"בקיצור...אני רציתי לשאול אם אני יכול להסתתר פה,מפני המורים," הוא שאל,תחינה בעיניו הכחולות.
התשובה שלי הייתה ברורה,כמובן. "ברור,רק-"
"כבר מצאתי איפה להסתתר," אמר בהקלה. "אל תדאגי."
"ואתה תהיה קרוב אליי?" לחשתי ושיחקתי עם חוט שנפרם מחולצתו.
"יותר משנדמה לך." הוא אמר,ונישק אותי.
לא ידעתי מה יותר טוב;העובדה שהוא מנשק אותי,או העובדה שהוא הולך להיות במעונות של גריפנדור הרבה מאוד זמן.                                                                                                             ~*~ אליזבת לא ידעה מה לעשות.היא הסתובבה בלי מנוחה בביתה הקט.כרגע היא קיבלה עידכון מבנה,פיטר,על מה שקורא אם אחותו התאומה.
איך היא מעיזה.להסתובב עם טינופת כזו.אחרי שנים שהיא ובעלה חינכו אותה,וכך גם חינכו את אליזבת,וכולי וכולי,לשנוא את משפחת סמית' מרחוב גרינפרוג* 91.
היא פשוט לא האמינה שביתה היחידה תסתובב עם כזה פוץ ממשפחה של פוצים.יש עוד רבבות של גברים בעולם,והיא בחרה לעצמה דווקא את הנורא והזוועתי מכולם.
רומי סמית'.
רק המחשבה עליו עשתה לאליזבת בחילה נוראה.היא התיישבה על מיטתה,רועדת מכעס ועלבון.מה,לכל הרוחות והשדים,מושך כל כך בבחור הזה,שביתה נשבתה בקסמו?
איזה קסמו ואיזה נעליים,חשבה אליזבת בתקווה.שיקוי אהבה,זה מה שזה.ראה את הבת היפה שלי והתאהב בה,האידיוט.עכשיו היא חייה באשליה שהיא אוהבת אותו יותר מחייה...
עם הוריי היו בחיים,הם היו מתים מבושה,ולא ממחלת לב,חשבה.היא הייתה כל כך נסערת,שהיא אפילו לא בכתה כשחשבה על הורייה האהובים והאוהבים.
היא הלכה למטבח,כשלפתע נכנס ינשוף חום ומפואר.היא פתחה את המכתב אחריי כמה נשימות עמוקות.במכתב היה כתוב,באותיות מסולסלות ומפוארות: לאליזבת איוונדיה בלום הנכבדת!

בני,הרי הוא בן לשושלת ארוכה ומפוארת,מבקש להינשא לביתך,העלמה יוליה אליזבת בלום.
שמו של בני היקר הוא פיליפ ג'וסף ארגן.את וודאי מכירה את שושלת ארגן,שושלת אחת המפוארות בעולם.
שמענו שביתך היא נערה מדהימה ביופייה וגם חכמה ונבונה. בברכה,
SharonIliphinArgen
אליזבת התרשמה מהמכתב המפואר מאוד.כשחשבה על הנוכל הסמית'י הזה,מובס בידיי אחד מן הגברים הנחשקים ביותר בעיר,היא צחקה צחוק מרושע.היא כבר התחילה לקבוע יום לחתונה,בעוד היא כותבת מכתב לביתה הסוררת והבוגדת,שכעוד יומיים תהיה נשואה לידי גבר ראוי ומוצלח מאחד מן הסמית'ים.
                                                                                                               ~*~ יולי,
אני באמת מאוכזבת ממך.ציפיתי שתבחרי גבר יותר ראוי מסמית'י אחד ואידיוט.
בעוד כיומיים עד מגיעה הביתה לחופשת חג המולד,ונחשי מה?
את מתחתנת עם מישהו בשם פיליפ,חמוד ומקסים שמתאים בדיוק לך. את בטח שואלת את עצמך מי הגאון שגילה לי את הרומן הסודי שלך.
ובכן,זהו אחיך הנאמן ואני גאה בו.
מקווה שתאהבי את פיליפ!

ממני,
אמא.

נ.ב.תאמרי לרומן שלך שילך לעזאזל ותזרקי אותו מכל המדרגות. הייתי בהלם מהמכתב.
לרגע חשבתי שאני חולמת,שאני הוזה,שאני בפרנויה.
אבל לא.המילים היו חקוקות,שחור על גבי לבן בפיסת קלף פשוטה.הרגשתי נבגדת.חלודה.חסרת חיים.
מי זה הפיליפ הזה בכלל?מה הוא קשור לחיים שלי?מה בסך הכל רציתי,לאהוב?!אהבה אמיתית?מה זה,אני נסיכה שמחליטים מי צריך להיות נסיך חלומותיי,והפעם הביטוי 'ניסך' הוא בכל הרצינות והאמינות שבדבר?!
דמעות כעס ובגידה הצטברו בעיניי.
"היי יול-מה קרה?!" זעקה סוזן כשראתה אותי,בוכה בינשופייה עם הקלף ביד רועדת.
נתתי לה את הקלף ביפחה.היא הביטה עליי בבהלה וקראה את המכתב במהירות.ככל שהיא הגיעה לסוף המכתב היא פערה את פיה ועיניה.
"זה לא יכול להיות," היא לחשה לי. "לא יכול להיות ש...ש...שאת מתחתנת בגיל כל כך צעיר!את תהיי רק בעוד ארבעה חודשים בת שמונה-עשרה!!!" היא קראה.קריאה שהבהילה קבוצה קטנה של ינשופים. "את עדיין לא בוגרת מספיק כדי להתחתן!בלי להעליב,אמא שלך התחלקה על השכל וגם הפיליפ הזה," אמרה סוזן ותפחה לי על הכתף.
"זה לא מעליב," אמרתי ומשכתי באפי. "אמא שלי היא בת זונה,זה מה שהיא." בכלל לא התרגשתי שבטעות העלבתי את סבתא שלי בשם הגנאי.כי זה מה שאמא שלי.זונה.
סוזן הנהנה במרץ. "אז...מה עושים?"
"הולכים לרומי ומתייעצים איתו מה עושים," מלמלתי,ולפני שסוזן הצליחה לנשום,כבר לא הייתי שם.
רצתי בכל כוחי אל עבר חדר המועדון.אפילו כשהצד כאב לי,והרגשתי שאני עומדת להתפוצץ עם אני לא אעצור,המשכתי לרוץ בכל כוחי,עוברת בין תלמידים מבולבלים.
אני לא יודעת מי היה התלמיד שהפלתי,אבל לאחר כמה שניות הבנתי שזה לא תלמיד,אלא מורה,ומורה שממש לא כדאי להסתבך איתו.
בנוסף לכל הצרות,או הצרה העצומה,נוסף עונש מסנייפ.אוי,סנייפ,פעם אחת,תבין תלמיד מגריפנדור...ותבין שהוא דובר אמת,בבקשה ממך...
"העלמה בלום,למשרד," אמר בקול ארסי.הרגשתי שאני הולכת להתמוטט.
"פרופסור,אני מתחננת,בבקשה...לא התכוונתי,אדוני,באמת שלא,אני-אני פשוט ממהרת-אדוני,בבקשה..." התחננתי,אבל לא נראה שזה מותיר עליו רושם.הוא המשיך להביט בי כמו על כלב שהתגלגל בערימה של תפוחים רקובים.
"בשבת הבאה.אצלי.בשעה עשר בבוקר בדיוק על השעון.אם לא-אני לא מקבל שום תירוץ."
הייתי בהלם.הוא...הוא וויתר לי כרגע?!
"טוב,אממ...ת-תודה,פרופסור,אדוני.תודה..." מלמלתי תודות,והמשכתי לרוץ לעבר חדר המועדון.
כשהגעתי לחדר שינה שלי,נאנקתי.
רומי לא היה שם.
אבל היה שם משהו אחר.פתק.
פתחתי את הפתק וראיתי את הכתב של רומי,יפה ומסולסל:
יולי שלי,

את יודעת שאני אוהב אותך....את יודעת את זה,אבל את לא יודעת כמה.
סיגי,חברה שלך,הציעה לי אפילו מקום טוב יותר להתחבא בו.את אפילו לא ידעת עליו.
שמעת פעם על חדר הנחיצות?טוב,כשתבואי איתי אני אראה לך.
בקיצור,אני מתחבא פה,ואני עושה כאן חיים.סיגי באה מידי פעם כדי להביא לי אוכל,אבל תאמיני לי שאת עדיפה הרבה יותר.אני נשבע שאני עומד למות עוד מעט.אני חייב לראות אותך,אחרת אני אשתגע.
בקיצור,אני כאן,ואני משתגע מגעגועים אלייך.
אולי תבואי ונוכל להתחבא שם ביחד,להתחפר שם במשך כל חופשת חג המולד ולהנות כמו שבחיים שלנו לא נהננו.
פעם קראת את רומיאו ויוליה?טוב,אני קראתי.בספר יש סיטואציה מאוד דומה לשלנו;ההתאהבות הזאת,הקרב הזה עם אח שלך,ההתחבאות מפני עונש.
את יודעת.
החדר הזה הוא כאילו האב לורנצו,זה שהשיא את יוליה ורומיאו.הוא שמר על רומיאו-שזה כאילו אני-בתוך הבית שלו,אחרי שהוא רצח את החתן של יוליה.
טוב,אולי תבואי לכאן ונוכל להתחבא יחד,לשבור את מה שכתוב במחזה.
הרי אין שום סיבה שאנחנו נמות בסוף מאהבה,נכון?
טוב,כתבתי את הפתק הזה במשך שלושת-רביע שעה.
אוהב ברמות,
רומי. נ.ב.החדר נמצא בקומה השביעית,ליד התמונה של ברנבס השוטה שמנסה ללמד טרולים לרקוד בלט.דבילי מצידו. דמעה קטנה ומוכרת ניתזה בשקט על הדף.מחיתי אותה,לאט לאט,ובזהירות.קראתי את המכתב שוב,ושוב ושוב,עד שכבר הכרתי אותו בעל-פה.
ואז רצתי לקומה השביעית.
התנשמתי,התנשפתי,נפלתי,בכיתי,מה לא עשיתי?
וכשהגעתי,ראיתי את המטרה המרכזית בחיים הדפוקים שלי.
רומי,טהור ויפה כתמיד,נשען על פיסת קיר ריקה,מתבונן בתקרה בשעמום.
"רומי!" צרחתי ונפלתי על חזהו.בלי לחכות לשום דבר,נישקתי אותו בטירוף בלתי יאומן.הוא לא יבין.ואם יבין,הוא ימות מטירוף.
"מה-יולי,מה-מה קרה?" הוא שאל כשסוף כל סוף עזבתי את שפתיו.
הוא מחה את הדמעות,זו אחר זו,מביט בי בזעזוע וברצון לעזרה מטורף. "מה קרה,יולי?!ספרי לי!"
"אמא...שלי...אמא שלי גילתה שאנחנו-אנחנו-" לא הייתי צריכה להרחיב יותר במילים.רומי התקשח.
"מי גילה לה?"
"פי-פיטר...המניאק הזה..." התייפחתי.
"ו...מה היא אמרה לך?" הוא שאל,מחכה לרע.
"אני-היא אמרה לי-היא אפילו לא שאלה אותי-להתחתן...עם-עם איזה פיליפ אידיוטי..."
בבת אחת רומי הפסיק להתקשח,והידק אותי עוד יותר לגופו החם. "אנחנו נתחבא כאן,ואף אחד לא יתחתן איתך," הוא לחש באוזניי. "בואי,אני אראה לך איך החדר הזה עובד."
הוא הסביר לי,בזמן שמחה את הדמעות המטופשות שלי.
כשהחדר היה מוכן,ונכנסתי,הייתה בהלם.
נכנסתי בטעות לבית מלון?היה כאן הכל.מיטה מפוארת,אמבטיה,ארון עצום...
אבל מה שהיווה את צומת ליבי הייתה המיטה הענקית.ממדים בלתי הגיוניים של מיטה.זה מיטה לממוטה,לא לי ולרומי.
"וואו," מלמלתי. "כמו ארמון."
"לגמרי," אמר לי,ונזרק על המיטה. "עכשיו,אם לא אכפת לך,אני חייב לישון..."
"גם אני."
קפצתי אל המיטה.שמיכות משי וסאטן היו בכל מקום.
אמאל'ה.כל כך נעים שזה מפחיד.
התחפרתי בחיבוק של רומי,מנסה לשכוח מכל הצרות האלה.בינתיים דימיינתי את אמא שלי,טורחת לחתונה שאליה הכלה לא תגיע.דמיינתי את השמלה המפוארת והלבנה שלעולם לא תולבש עליי,ועל זר הוורדים שאני לעולם לא אזרוק לקהל...
נחירה רמה בקעה מפיו של רומי.צחקקתי קלות.
כאן יהיה לנו טוב.למי אכפת מהלימודים?למי אכפת מנקודות הבית?העיקר שאני כאן עם רומי,והכל בסדר.
מדהים איך יש תלמידים שקמים בבוקר והולכים ללמוד כאילו הכל כרגיל.שאין להם שום איום של חתונה,שאין להם ייסורי בגרות מטומטמים...
אוף,חשבתי,הלוואי שמישהו יוכל לעזור לנו.משהו.כל דבר יתקבל בברכה.
וכאילו חיכה למחשבה הזאת,בקבוק קטן עם שיקוי סגלגל נח על השידה ליד,עם פתק מקופל מצורף.
פתחתי את הפתק,סקרנית.

שיקוי המראה כאילו אתה מת ל-48 שעות. ואז תוכנית החלה להירקם בראשי.
וכשרומי התעורר,הסברתי לו הכל בהתלהבות גוברת.                                                                                                          ~*~ יופי.עכשיו הכל יהיה בסדר.עכשיו היא תתחתן עם הראוי לה.חשבה אליזבת בשמחה.נו,איפה היא?סתם הכנתי לה פאנקייקים כמו שהיא אוהבת?
דפיקה רכה על הדלת בישרה על בואה של ביתה של אליזבת,יולי.פיטר הלך לישון אצל חברו.
אליזבת רצה אל הדלת.
"הוי,יולינק'ה שלי!" אליזבת אספה את ביתה המתבגרת אל חיקה.כעת היא כבר מאורסת.כמה מרגש. "בואי,חמודה,הכנתי לך פאנקייקים כמו שאת אוהבת..."
יולי ניסתה להראות שמחה כמו תמיד.הפתק שרומי כתב לה היה מקומט ומרוט אך נראה כמו קרן אור בתוך האפלה הזאת של החתונה.
"היי,אמא." היא השיבה בקול שמח.בתוך תוכה היא קיללה את אימה למוות.
"בואי,שבי,הכנתי לך גם את הריבת שזיפים שאת אוהבת..."
יולי אכלת בלי תיאבון את הפאנקייק-שממילא היה לה כבר לא טעים-עם הריבת שזיפים שהייתה קצת יותר מידי דלילה.
"נו?" שאלה אמה לאחר תום הארוחה.יולי הרגישה שהיא רוצה להקיא.
"אממ?"
"מה את אומרת על פיליפ?שלחתי לך תמונה שלו,לא?"
"אהה,כן.נחמד." המהמה יולי.בתוך תוכה צרחה:לא נכון,הוא מכוער,ויש לו חצ'קון על האף כמו של מכשפה והוא מגודל כמו ג'ורג' וראיתי גם נזלת באף העצום שלו שנראה כמו מלפפון ים!
"את מתרגשת לקראת החתונה,מאמי?" שאלה אמה וליטפה את לחייה של בתה.
אוי,כמה התרגשה אליזבת.
יולי רצתה להעיף את היד המצומקת והמכוערת מפנייה.
"אני...אני צריכה לעלות לחדר," התחמקה,ועלתה לחדרה במהירות.העלייה במדרגות הוגוורטס החזירו לה את הכושר,חשבה אמה בשמחה.טוב,כעת היא תצטרך להתרגל למדרגות הקטנות בדרך לחופה.

                                                                                                    ~*~ איזה מכשפה מגעילה.חושבת שאני מתרגשת בכלל בחור שאי אפשר בכלל לתת לו נשיקה עם האף הענק הזה.
אוי,המחשבה על לתת לו נשיקה על הלחי גרמה לי לרצות להקיא את נשמתי.
נכנסתי לחדר שלי,שלא השתנה בכלל מאז עזבתי להוגוורטס.התיישבתי על המיטה,והנחתי את התיק האדום שלי לידי.
לפני שהתחלתי,פתחתי את הפתק וקראתי שוב את המילים:אני אוהב אותך.זכרי.אחרי ש'תמותי' הכל יהיה בסדר.נחייה ביחד תמיד.
המילים האלה העלו חיוך על פניי,והתחלתי לעבוד.הוצאתי את השרביט שלי מתוך התיק,וגם את הבקבוק עם השיקוי הסגלגל.
הלב שלי דפק מהתרגשות.
אני הולכת לעשות את זה.
"אבדה קדברה!" צרחתי,ושתתי מהר את תכולת הבקבוק.הנחתי את השרביט-שבעצם לא עשה שום דבר חוץ מלשבת לתומו על השידה,ולא הרג אף אחד-ועשיתי את עצמי פני מתה,כשהבקבוק הושלך החוצה מהחלון היישר אל השדה.
בבת אחת כל החושם כאילו נרדמו לי.השמיעה,הראייה,המישוש,הריח,הטעם...
הרגשתי שאני פשוט גוויה.בן אדם ללא חושים.רק רגשות ורצונות.
לגמור עם זה כבר,זה היה רצון הבוער שחיזק אותי לעשות את זה.אני אוהבת את רומי,לא את הנסיך קרפדה הזה,פיליפ.אני אוהבת את רומי.
אני אוהבת את רומי.
אני אוהבת את רומי.
"יולי!!" אמא שלי צרחה כשראתה אותי,כביכול 'מתה'.היא בכתה על גופתי,ממלמלת לעצמה כל מיני מילים כגון,'איזה טיפשה הייתי...' ו, 'למה לא נתתי לה להיות עם הסמית'י הזה...'
ואז,בבת אחת,קלטתי למה היא ממלמלת את כל המשפטים האלו.
היא חושבת ש'התאבדתי' בגלל שאני לא רוצה להתחתן עם המלפפון ים.
היא צוחקת עליי,חשבתי בפליאה.בגלל ש?...אלוהים,למה נולדתי לאמא כזו טיפשה.                                                                                            ~*~

חיכיתי בחדר.אלוהים,תגיד לי שהיא בסדר,תעביר לי איזה מסר.בבקשה.אני מתחנן.
למה,למה אני בן למשפחת סמית',למה.תסביר לי,אלוהים.למה אני לא יכול להיות כמו הפיליפ המושלם הזה,שאמא של יולי כל כך רוצה שהוא יהיה בעלה?
מה רע בי?
סוף סוף הצלחתי להתאהב,לאהוב...ועכשיו צריך לתכנן תוכניות כדי להחזיק את האהבה הזאת במקומה.
העולם השתגע,כנראה.אי אפשר לאהוב.
"אלוהים," נאנקתי בקול רם. "אלוהם,עזור לי."
נפלתי על המיטה.חשתי שהיא ממש ריקה בלי יולי.החום שלה,העיניי שוקולד שלה,השיער הנעים,המשיי והזהוב שלה...
איפה,איפה היא כשצריכים אותה.למה,למה הסכמתי לתוכנית המטופשת.
למה ואיפה.אלה בדיוק מילות השאלה שצריך בסיטואציה.
לפתע דלת חדר הנחיצות נפתחה.שרביטי היה בכוננות בידי הימנית.
מי מצליח להיכנס לכאן כשיש כאן מישהו?
דמות עטופה בברדס אפור התקדמה לעברי.יד גרומה הרימה שרביט.
לפני שהצלחתי לומר משהו,הדמות צעקה, "אובליויאטה!"
וצנחתי היישר אל תוך זרועתייה הגדולות של השכחה. תגובות?אנשים,החלק הבא הוא האחרון,בהתחלה עשיתי את הכל שזה יהיה החלק הזה אבל זה היה ארוך יותר מידי!....מקווה שלא חפרתי הרבה עם הפרק...

*גרינפרוג-גרין:ירוק פרוג:צפרדע.