לא כמו אבא

חזרתי מחדר המועדון לכוון הסיפריה כשבדי טמון פתק ובו כתוב שם של ספר("הלחשים של טימון"). השעה היתה מאוחרת בלילה אבל לא היתה לי ברירה אחרת, הייתי חייב ללכת לסיפריה כדי לחפש את הספר ולילמוד ליקראת השיעור מחר, הפרופסור אמר שחייבים לעבור על החומר לעומק כדי שנוכל להיות מוכנים לקראת הבחינה בשבוע הבא. כל הילדים שבבית שלי אמרו: 'למי אכפת בכלל מהפרופסור המשוגע הזה?! מי שילמד הוא חננה גמור!'. אני חושב שחייבים לעבור על החומר הזה. טוב, בדיוק בגלל זה אני הולך עכשיו לסיפריה כדי ללמוד קצת.
דלת גדולה מאוד שעשויה מעץ מגולף וחלקעמדה בפתח הסיפריה. פתחתי אותה וניכנסתי פנימה. בסיפריה היה קריר ממש, הלכתי לאגף הלחשים. הוצאתי מכיסי את הפתק וקראתי בלב: 'הלחשים של טימון'. חיפשתי את האות ה' באגף. 'הלחש הקסום'. לא, זה לא זה. 'העבר מספר על לחשים מיוחדים'. לא, גם לא זה. 'הלחשים של טימון'! יופי!. שלפתי את הספר ממקומו וצעדתי לעבר השולחן הקרוב, לילי ישבה שם, וקראה ספר. לקחו לי בדיוק שתי שניות כדי לחשוב על הצעד הבא שלי. צעדתי בשקט לכוון השולחן, הזזתי את הכיסא והיתיישבתי עליו, מול לילי. היא הרימה את ראשה, נעצה בי מבט למשך דקה בערך, וחזרה לקרוא את סיפרה בעיון. פתחתי את הספר והתחלתי ליקרוא גם אני, כמוה.
'פרק ראשון: הלחשים הם בסיס עולם הקסם'. דיפדפתי לפרק הראשון וקראתי במוחי, 'עולם הקסם בנוי על לחשים מודרניים ולחשים עתיקים, אנו מיתמקדים לתחום המודרני'... טוב, זהו זה, נישברתי. אני מודה! אני לא יכול יותר! אני לא אוהב את זה שמיתעלמים ממני!
"תיראי, לילי" אמרתי, היא המשיכה לקרוא כאילו דבר לא קרה. "א-אני... אני באמת רציתי להיות בגריפינדור..." המשכתי בנסיון שתקשיב לי. "אני... אני הבן שלו..." אמרתי
והישפלתי מבט. הפעם היא הביטה בי. "אתה לא פרדי" היא אמרה במרירות. "וגם לא חבר" הפעם קולה היה חנוק מדמעות. "ואני, סלאזר, לא אוהבת שמשקרים לי!" היא אמרה
וצעקה, וכל דמעותיה זלגו על לחיה האדומות שטמנה בידייה. "לילי, סליחה, סליחה באמת." אמרתי. היא הפסיקה ליבכות-והרימה ראשה. "א-אני באמת מיצטער" אמרתי,
"רציתי שתיהיי חברה שלי כשראיתי אותך ברכבת" הסברתי "אבל, כששאלת אותי מה שמי אז פחדתי שאם אגיד לך את האמת תצרחי מפחד, ואז תיברחי..." אמרתי והתחלתי גם אני לבכות. "סלאזר" היא אמרה. "מה אתה עושה בסיפריה בשעה כל כך מאוחרת?" היא חקרה. "מה זה משנה עכשיו?!" שאלתי בחוסר הבנה. "למה אתה כאן בחצות בלילה?" היא שאלה שוב. "למה את כאן בחצות?" שאלתי. "כי אני לומדת לבוחן בלחשים" היא אמרה. "אני גם!" אמרתי. פניה נראו מבולבלות פתאום. "מה קורה לילי?" שאלתי וקרצתי. "אתה בסלית'רין". היא אמרה. "נכון הדבר" אישרתי. "ואתה לומד לבוחן?" היא שאלה. "כן, מה רע בזה?" שאלתי. "טוב, מי שבסלית'רין לא אמור ללמוד לבוחן!" היא העירה. "למה?" שאלתי. "כי הוא בסלית'רין!" היא קבעה. "אז מה?" שאלתי שוב. "אז.. למה אתה שואל שאלות כל הזמן?!" היא צעקה. "אם מי שבסלית'רין חייב להיות עצלן ורשע אז אני לא רוצה להיות בסלית'רין!" הפטרתי בשלווה. "אבא שלי אמר שהיתה לו הזדמנות לבקש מהמצנפת את מיונו! אני בקשתי זאת וקיבלתי! כך גם עשו אחיי הגדולים ובני הדודים שלי! ואתה וודאי התאמצת להיות בסלי'רין! אמרת ששמך הוא פרדי פתנסון! אמרת שתרצה להיות בגריפינ-" "רציתי להיות שם!" קטעתי אותה בצרחת אימים. שתקנו שננו לחצי דקה פחות-או-יותר. "המצנפת פחדה להיות עליי! היא פשוט חשבה שאני כמו אבא! אבל אני לא! אני לא כמו אבא!".

הפרק הקודם		הפרק הבא