איך הכל התחיל

אחרי כמה שנים בהוגוורטס התחלתי להבין את המשמעות של המעשים שלי גם בעולם הקסם וגם בעולם המוגלגים. המרחק הרב מהבית גרם לי להעריך את משפחתי והידידות שלי עם פטוני התחזקה פלאים. במבט לאחור הבנתי שהשתנתי הרבה, התחלתי לעזור בשמחה לאנשים ולא מתוך אנטרסים, וממש לאהוב את הסובבים אותי. בחופשות שהיינו חוזרים הביתה הייתי מבלה את רוב זמני עם סוורוס וטוני, והיה לי נחמד… אני לא בטוחה מה טוני חשבה על המצב, לא תמיד חשבתי שהיא נהנית בחברתי, וכשעשיתי קסם פה או שם ואמא ואבא היו מוחאים כפיים בהתפעלות, פטוניה הייתה רק מחמיצה פנים.

סוורוס לעומת זאת היה אדם שונה כשהיינו לבדנו במנצ׳סטר. הוא היה מלמד אותי לחשים שאף אחד לא מכיר. הוא טען שאלו לחשים שאנשים פשוט שכחו במרוצת השנים, אבל היה לי חשד שהוא ממציא חלק בעצמו. הזהרתי אותו על זה כבר מספר פעמים אך הוא רק אמר לי לא לדאוג והתחיל לספר לי איזו מעשיית ילדים כזו או אחרת שהוריו סיפרו לו בילדותו.

ג׳יימס עדיין היה מגיע כל שבוע עם איזו המצאה חדשה וניסיון לשכנע אותי לצאת איתו להוגסמיד ביציאות אבל אחרי מה שקרה עם סוורוס בחודש שעבר אני לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. כעסתי עליו כל כך… אין קוסם יכול לעשות דבר כזה לחבירו?! בסדר, אז הוא לא היה חבר שלו, אבל זה בשום פנים ואופן לא מצדיק פעולה שכזו. ועוד לפני בית הספר כולו…

נשאר עוד מבחן אחד עד לסיום הלימודים, המבחן בלחשים. כל תלמידי השנה השישית כבר היו טרוטי עיניים מלילות ללא שינה ושינון חומר. 

הייתי בדרכי לספריה כדי לקרוא ספר לחשים אחר, אחרי שסיימתי את הספר שלנו בפעם השלישית כשנתקלתי בפוטר המעצבן שוב.

״לילי! מה-״

״די ג׳יימס, אני לא יכולה לסבול את זה יותר, אני לא יכולה לקבל רגע של מנוחה לעצמי, כל רגע תוהה לעצמי אם אצטרך להתקל בך שוב, מנסה למצוא איזה תירוץ עלוב כי אתה לא קולט את המסר- אני.לא.אצא.איתך.לעולם״ הדגשתי כל מילה עם לחיצת האבע המורה שלי על חזהו. ״כבר שנים שאתה חי בפנטזיה הזו, די מספיק. אתה לא מפנים שאני רעיון מבחינתך- ׳אוי אני ג׳יימס פוטר מגריפינדור האמיצים עם החברים הטובים שלי, אנחנו ארבעת המוסקטרים והוו אנחנו כאלה מגניבים ולילי לא רוצה לצאת איתי אבל אני כל כך מדהים שהיא בטוח תחזור לעשתונותיה בשלב מסויים, לא משנה שאני מנסה כבר *שלוש שנים*׳!!! תצא כבר מפנטזיות הילדות שלך, אתה כבר בן 16, הגיע הזמן שתתבגר.״

הוא הסתכל בי רגע בפרצוף מעוקם, והלך במנוד ראש.

למחרת לא היה כל סימן לג׳יימס ואני נשמתי לרווחה. אולי הוא קלט את המסר סוף סוף. מחר הבחינה האחרונה ואז חוזרים הביתה!

כשסיכמתי את הסיכום האחרון שלי בחדר בגריפינדור כמה מילים תפסו את תשומת ליבי.

״…אוונס. הבחור כל כך עקשן שהוא כמעט פוץ נפוח. הוא מאמלל את עצמו אני אומר לך. אני חושב שהוא צריך לשכוח ממנה ולעזור לסיים את המפה.״

״כן כן אתה צודק סיריוס ממש צודק״ אמר פטיגרו.

״אני כל כך משועמם! למה כולם עדיין לומדים? זה כל כך חסר טעם, גם ככה כולנו כבר יודעים לכשף מה זה משנה אם נלמד או לא נלמד כישוף לניקוי החלונות? בזבוז זמן, היינו יכולים לצאת ולהתאמן בקווידיץ׳ בזמן הזה… אבל מוני מנוטרל עכשיו וקרניים רק הברון המגואל ידע מה הוא זומם…״

הרגשתי קצת רע על מה שאמרתי לג׳יימס, אז החלטתי ללכת ולהתנצל בפניו. בוודאי הוא יבוא לדבר איתי מחר, אז אתנצל.

אבל הוא לא הגיע, גם לא לאחל לי בהצלחה כמו בפעמים הקודמות עם החיוך השחצני ה׳אני יודע הכל׳ שלו. וגם לא אחרי המבחן, הוא פשוט נעלם ולא יכולתי למצוא אותו ולפנות אליו בעצמי. 

גם ביום האחרון בהוגוורטס לא הצלחתי למצוא אותו, וכבר לא ידעתי מה לעשות. אולי אדבר איתו ברכבת, חשבתי. 

כשעלינו לרכבת ישבנו כל החברות בתא אחד עמוס וגדוש ובכל פעם שניסיתי לצאת הן לא נתנו לי ועשו עוד כשפים כדי שהקרון שלנו יזהר במליון צבעים נוצצים או דברים משונים כאלה. 

כשירדנו מהרכבת ראיתי אותו הולך לצד סיריוס ושניהם מתקדמים לכיוון מר וגברת פוטר ואלה הסתובבו והחלו ללכת לכיוון היציאה.

״ג׳יימס!״ קראתי אבל הוא לא שמע אותי והחל להתרחק עד שנעלם משדה הראיה שלי.

אני אמצא דרך. אני לא משאירה קצוות פתוחים.

הפרק הקודם		הפרק הבא