דומות אבל שונות

היי חבר'ה!

כמה התגעגעתי למערכת הפאנפיקים הזו...

טוב, אז... אני דילגתי על שלוש שנים של כתיבה על התאומות.

אבל, זה רק כדי להגיע לעיקר הפיק. הפרקים הראשוניפ היו רק להבהרת המצב. אני מקווה שזהנ בסדר מבחינתכם...

אה, וזה הפרק הראשון שנכתב מנקודת מבט של איימי.

אז, קראיה נעימה (:

פרק 3:

-לאחר שלושה שנים-

משנת הלימודים כבר עבר כמעט חודש. לא היו הרבה דברים חדשים. למירנדה נולדה אחות, אז היא הייתה כמעט כל אתמול בקדוש מנגו כדי לראות את אחותה החדשה, ולבקר את הוריה. דרייק ואחותי מבלים הרבה מאוד בזמן האחרון, זה ממש מרתיח, כי נראה לי שג'ייד שמה לב איך שאני מרגישה. השיעורים קלים למדיי. אני חושבת שאצליח בבגרויות.. איך אפשר לשכוח, מורה חדש בשם סלגהורן הצטרף לצוות המורים, והוא הזמין אותי לכמה סעודות עם פביאן, האחיין של ויקטור קרום ; הנכדה של שר הקסמים ; ילדה ביישנית שלא הכרתי ; צ'ארלי וויזלי הוזמן, כי הפרופסור ראה אותו מטיל קללת עטלפי נזלת על אחת התלמידות שהעריצו אותו. ["הוא כ''כ טוב בקווידיץ'!" מיילי וחברותיה מהשנה השישית לא מפסיקות לחפור לי.]. ; ואחותי, כמובן. כל סעודה היא התרחקת ממני מחדש, אבל סלגהורן אומר שאנחנו צריכות לשבת יחד. קרום השתגע מיזה והוא כמעט הטיל על ג'ייד לחש קונפונדוס. שאלתי אותו אם זה היה התירוץ הכי טוב שלו לדבר עם ג'ייד. אה, ושלשום באה תלמידה חדשה שהתקבלה לגריפינדור. נראה שאחותי התיידדה איתה, כי אתמול בארוחה הן התיישבו אחת ליד השנייה.

היום בבוקר כבר הייתי מסורקת ולבושה לקראת הארוחה. ירדתי למועדון, וקראתי שם ספר כדי להעביר את הזמן עד לארוחת הבוקר. לקחתי איתי מים והתחלתי לקרוא.

"היי, ג'ייד!" סובבתי את הראש, זה היה דרייק. "אה, ממתי את עושה צמה?" שאל..

"ממתי אתה מדבר איתי." אמרתי.

"מה?"

"בוקר נפלא גם לך." בירכתי ולגמתי מהמים. הוא עדיין לא מבדיל בננו.

"בוקר נפלא? ג'ייד, מה עובר עלייך?" או שהוא כן מבדיל.

"האמת היא, שאני איימי." אמרתי. הוא חייך את החיוך הכי מדהים שראיתי בחיי.

"חשבתי ככה,"

"אה. טוב, אז-"

"אז לא משנה... ביי." הוא הלך. כמובן. לא חשבתי אחרת. "חכה!-" לחשתי כאילו לעצמי. "4 שנים! וכבר.. עוד לא.. עוד לא ממש הכרנו."

"היי!" שמעתי קול צלול מגרם המדרגות. זו הייתה התלמידה החדשה. תלמידת שנה רביעית נאה למדיי. היה לה שיער שטני עם גוונים חומים ועיניים כחולות. היא ישנה בחדר הפנוי שבסוף המסדרון.  "אני מארה. את.. אה, ג'ייד?"

"לא, אני איימי." תיקנתי.

"אה, אז..."

"אז את הולכת?" שאלתי בלגלוג. היא הביטה סביב.

"התכוונתי, שאולי נדבר עד הארוחה." היא אמרה, והיא לא הפסיקה לחייך.

"או..." מלמלתי. "אז, היי."

"היי." היא אמרה באדישות. "מה את קוראת?"

"את הוגוורטס תולדות."

"לא ממש אהבתי אותו בפעם הראשונה שראיתי אותו. אבל, על טעם וריח אין מה להתווכח, את יודעת." היא אמרה.

הנהנתי.

"איך אמרת שקוראים לך?" היא שאלה.

"איימי וורבק." אמרתי.

"וורבק?" היא קראה. "את קשורה ל-"

"אמא שלי."

"ואוו! אני מדברת עם הבת של סלסטינה וורבק!"היא קראה. "ירשת משהו?"

"ככה אמא אומרת."

"ואחותך?"

"לא. היא לא ירשה כלום."

"אז את בטח במועדון הסלג סלבז של סלגהורן."

"כן."

"מה את עוד יודעת לעשות?" היא הביטה בי בהערצה.

"אני יודעת לנגן בכינור..."

"תנגני לי!"

"נו... לא, אני לא יכולה..."

"כן! אני אביא אותו! איפה הוא?" היא נעמדה.

"ליד המיטה..." אמרתי.

היא הלכה.

אחרי מספר דקות היא הייתה במועדון עם הכינור.

"תנגני!" היא צהלה. לקחתי את הכינור, את הקשת, והתחלתי לנגן. עצמתי עיניים. אהבתי לנגן בכינור שלי...

"היי!" נשמע קולה הצורמני של אחותי. פקחתי עיניים.

"זה היה מדהים!" מארה לחשה לי בחיוך.

"מה זה?" אחותי קראה. היא לקחה את הכינור מידיי וניסתה לנגן. קול חריקה צורמני נשמע. ואז דרייק הופיע. ג'ייד דחפה את הכינור לידיי.

"מה זה היה?" הוא שאל בעודו קושר את עניבתו.

"הכינור של איימי." ג'ייד מיהרה לענות.

"היי, אני לא רוצה להעליב, אבל... אולי כדאי שלא תנגני שוב." הוא אמר לי. ג'ייד צחקה בקול.

"אוי... בחיי, אתה טוב..." היא אמרה כשנרגעה.

"תודה." הוא אמר וכרך את זרועו סביב כתפה. השניים צעדו לכיוון היציאה מהמועדון. ג'ייד סובבה את ראשה וחייכה אליי חיוך נצחוני. השניים יצאו בטריקת דלת מהחדר.

התיישבתי בלי לומר מילה, בוהה בדלת.

"את בסדר?" היא שאלה.

"כן, כן. לגמרי." אמרתי.

"היי," היא חייכה. "את מחבבת אותו, נכון?"

"את דרייק? לא!" קראתי.

"את כן!" היא טפחה על כתפי.

"סתמי את." אמרתי לה ויצאתי החוצה לאכול.

"חכי לי." היא רצה אחריי. "אז.. מתי זה התחיל?"

"תהיי בשקט." אמרתי ופתחתי את דלת הכניסה של האולם הגדול. התיישבנו מול לילי ומירנדה בשולחן גריפינדור והתחלנו למלא את הצלחות.

"בוקר טוב." לילי אמרה.

"בוקר טוב." עינינו כולנו.

"מה חדש?" שאלתי ולקחתי ביס מעוגת דלעת.

"אחותי פתחה עיניים!" מירנדה קראה.

"ואוו."

 "איך קוראים לה?" תהתה מארה.

"סאם." מירנדה אמרה בפה מלא פודינג.

"שם יפה." הסכמנו.

"צומת לב, בבקשה!" קראה פרופסור מקונגל. כולם הפנו אליו את ראשיהם.

"כפי שידוע לתלמידים הבוגרים, לפני שלוש שנים החלנו במסורת שיש בכל חג מולד נשף בית ספרי." היא אמרה. התלמידים הבוגרים מחאו כפיים בקולניות.

"נהוג לאפשר כניסה לתלמידי שנה רביעית ומעלה-" היא אמרה, אך תלמידי שנה ראשונה, שנייה ושלישית קטעוהו בקריאות בוז.

"שקט!" היא צעקה. "אך דנו על זאת, והחלטנו לפעילות זו פוגעת בגיבוש השכבות הצעירות לבוגרות, לכן כל בית הספר יהיה רשאי להיכנס ולאכול ממטעמי החג. אך את הרחבה הנפלאה. נקדיש לתלמידי השנה הרביעית עד לשנה השביעית, מפני שהם מספיק בוגרים כדי להיכנס לכל העניין הזה..."

"אני מספיק בוגר?" הוגו לחש לאוזני בשאלה. התעלמתי והמשכתי להקשיב.

"לכן, תלמידי השנה הרביעית מתבקשים לבוא למדשאה האחורית היום בשעה שתיים עשרה, שנה חמישיית, אותה השעה באולם הגדול. שנה שישית, אותה שעה במדשאות הכניסה. ושנה ראשונה עד שלישית-רק אלה שמתכוונים להצטרף-, אותה שעה בכיתת הלחשים. המשך יום נעים לכולם!"

באותו היום, בשעה שתיים עשרה, אני ולילי היינו במדשאה האחורית עם עוד תלמידים רבים. כולם ישבו בחצי גורן ולפנינו עמדה פרופסור מקונגל.

"מה שמאפיין את הנשף כבר כמה שנים,הוא הריקוד." היא פתחה בלי להגיד אפילו שלום. "אלגנטי כל כך, עדין כל כך. בכל נערה ונערה, יש ברבור, העומד לפרוץ החוצה בתרועה גדולה!" היא קראה. הוגו, שישב מאחורי, לא הפסיק לצחוק. "וויזלי!" היא אמרה בשלווה.

"כן?" הוא נעמד, נבוך.

"גש הנה בבקשה."

הוגו צעד אליה באיטיות.

"הנח את ידך על המותן שלי."

"מה?"

"על המותן."

הוא עשה את זה. לילי צחקה. בהינף שרביט-מוזיקה ישנה נשמעה.

"ו-אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש..." מקונגל הצעידה את הוגו משם לפה, מפה לשם... כולם לא הפסיקו לצחוק.

"איזה קלאסיקה!" מירנדה שרקה לשמע המנגינה המרדימה.

"חזור למקומך." היא הורתה לו. הוא חזר אדום כולו.

"שלא תצחקו. יש לכם עד שישי בערב ללמוד את כל זה, ברור?"

"מה?"

"לא!"

"עוד זמן!"

"שקט!" היא קטעה את הצעקות. "כל בן, מזמין בת. שיהיה ברור. שישלחו לכם כמה גלימות טקס, ונקווה לראות את כולכם." התלמידים החלו להתפזר. "והכניסה לא חובה!"

"מי את חושבת יזמין אותך?" לילי שאלה.

"מי שזה לא יהיה, אני לא אשתתף."

"מה? בטח שאת כן!"

"ממש לא."

כך פסקתי, והתחלתי ללכת לכיוון הכניסה הצפונית שהיתה ממש מול המדשאה.

"לאן את הולכת?" לילי רצה אחריי.

"יש שיעור שיקויים." אמרתי.

"אוף, לא. עם פרופסור טרי?" מירנדה, שהדביקה את צעדיה אלינו במהירות, נאנחה ותפסה בכתפינו.

"בואו נבריז." היא אמרה.

"אין סיכוי!" אמרתי ופתחתי את דלת הטירה. המשכנו במסדרון.

"נו, פעם אחת להבריז. מה אכפת לך?" היא התעצבנה.

"מירנדה, נכון שדיברנו על זה-"

"אוף לילי. למה לא להבריז?" מירנדה קטעה אותה.

"אני ולילי בחיים לא הברזנו. וגם את לא!" הזכרתי לה.

"תמיד יש פעם ראשונה..."

"מירנדה!"

"מה?"

"אנחנו הולכות לשיעור. זהו." אמרתי. ירדנו בגרם המדרגות ונכנסנו לכיתת השיקויים.

" בוקר טוב לכם. נא לשבת במקומות. תלמידים." פרופסור טרי קרא בקולו הצרוד. הוא הפגין שעמום בנוכחות מושלמת, ורק הביט אל מרכז הכיתה. מוזר, זה היה נראה שהוא נחמד יותר מבדרך כלל. כלומר, הוא בדרך כלל לא היה מברך אותם בבוקר טוב. מירנדה ואני התיישבנו משני צדדיה של לילי בשורה הראשונה.

"את לא יושבת עם דרייק?" סיננתי לעבר אחותי, שישבה ליד ילדה מהפלפאף.[היה לנו שיעור משותף איתם].

"מצטערת, אבל הוא היה צריך ללכת ." היא חייכה.

"מה?" שאלתי.

"את יודעת, הוא שחקן קווידיץ' מקצועי-"

"ג'יידי, הוא רק רודף."

"אוח.. סתמי. את סתם מקנאה שהוא חבר שלי."

"הוא מה?"

"טוב, הוא כמעט חבר שלי.."

"הוא לא חשב על זה אפילו."

"תסתמי."

"היום נלמד על חשיבותו של הבזואר." בוט היה נשמע כמו רובוט.

"כבר למדנו את זה, בוט." ג'ייד אמרה.

"למה את לא מרימה יד כשאת מדברת?" הוא התעצבן.

"טוב, אם אתה מבקש.." היא מלמלה ואז הרימה יד. "כבר למדנו את זה, בוט." אמרה, והורידה את היד. כולם צחקו.

"לא נתתי לך רשות לדבר." הוא צעק. היא הרימה יד. "כן?" הוא שאל.

"תראה, בוט, כבר למדנו-"

"בשבילך פרופסור בוט, העלמה וורבק!" הוא האדים.

"טוב, אז, בוט- אה.. התכוונתי, פרופסור בוט," היא אמרה והרימה את היד.

"לא נתתי לך רשות לדבר!-"

"אהההההה!" היא קטעה אותו בצרחה. "אני רק בן אדם!" כולם התפקעו מצחוק.

"אני יעניש אותך בכזה עונש- את עוד תראי!" הוא קרא והניף ידיים לכל עבר. הוא מעולם לא עשה כל כך הרבה רעש.

"את לא תצאי לנשף! את לא תצאי לנשף!" הוא קרא וחייך חיוך של ניצחון.

"מה?" היא כמעט התפוצצה. "אבל דרייק הזמין אותי! דרייק!" הוא הייתה אדומה כולה.

"את תלמדי לא להתחצף למורים, גברתי הצעירה." הוא חייך. "את תבלי את ערב נשף חג המולד בקרצוף הינשופיה."

"ינשופים לא צריכים קרצוף!" היא צעקה, שופעת בכי.

"את מעדיפה לקרצץ את המשרד שלי-"

"איכס, לא!" היא קראה בגועל. "עדיף ינשופים!"

"תהיי במשרד שלי, ביום שישי בשמונה. ואני אדאג שיהיה לך מה לנקות בינשופיה..."

הפרק הקודם		הפרק הבא