חי בספר

קולות מלמול חלושים ובלתי מובנים זמזמו באוזניו של אור. צורות מטושטשות התמקדו והתבהרו,ואז שוב נעלמו,וכשחזרו שוב נהפכו כבר למשהו אחר.

ראשו הסתחר,וידיו הצליפו בפרצופו,והוא נרטב כולו,ואז חש רוח קרה על פניו. לפתע התרמם באוויר וחלף מעל גבעות.ואז עיניו נעצמו.

כשפקח שוב את עיניו,הבין שהיה שרוע על ריצפת אבן קרירה. הוא קם מותש,כאילו עשה פעילות ארוכה בזמן ששכב חסר הכרה.

רגליו כאבו,ראשו עדיין הסתחרר לכל הכיוונים,מוחו היה דרוך כאילו ציפה שמשהו יקרה.

הרושם הראשון שלו הייה שהוא בתוך נר ענקי. הקירות היו חיוורים ושעוותים. ריחפו בחלל החדר אלפי אורות זהובים דמויי גיצים,אך מקרוב הוא הבחין שאלו גחליליות.

לפתע שמאע מאחוריו קולות צעדים,ונדרך מיד.מישהו מגיע! הוא הסתובב מיד  באגרופים קפוצים,מוכן לקרב.

להפתעתו,אלו היו שתי נשים. האחת היתה גבוהה ושזופה,בת עשרים וחמש בערך,עינייה שחורות וגדולות,ולגופה לבשה שמלה לבנה משונה וזורחת.

בעצם,האור הגיע מהאישה עצמה.כתר היה מונח בזווית על ראשה.

השנייה היתה זקנה וקמוטה,בעלת עינים כחולות משונות,ואחזה מטה עטוי צמחים מטפסים,לבשה מעין רדיד כחול מעל שמלה לבנה.

''הנה הוא.'' אמרה הזקנה.קולה צמרר את אור. ''מלכתי,הנה זה שלו ציפינו.''

''את זה עוד נראה.'' אמרה האישה,וקרולה היה קר וסמכותי.

''הנני מגדת עתידות.לעולם לא אטעה!'' אמרה הזקנה בעצבנות.

''סליחה,אני  כאן!אל תקראו לי ''הוא'' אז די! תסבירו לי למה אני כאן!'' אור ידע שהוא נשמע מפונק ותובעני.לא היה לו מה לעשות נגד זה.

הזקנה זינקה במהירות מפתיעה,שלפה פיגיון וכיוונה אותו אל אור.החוד הייה קרוב כל כך אל ליבו,שעוד סנטימטר או שניים היה נוגע בו.

''אל תזלזל לעולם במלכה האדירה לילה,מלכת הכוכבים הנעל מכל,אימתי ואימת העולם ואימתך!אלא אם כן חפץ לבך להדקר!''

אור זעף. ''למה אני כאן?''

''מפני שאחי נחטף.ולפי נבואה,רק בן אדם יוכל או להציל אותו או לחורר את היקום ולהביא להשמדה מוחלטת של היקום.'' אמרה המלכה.

''למה שמישהי מכן לא תציל אותו?'' שאל אור,שאלה די טיפשית,בנסיבות הקיימות.

''שוטה!'' עינייה הכהות של המלכה רשפו. ''מגדת העתידות זה שנים כבר אינה בת אנוש,ואני מעולם לא הייתי בת אנוש,וגם יש לי עולם לטפל בו''

''למה אני?'' שאל אור,מנסה להתחמק מהחובה. בהזדמנות אחרת היה יוצא מגדרו לצאת להרפתקה,אך עכשיו כלו כוחותיו.

''כי אין עוד בני אוש בעולם זה'' אמרה מגדת העתידות.

אור ניסה להתווכח,אבל פיו לא שיתף פעולה.

''בעוד שבוע תצא לעשות את שהוטל עליך.תזכה בכל ההנחיות בשבוע הזה.'' אמרה המלכה. ''אארגן לך חדר שינה.''

גורלו של אור נחתם.

הפרק הקודם		הפרק הבא