הפאנפיק אינו בכתיבה.

מצטערת שלקח הרבה זמן

בכל אופן,הנה הפרק

~~~

יצאתי מהבית של סבה של אשלי והתחלתי לצעוד אל סבתי.
כשהגעתי סבתא שלי כבר הייתה מעוצבנת לגמרי. "בוא לכאן! איפה היית?" היא תבעה ממני. "לא משנה," עניתי לה בקצרה.
"בוא תאכל," היא אמרה לי והצביעה על הקערה המהבילה שהייתה על השולחן." אממ - אני לא רעב." האמת היא שהייתי רעב מאד, אבל אבקת מרק מגעילה עם מעט מים לא נראתה לי ארוחת צהריים טעימה במיוחד.
הצצתי בשעוני. השעה כבר הייתה שלוש. "אני הולך לנמנם," אמרתי לסבתא שלי. סבתא שלי צקצקה בלשונה ומלמלה משהו שנשמע כמו: "מתבגרים בגילכם מבלים יותר מדי זמן בשינה..." אבל כבר הלכתי לחדרי.
החדר שתפקד כ"החדר שלי" עוצב בסגנון מיושן ורדום. הקירות היו בצבע בז' ומיטה בעלת מצעים ירוקים וכרית חבוטה עמדה בפינה שולחן כתיבה בצבע חום הנמצא בקיר הנגדי. בניגוד לאשלי, לי לא היה ארון ספרים או שום דבר אחר לעשות.
צנחתי על המיטה ושקעתי בתרדמה עמוקה.
שעות אחר כך, בערך בשתיים בלילה, התעוררתי למשמע קול קלוש שקרא:
"ברונו, ברונו, בוא לכאן..."
נחרתי בקול,והתהפכתי לצד השני..
"בוא למטה, ברונו, בוא עכשיו..."
הורדתי את השמיכה מעלי והסתכלתי מסביבי. כעסתי מאד – מי מעז להפריע לי לחלום על גבינה שוויצרית?!
הסתכלתי מהחלון שלי, שהשקיף על בית הקברות. זה היה לילה קיצי ונעים, אך עננים הסתירו את הירח המלא שעמד בשמיים, חיוור וגלמוד.
"ברונו... אני יודע שאני לא מחכה לשווא... בוא..." שמעתי שוב את הקול. נדמה היה לי שראיתי תזוזה בבית הקברות, אבל לא הייתי בטוח.
התעטפתי בחלוק וירדתי למטה. פיהקתי כל צעד שני. הייתי עייף. עייף מאד.
יצאתי החוצה "סבתא?" שאלתי
"אני כאן, ברונו," קרא הקול. עכשיו כבר זיהיתי שזה לא הקול של סבתי. "בבית הקברות..."

קצרצר

אבל תתנו לי ת"ב

הפרק הקודם		הפרק הבא