אוליבנדר'ס

ה-31 באוגוסט הגיע, ופרנסואה היה שבור. אוולן רצה להיות נרגש קצת יותר, אבל היה קשה להיות נרגש כשאביו מירר בבכי על החלק של אנמרטיה במיטה הזוגית הגדולה, צועק מדי פעם משפטים לא ברורים, שאוולן אפילו לא רצה להבין. הוא ידע שלרציף תשע ושלושה רבעים ייאלץ להגיע בתחבורה ציבורית – זה לא היה עד כדי כך רחוק, הוא הניח, והוא ידע שאביו לא יוכל להתמודד עם הצער שבלראות אותו נעלם במרחק, ברכבת האקספרס להוגוורטס.

הוא היה שקוע באריזת כל הבגדים והדברים שלו במזוודה אחת ולהתפלל שזה ייכנס – היה לו מנהג מגונה כזה לדחות את הכל לרגע האחרון – כשהטלפון צלצל. רוב המכשירים האלקטרוניים בבית לא עבדו, כי גרו בו שני קוסמים וכעת לשניהם היה שרביט, אבל הטלפון הצליח איכשהו להתחמק מרמת הקסם המוגברת וצלצל במלוא הכוח. לפני שאוולן הצליח לגבש את המחשבה שאמרה לו לקום ולענות, הוא שמע את צעדיו של אביו יוצאים מחדר השינה ונאנח בהקלה. אם הוא הפסיק לבכות, זה אומר שאולי הוא שכח מזה.

במשך כמה דקות הוא המשיך לארוז ולא הקדיש לזה מחשבה רבה, עד ששמע פיצוץ קטן מהמסדרון. הוא רץ לבדוק מה קרה, ומצא טלפון אחד מפוצץ, ואת אביו ההמום לופת את שרביטו בכוח, מדמם מאוד. אוולן צרח.

לא היה להם טלפון אחר, אז הוא רץ לבית של השכנים כדי לקרוא לאמבולנס. לעזאזל, הם לא היו שם... הוא רץ יותר מהר, הפעם לבית של השכנים מהצד השני. לא, הם הלכו לקנות לילד שלהם מדי בית ספר... למה אף אחד לא בבית כשצריך, לעזאזל? אוולן שמע צרחות עמומות מתוך הבית שלו, ועוד פיצוץ, הפעם קטן יותר, ואז דממה. לא, אין זמן למצוא מישהו... הוא רץ חזרה לתוך הבית, מתנשף. "אבא!"

לא נשמעה תשובה. במסדרון, פרנסואה היה שרוע, חצי נשען על הקיר, עיניו עצומות. חזהו, שעלה וירד במהירות, העיד שהוא חי, אבל היה צריך לעשות משהו מהר. אם אוולן היה יודע איזה כישוף ריפוי... אבל הוא לא פתח אף אחד מהספרים שלו, כי היה כל כך הרבה מה לעשות לפני שנוסעים להוגוורטס, וזה לא היה זמן להימורים ולכשפים שנכשלים. הוא היה צריך לקרוא למישהו, ומהר.

השרביט של אביו, במזל, לא נראה בשום מקום, אז הוא לא היה צריך לדאוג לגבי זה. הוא רץ שוב החוצה, דופק בהיסטריה על הדלתות של כל הבתים, עד שמישהו לבסוף פתח את הדלת. פניו של אוולן היו מכוסים בדמעות בשלב זה, והוא בקושי הצליח לדבר בגלל ההתנשפויות.

"ת-תקראו לאמבולנס." הוא אמר, נשען על המשקוף. "הטלפון שלנו... הטלפון התפוצץ, ו-ואבא הוא..."

הזקן שפתח את הדלת, שהיה לבוש בפיג'מה ונעלי בית בלבד, הזדקף ונעשה דרוך. "הוא נושם?" שאל.

"כן." השיב אוולן לצלילי החיוג של הטלפון של הזקן, שלא היה יכול לזכור את שמו באותו רגע. הם עשו את דרכם אל עבר הבית של אוולן, בעוד הזקן הסביר למי-שזה-לא-יהיה בצד השני של הקו מה קרה וביקש מהם לבוא במהירות.

הם נכנסו לבית והרימו במאמץ משותף את פרנסואה, כדי שהגוף שלא לא יתעקף יותר מדי, כך ששכב כולו על הרצפה. היד שלו שהחזיקה בטלפון היתה מרוסקת לחלוטין, כך שלא היה סיכוי שאי פעם יצליחו לתקן אותה – את זה יכול היה אוולן לראות בקלות. וגם כמה מהצלעות שלו היו שבורות, והפנים שלו היו מכוסות בדם. הוא לא היה יכול לראות דברים נוספים, אבל ייתכן שהיו נזקים פנימיים. אוולן לא היה בטוח מה זה אומר, אבל ידע שזה עלול להרוג בן אדם.

אחרי כמה דקות שנדמו כמו נצח, האמבולנס הגיע. צוות של אנשים מיומנים העלה את פרנסואה על האלונקה ואמרו לאוולן לבוא איתם, אבל הוא סירב. הוא ידע שהוא רגיש לדם, ושרק ההלם מונע ממנו להקיא או להתעלף בו במקום. חוץ מזה, הוא לא היה יכול לא ללכת להוגוורטס. אם לא יילך מחר, לא יוכל ללכת כל השנה, ולא היתה לו שום ברירה אחרת. האיש הבין שיש לו סיבה טובה דיבר רק עם הזקן – שאל אותו פרטים על הנפגע ועל איך קרתה התאונה. אוולן רץ לשירותים והקיא.

אחרי שהאמבולנס הלך, אוולן פרץ בבכי. הזקן שנשאר בבית שלו, בוהה בכתמי הדם והפיח על הקירות החשופים, ניסה לנחם אותו ככל יכלתו במילים כמו "יהיה בסדר" או "הוא יחיה", אבל אפילו שהוא ידע שהוא צודק, זה לא ממש ניחם אותו.

"את-אתה מבין, מ-מחר אני הולך לפנימייה, ו..." אוולן נשבר לרגע, נשם עמוק ואז המשיך בקול צלול יותר ונקי יותר מדמעות. "אני לא יודע אם... אבל אני חייב..."

"תירגע." אמר לו הזקן בתקיפות. "אם אתה צריך ללכת לפנימייה, תלך לפנימייה. אני אשגיח עליך. מה הכתובת למכתבים?"

כאן אוולן נתקף מבוכה. היה להם ינשוף בשם "הומאוסטאזיס" עוד מהימים בהם אביו היה מודע לכך שהוא קוסם, שהוא הקפיד לטפל בו כל יום, אבל איך לעזאזל מסביכים לשכן המוגל על דואר ינשופים?!

"אמ... יש לי ציפור מאולפת." התחיל אוולן. "היא יודעת איפה אני, והיא יכולה לקחת מכתבים אם תקשור אותם לרגל שלה. זה בגלל שאני לא בטוח מה הכתובת המדוייקת – אנחנו נוסעים לשם ברכבת, אתה מבין..."

למזלו, הזקן כנראה באמת לא היה אחד ששואל שאלות. "מובן." הוא אמר. "איפה הציפור?"

הציפור היתה בחדר השינה של אביו, בכלוב שמעל השידה. הוא מסר אותה לזקן.

"תודה רבה," הוא אמר לו שוב ושוב, בעוד הוא מדריך אותו איך לטפל בהומאוסטאזיס הזקן.

"על לא דבר," ענה הזקן.

לאחר שהוא הלך, אוולן נשכב על המיטה הזוגית בחדר השינה, וניסה לישון. השעון המעורר היה מכוון לשעה ארבע בבוקר, כדי שיוכל לסיים לארוז, מה שבשום אופן לא היה יכול לעשות עכשיו. אבל רגע לפני שמחשבותיו גלשו אל התחום שבו הן לא מחשבות אלא חלומות, הוא הבחין בקצה תמונה שמציצה מהמגירה שבשידה של אביו...

הפרק הקודם		הפרק הבא