משחקי הרעב 70-הצד של אנני

גם אחרי שהרכבת המשיכה לנסוע אני לא מפסיקה לחשוב עליו. זה נראה הגיוני שפיניק יעשה את זה כדי לגרום לי לרצות לנצח. אבל למה לו לעשות את זה? אולי הוא סתם עשה את זה לשעשוע. אבל הכל היה נראה כל כך אמיתי. אני יושבת שקועה במחשבות עד שטום מגיע ומתישב לידי. ואז אני מבינה שלא משנה אם פיניק היה רציני או שצחק עלי, אני הבטחתי למרי משהו. ואני מקיימת את ההבטחות שלי. אני פה כדי לשמור על טום בחיים. אני מסתכלת עליו ומגלה שהוא כבר מסתכל עלי "שמעתי שאבא שלך לא בא לבקר אותך" הוא אומר "אני מצטער. השארת לו מכתב לפחות?" אני נזכרת בפיסת ניר שנשארה ריקה ומנידה בראשי. "אני באמת מצטער אנני" הוא מתקרב אלי "הוא יהיה בסדר" הוא מנסה לעודד אותי אך ללא הצלחה "איך הוא יהיה בסדר טום? אם הוא התעלף רק ששמע שאני נשלחת איך הוא יהיה בסדר שיראה אותי מתה במסך הטלוויזיה? איך הוא יוכל לחיות לבד בעולם המזעזע הזה?" טום נראה אובד מילים ואני ממשיכה להתקיף אותו "לך אולי יש סיכוי לנצח אבל לי אין סיכוי טום! לי אין! אז תפסיק למכור לי את השטויות האלה ותסתום את הפה!" אני קמה במהירות והולכת לראות את התקציר של ארועי האסיף ביחד עם מרניס. אם אני רוצה שטום יסכים שאני יהיה בעלת ברית שלו אני חייבת להיות יותר נחמדה עליו. בנתיים זה לא הלך לי כל כך. אבל יש עוד הרבה זמן עד תחילת המשחקים ואני מבטיחה לעצמי שאני אשתדל להיות יותר נחמדה אליו. מעכשיו. אז אחרי הצפיה בתקציר אני מתנצלת בפניו ואומרת שאני בלחץ ובמשבר בגלל המשחקים, טום מהנהן וסולח לי. אנחנו נפרדים ואני פונה לחדר שהוקצה בשבילי. אחרי כל מה שעברתי היום אין לי כח לכלום ואני מורידה מעלי את שימלת האסיף הצהובה שאבי קנה לי במיוחד. אני נזכרת איך הוא זרח כשראה אותי לפני שיצאנו מהבית "את ממש כמו אימא שלך" הוא אמר לי ודמעות נצצו בעיניו. כל שנה באסיף הוא נזכר בה. הם נפגשו ביום האסיף. היא הייתה באמת דומה לי- השיער הבלונדי הארוך שתמידהיה מפוזר על הכתפיים שלה, החיוך הגדול והיופי שלה שכולם מציינים שלקחתי ממנה. תמיד כולם התחילו איתי, הבת היפה של ראש העיר. מי לא רוצה להיות איתה. חוץ מטום, הוא היחידי שלא התחיל איתי וזאת הסיבה שאני מסוגלת באמת להיות בחברתו.  אני לובשת את הפיג'מה שמונחת על המיטה הגדולה ונכנסת מתחת לשמיכה לשינה נטולת חלומות.

אני מתעוררת לקולה של מרניס "בוקר טוב למיועד ממחוז ארבע" היא אומרת ופותחת את הדלת "קדימה, קדימה. יש הרבה דברים להספיק היום" היא מרימה ממני את השמיכה ויוצאת כשהרעש של נעלי העקב שלה עוד מהדהד בחלל החדר. אני מתיישבת ומנסה להבין איפה אני נמצאת. אני נזכרת באירועי האתמול והתסכול מוצא מקום בראשי. אני מגיעה לארוחת בוקר אחרונה, טום, מרניס וטורוק כבר שם. טורוק זה המדריך שלי ושל טום. הוא ניצח במשחק לפני שמונה עשרה שנה. הוא שותק רוב הזמן ומהרגע הראשון שראיתי אותו אני ידעתי שעליו אי אפשר לסמוך. אני מתיישבת ומוזגת לעצמי מהנזיד טלה היה על השולחן. אם אפשר לומר על משהו שהוא טוב פה זה האוכל. כמה שאני טובה בבישול אני בחיים לא יצליח להגיע לרמות בישול פה. "טוב, אתם עומדים לספר לי במה אתם טובים או שאני אצטרך לגלות לבד?" מעולם לא שמעתי את טורוק מדבר מלבד כמה גינוני נימוס של התחלה. "אני לא מוכשרת בכלום. חוץ מלבשל. אבל משום מה אני לא חושבת שזה יעזור לי בזירה" אני אומרת. טורוק שותק. "אני יודע די טוב לזרוק חנית וקצת חץ וקשת" טורוק מהנהן וממשיך לשתוק. "נו מה? אין לך איזה טקטיקה בשבילנו? אתה המדריך שלנו! אתה צריך להדריך אותנו, לא?" אני לא סובלת את האדישות שלו. כאילו זה לא משנה לו אם נחיה או נמות. טוב, זה באמת לא משנה לו. " על אסטרטגיות נדבר יותר מאוחר. עכשיו זה הזמן של הסטילסטים שלכם לטפל בכם. אז קודם כל תראו יפה אחר כך אני אלמד אותם להתנהג יפה. מובן?" אני לא אוהבת את התנאים שהוא מציב לנו אבל אני לא רואה ברירה אחרת ואני מהנהנת. טורוק קם ויוצא מהחדר.אני וטום מסתכלים אחד על השני. "אני חושב שאנחנו מתקרבים לקפיטול" הוא אומר ומתקרב לחלון. אני הולכת אחריו. הרכבת מאיטה ואנחנו רואים את הקפיטול. אנשים עם תסרוקות מוזרות, קעקועים וכל מיני דברים מוזרים כאלה מנופפים לנו בהתלהבות. אני וטום צוחקים למראה האנשים המוזרים שבחיים לא חשבנו שיכולים להיות אמייתים ומנופפים. מי יודע עוד כמה פעמיים נוכל באמת להנות ממשהו ואין ספק שאני נהננת

הפרק הקודם		הפרק הבא