חברים/אויבים

היום בערב, כשהלכנו לישון, ושוב, השתדלתי להפנות את מבטי מהארי, תקפו אותי נדודי שינה.

חשבתי על הארי כמובן, ועל כך שאני באמת חייב להשלים איתו, אבל הפעם, חדרה גם הרמיוני למחשבותי.

אני לא יודע מה בדיוק אני מרגיש כלפיה, אבל זה מטרף אותי. בדרך כלל, אני לא מקדיש מחשבה ארוכה לנשים.

יש שיגידו שזה ילדותי, ולא בוגר, אבל הן פשוט כל כך... שונות. אף פעם לא הצלחתי לבין אותן.

אולי בגלל זה, היכולת של הרמיוני לקרוא אנשים כמו ספר פתוח, מרשימה אותי כל כך. הפכים נמשכים לא? אני, אינפנטיל (אני מודה בכך.), גרוע בלימודים, חסר-טאקט, כפי שכולם אומרים, וחסר כל יכולת בנושא רגשות.

והיא, הבוגרת, החרשנית, הרגישה, והמבינה. ואמנם, כפי שהזכרתי קודם, על הגאווה שלי לא הייתי מוכן לוותר.

הייתי מעדיף למות מאשר להודות ברגשותי בפניה.

התפכתי במיטתי, וראיתי את מיטתו המבולגנת של הארי - אך הוא לא היה בה. למה הוא לא כאן? חשבתי. למי אכפת? הוא יכול להסתדר בעצמו, אמר חלק בראשי, אך החלק השני נזף בו. לך אכפת. הוא החבר הכי טוב שלך.

וכך מצאתי את רגליי נושאות אותי, לעבר חדר המועדון של גריפינדור. הוא שמע קולות דיבור בתחתית המדרגות. את אחד מהקולות זיהה כקולו של הארי, אך את הכל השני לא הצליח לזהות.

טוב, הוא בסדר, חשבתי לעצמי, וכבר פניתי לעלות שוב במדרגות, אך החלטתי לוודא. הרמיוני לעולם לא תסלח לי אם יקרה לו משהו. חשבתי לעצמי, מנסה נואשות להרגיש פחות אשם. זה לא עבד.

ולכן, ירדתי במדרגות. הארי קפץ בבהלה ככשמע אותי, אך בהלתו הפכה בין רגע לעצבים. "מה אתה עושה כאן?" שאל בכעס.

"עם מי דיברת?" שאלתי בחשדנות, מתעלם משאלתו. "מה זה עניינך?" שאל בארסיות. "באת בשביל רכילויות? 'הארי פוטר מדבר עם עצמו וגם בוכה בלילות.' קיווית שתוכל להוציא אותי טרללה לגמרי, מה?" האשים אותי.

"לא- אני רק... רציתי לבדוק איפה.." גימגמתי, המום לנוכח האשמתו. "לא משנה." אמרתי בקרירות. אסור לי לצאת חלש בקרב הזה, אמרתי לעצמי.

"אני אתן לך להתכונן לראיון הבא שלך בשקט." חשבתי שזה נגמר, שהשבתי לו כגמולו, והחלתי לעלות לחדר-המגורים במדרגות המתפתלות.

ואז משהו פגע בעורפי. הסתובבתי, וראיתי על הרצפה סיכה מהבהבת של "פוטר מסריח" ו"סדריק דיגורי שולט".

"הנה," אמר, קולו משדר שנאה טהורה. "שיהיה לך משהו ללבוש בשלישי."בהיתי בו, מופתע.

"אם קצת מזל, זה ישאיר לך צלקת. הרי זה מה שאתה רוצה, לא?" ובמילים אלה פנה אל חדר-המגורים, כולו עצבני.

נשארתי שם זמן רב, פי פעור בתדהמה. אז זה מה שהוא חושב עלייך, אמר לי קול בראשי.

הוא שונא אותך. הוסיף הקול. וזה מגיע לך. אתה חבר גרוע. הבטתי בשטיח באומללות. אבל זו לא הייתה אשמתך. באת לפה כדי לבדוק מה שלומו, והא התפוצץ עלייך. ענה קול נוסף בראשו.

נדמה היה שלמשך זמן רב, מנהל רון ריב פנימי עם עצמו, עד שלאחר שעה, עלה בצעדים מדודים ושקטים אל החדר.

במשך כל הלילה, מוחו עסק במחשבות על הארי, ועל השיחה הארסית שניהלו, ממש כמו אויבים.

הפרק הקודם