Angels love

רור הביט בה. היא ישבה על כיסא עץ, ליד שולחן עבודה ישן. היא כתבה. הוא לא רצה לבדוק מה היא כותבת, כי זה פרטי שלה. האנרגיה הצהובה חסרת המשמעות שלה זהרה, בכל פעם שחייכה. ולמה היא חייכה? רור התאפק שלא להציץ. הוא נעמד, והחל לבדוק את החדר. הקירות היו מוצפים תמונות משפחתיות, בהן מופיעות שתי התאומות ואימן. צמוד למיטה, היו ממוקמים שלושה מדפי ספרים, שהיו מלאים בספרים, בלי רווח קטן. וליד השולחן, דלת צהובה קטנה. רור עבר דרך הקיר, מכיוון שהוא לא גשמי. החדר היה חדרה של התאומה השנייה. היא ישבה על המיטה, ודיברה עם נער שישב מולה. רור זיהה את האנרגיה של הנער. הוא גם יחל לראות את הכנפיים הלא-גשמיות שלו, שהוסתרו בידי אנרגיה מחביאה. הוא הביט בו, הנער הביט בו.
"מה אתה רואה שם, מליבר?" שאלה הנערה.
"כלום. בואי נחזור לשיחה." אמר, וכשפסיקה להביט בו, סימן לרור עם שפתיו שיסתלק. רור הנהן, וחזר לחדרה של נדה. הוא הביט בה. והציץ בחטף בדף. היא כתבה שם, על חייה המצחיקים. היא כתבה סיפור.
רור יצא מדלת החדר, ובדק שהאישה לא רואה אותו. הוא הביט בחלון, וראה את כבישי קנדה הסוערת. אתמול הן חזרו. הוא ידע זאת, ולכן התנדב ללכת עם אליסיה בת ההרים. הוא הוריד את האנרגיה המחביאה ממנו, ודפק על דלת החדר. היא נפתחה לאחר מספר שניות. נדה הביטה בו בהלם.
"איך...?"
"את נתת לי את הכתובת שלך." אמר וזימן פתק מזויף, שנכתב 'כאילו' על ידי נדה. הייתה כתובה של הכתובת, ומספר הטלפון.
"ובאת עד לכאן?" היא שאלה, אך בהחלט לא זכרה שנתנהלו את הכתובת.
"כן, אני...."
"יש לך בית כאן?"
"כן. את לא תאמיני לי, אבל יש לי בית גם בפלורידה, ובאריזונה. גם באוסטרליה, אני מתכוון, בסידני." אמר לאחר קריאת העבר שלה, בארצות בהן ביקרה.
"וואו. נחמד. אתה יודע, פעם הייתי בכל הארצות האלה. זה מדהים. באיזה רחוב אתה גר?"
"אני גר בעיר אוטווה. זה רחוק מכאן."
"אה. טוב, נחמד שם, נכון?"
"לא במיוחד. יש שם הרבה מכוניות שעושות רעש." אמר. נדה הביטה בו.
"אז מה אתה עושה פה?"
"אני... רציתי לדבר איתך. היה לי נחמד."
"אה. טוב... כנס." מלמלה, ופינתה את החדר. רור נכנס בזהירות, וניסה לא לגעת בגופה. היא הביטה בו מבולבלת. "בן כמה אתה?" שאלה. היא התיישבה על המיטה, וסימנה לו להתיישב על הכיסה שעליו ישבה קודם. הוא הבין שהיא הסתירה את הדפים.
"אני בן שש עשרה שנים."
"מתי יום הלדתך השבע עשרה?"
"אני...." מלמל. הוא הרגיש את מרטיניוס כבודו שמנסה לתקשר. בעשרים ושמונה לנובמבר. זה יקרה בעוד חודש בדיוק. אמר בטלפתיה. "בעוד חודש." אמר מהר רור. "בנובמבר, בעשרים ושמונה."
"אתה לא רוצה לשאות מתי התאריך שלי?"
"אני... אני כבר יודע מהו."
"איך?"
"אני ניחשתי." אמר. זה לא אנושי.אמר מרטיניוס.
"ומה אתה חושב שהתאריך שלי?"
"התשיעי לחמישי. זאת אומרת, התשיעי לחודש מאי." אמר בביטחון מלא.
"איך אתה יודע?"
"אני נחשתי."
"אחותי גילתה לך?"
"לא. אני ניחשתי. זאת אומרת, הבטתי הפרצופך, וניסיתי לנחש מה התאריך שלך."
"שקרן." צחקה.
"אני לא משקר, ולא אשקר לך לעולם." אמר. היא הביטה בו בחשדנות. "איך קוראים לאחותך?" שאל.
"מטילדה. יש לך אחים?"
"לא."
"איך קוראים להורים שלך?"
"אין לי הורים."
"אה. מצטערת."
"למה את מצטערת?"
"כי..."
"איך קוראים לאימא שלך?"
"נורת'. למה לא שאלת על אבא שלי?"
"כי אני יודע שהוא מת לפי שנולדת, אז אין לך מושג עליו. אבל אני יודע עליו דברים."
"גם ידעת איך קוראים לאימא שלי ולאחותי, וידעת מה התאריך שלי. נכון?"
"הייתי משקר לך, אבל אמרתי שלעולם לא אעשה זאת. ולכן אני אומר לך בכנות, כן. אני ידעתי."
"איך?"
"אני פשוט יודע דברים."
"מה אתה יודע על אבא שלי?"
"אני יודע שהוא היה חיל כשהכניס את אימא שלך להריון. שמו היה עמנואל, הוא היה יהודי דתי. הוא נולד בתאריך הראשון לינואר, בשנת אלף תשע מאות שמונים ושמונה. צבע עניו היה חום כהה, ושערו היה בצבע בלונדיני. הוא נראה כמותכן. אצבעו השניה ביד ימין הייתה משותקת, ובאימונים בצא בטעות ירה בכתפו חייל אחר. את רוצה שאני אמשיך?"
"לא. אני רוצה שתספר לי עליך. איך זה שיש לך הרבה בתים, ואן לך טלפון נייד?"
"פשוט לא רציתי."
"ומחשב?"
"אני לא צריך."
"וטלוויזיה?"
"אני לא משתמש בכאלה דברים."
"אתה יודע לבשל?"
"לא."
"אתה רוצה שאני אלמד אותך?"
"לא."
"למה?" שאלה, ונעמדה. כי אני לא יכול לגעת בדברים. ודבר כלשהו שיגע בי, יעבור דרכי. חשב לעצמו. הוא רצה להגיד זאת, אך לא יכול היה.
"אני פשוט לא יכול."
"מה אתה רוצה לעשות?"
"לשבת ולדבר."
"אני הולכת לביא לנו עוגיות." אמרה ויצאה מהחדר.

הפרק הקודם		הפרק הבא