טעות קטנה

הרמיוני עשתה הכל.
החל מלהלביש את הארי מכף רגל ועד ראש בבגדים שהתאימו עכשיו למידות החדשות שלו וגם לעובדה שהוא עכשיו בחורה ועד לשטוף את מוחו באלפי שיחות עידוד ומוטיבציה, הארי הרגיש קצת יותר בטוח בעצמו.
הוא עמד מול המראה וניסה לשנן את מה שחשב שהרמיוני מנסה להגיד לו.
אז מה שהוא בת? הוא בת שווה! כולם מסתכלים עליו כי הוא מהממת, לא כי הוא מגוחך. כן! ו-וכולם רוצים לדבר איתו כי הוא חכם ומעניין ולא כדי לצחוק עליו!
הוא הביט בעצמו בכל הכוח וניסה להכריח את עצמו לחשוב את כול הדברים האלה כשראה את הנערה המהממת המשתקפת מהמראה ושהייתה בעצם...הוא.

השיער השחור שלו היה ארוך, מבריק ומעט מסולסל.
עיניו היו ממוסגרות ריסים שחורים ארוכים וצפופים והצבע הירוק היה כעת בולט יותר אחרי שהסיר את משקפיו. הוא לבש את הבגדים של הוגוורטס לבנות במידה קטנה שממש הבליטה את כל המקומות הנכונים, למרות שלמען האמת זה פא כל כך מצא חן בעיניו, הוא לא רצה שיסתכלו עליו בצורה מוזרה כמו שבחורים תיארו במכתבים ששלחו אליו כשהיה עוד במרפאה.
בגדול, הוא היה נראה ממש טוב בתור בחורה, אבל זה לא הרגיע אותו.
"מוכן?" שאלה הרמיוני, מחייכת אליו את החיול המעודד שנתנה בו כל העת.
"בואי ניראה מה יש לפרופסור מקגונגל להגיד על זה." נאנח הארי, מרגיש איך שארית בטחונו נוטשת אותו.
***

פרד וויזלי רצה לקבור את עצמו.
אם להיות כנה, הוא התאהב בהארי לפני שנתיים, כששחור השיער היה בשנתו הרביעית.
הוא היה חייב להסתיר את הרגשות האלה, ולא בגלל שהוא התבייש, בהגוורטס דברים כמו להימשך למין השני היו יחסית מקובלים. זה היה פשוט בגלל שהארי היה... נו, הארי...
הילד שנישאר בחיים, הגיבור של כל הזמנים והחבר הכי טוב של רון, אחיו הצעיר.
איך הוא יכול בכלל לחשוב על להתקרב אליו ולמה שהארי בכלל ירצה איזשהו קשר איתו?
ועכשיו הארי הפך לבת, בגללו.
פרד העדיף את הארי כמו שהוא אבל אפילו כבחורה הארי הצליח להחסיר פעימה מליבו. ועכשיו הארי בטח כל כך כועס, הוא בחיים לא יתן אפילו מבט שני בפרד.
פרד רצה קבור את עצמו כמה שיותר עמוק באדמה.
***

פרופסור מקגונגל בדיוק סיימה להקריא את שמות התלמידים כשהרמיוני והארי נכנסו לכיתה.
"גרינג'ר, פוטר, מה זה צריך להיו- פוטר!" ידה קפצה ללוח ליבה בבהלה.
"מה לעזאזל קרה לך?!" היא שאלה בבעתה.
"אממ..." הארי לא רצה להפליל את התאומים ולכן התמהמה, "אני- אני התבלבלתי בלחש שניסיתי לעשות." הוא אמר, משתדל להישמע בטוח בעצמו.
"בשם מרלין הגדול! רק אתה יכול להכניס את עצמך למצבים המגוחכים האלה!" אמרה פרופסור מקגונגל, גורמת להארי להתכווץ מבושה.
"כיתה, פיתחו את הספרים בעמוד 380, אני רוצה סיכום של 45 סנטימטר על הפרק, הגשה לשיעור הבא." הפטירה הפרופסור לעבר כיתתה.
"ואתה," היא פנתה להארי, "בוא איתי, נלך לפרופסור דמבלדור. צריך לבדוק מה אפשר לעשות."
הארי הביט בהרמיוני ורון במבט מתוסכל והם השיבו לו מבט מעודד שלא עודד אותו בכלל. הוא יצא בעקבות פרופסור מקגונגל מהכיתה ועקב אחריה במסדרונות הגדולים.
בזמן שהלכו פרופסור מקגונגל לא אמרה מילה, והארי מצדו לא נידב אף מילה שהייתה עלולה לגרום לה לדבר, וכל דבר יכול לגרום לה לדבר, הו כן.
השניים הגיעו לשני פסלי הגריפין הגדולים שניצבו בכניסה למשרדו של המנהל, הארי הכיר אותם מביקוריו הקודמים אצל דמבלדור.
"בירצפת." אמרה פרופסור מקגונגל, הגריפונים קפצו לצדדים וחשפו גרם מדרגות לולייני, הארי ופרופסור מקונגל טיפסו בו והמדרגות החלו לנוע בתנועה סיבובית כלפיי מעלה עד שנעצרו מול דלתות ענק.
הפרופסור לא הספיקה לדפוק כשקולו של דמבלדור נשמע מעבר לדלתות, "יבוא".
הארי התאפק לא לגלגל את עיניו כשפרופסור מקגונגל הביטה בו במבט רב משמעות.
"פרופסור מקגונגל, כמה טוב לראות אותך, והינה הארי הצעיר. או שעליי לומר, הצעירה?" הפעם הארי כמעט התפוצץ בניסיון למנוע מעיניו להתגלגל.
"פרופסור, מה אפשר לעשות בנוגע לשינוי הצורה המפתיעה הזה?" שאלה פרופסור מקגונגל.
"אירוני לא? בהתחשב בזה שאת המורה לשינוי צורה." אמר דמבלדור, חיוך רחב מרוח על פניו.
"המפף" המהמה פרופסור מקגונגל, מבטה הפך לא מרוצה בעליל.
אחרי כמה בדיקות מוזרות (לא נפרט אותן כאן) דמבלדור נאנח בצער ונישען על כיסאו.
"אוי אוי הארי יקירי, אני מניח שפשוט תצטרך לחכות עד שההשפעה תחלוף, אין לדעת לצערי מתי זה ייקרה ועד אז תצטרך לישון במגורי הבנות, הן יספקו לך בגדים מתאימים..." דמבלדור חייך בעידוד "אבל כל השאר נישאר כרגיל," הארי כבר חשב שדמבלדור יאמר משהו שקשור ללימודים אך במקום זה המנהל הוסיף "גם תפקידך כמחפש בנבחרת הקווידיץ' של גריפינדור."
עיניו של הארי אורו וחיוכו של דמבלדור התרחב.
"בהצלחה." הוא אמר.
***

הארי היה שקוע במחשבות על הפגישה עם דמבלדור. עד שההשפעה תחלוף? פשוט ככה? אין שום פתרון אחר? טוב... לפחות הוא עדיין יכול לשחק קווידיץ'... ו
בדרכו לשיעור הבא, מהורהר, הוא לפתע התנגש במישהו.
"ה-הארי!" גמגם פרד.
הארי הרים גבה בכעס הולך וגובר נוכח דמותו של פרד.
"פרד." הוא אמר בקרירות.
"הארי אני באמת מצטער, אני לא התכוונתי. זה היה... בטעות." פרד מעולם לא התנצל ככה בפני אף אחד, והארי שם לב לזה. כעסו התפוגג בבת אחת.
"הכל בסדר?" הוא שאל, שוכח לרגע מהכל.
"מ-מה? למה?" שאל פרד בבהלה, מבולבל.
"אף פעם לא התנהגת ככה בעבר..." אמר הארי. פרד וג'ורג' אוהבים מתיחות, ממתי הם מתנצלים בפני מישהו ולא חוגגים את גודל המתיחה?
"לא אני- אני באמת פשוט מצטער! זה באמת היה בטעות!" אמר פרד נבהל יותר.
"בסדר," אמר הארי מבולבל לחלוטין מהתנהגותו של פרד, "פשוט נחכה שההשפעה תחלוף." והוא הלך משם מבלי להסתכל לאחור.
פרד נאנח בייאוש.
***
"הארי! בוא שב ליידי!"
זה היה הבחור העשירי בערך שצעק את זה לעברו אך מכיוון שהארי לא רצה שיבחנו את החזה שלו מקרוב מידי או שידיים יחליקו על הרגליים שלו כמו שהוא גילה מהר מאוד במהלך השיעורים שבנים בהוגוורטס מרשים לעצמם לעשות, הוא פשוט התיישב בין רון להרמיוני.
המייקאובר שהרמיוני עשתה לו לא עזר בכלל, זה רק גרם ליותר תלמידים לבהות בו.
"נו?!" שאלה הרמיוני, שלא ראתה אותו מאז שיצא לפגוש את פרופסור דמבלדור.
"צריך לחכות..." נאנח הארי, תוקע את המזלג שלו בתפוח אדמה אפוי ודוחף אותו לפה.
"לא נורא הארי, אנחנו פה בשבילך." אמרה הרמיוני.
הארי דחף עוד תפוח אדמה לפה.
"הארי אולי כדי שתבלע קודם את הראשון?" אמר לפתע רון בשקט כשכמה תלמידים הסתכלו על המחזה.
הארי האדים.
הוא הזדקף והתחיל לאכול בצורה מנומסת יותר, אם כי מחשבה מנקרת קפצה לפתע למוחו -למה פתאום אכפת לרון איך אני אוכלת?" הוא דחק את המחשבה בראשו, "בסדר, בסדר, אני יכול להתמודד עם זה." הוא אמר, יותר לעצמו מלאחרים.
באותו רגע נשמע צעקה משולחן סלית'רין, "היי פוטר! תזהרי לא להיכנס להריון!"
הארי שוב האדים, הפעם מכעס.
הוא התרומם באיטיות, מתעלם מכל הלחישות המוזרות סביבו על כמה שהוא נראה טוב כשהוא כועס, והסתובב לאחור.
"מה אמרת?" שאל באיפוק, מסתכל על מאלפוי שלא היה קשה לנחש שהוא האחד שצעק את זה.
מאלפוי בלע את רוקו, "כ-כלום." גמגם.
הארי חייך חיוך מאולץ, "יופי."
והוא התיישב בחזרה במקומו, ממשיך לאכול בנחת את ארוחת הצהריים שלו.
"הו כן, הוא בהחלט יכול להתמודד עם זה." מלמל ג'ורג'.
כולם שקעו בחזרה בארוחה, חלקם מחייכים.

***

הפרק הקודם		הפרק הבא