התאומים פוטר

אני ממשיכה מאותה נקודה שבה נפסק הפרק הקודם.

"אחים!"

בהישמע המילה ליבה של עדי החסיר פעימה.

שאלתו הפשוטה של הארי ניקזה את כל שאלותיה של עדי לנקודה אחת.

"אז סוף סוף יש לי הורים אמיתיים?" הוא שאל בהתרגשות

"לא." אמר דמבלדור בפשטות.

"הוריך מתים."

"איך זה יכול להיות?" שאלה עדי "הרי ההורים שלי חיים"

"לא עדי, הורייך המאמצים חיים. הוריך האמיתיים מתים."

דמבלדור אמר זאת בשלווה מוגזמת.

"ועכשיו, אשחרר אתכם להתבודד עם מחשבותיכם." אמר דמבלדור, כנראה כתגובה לפניה של עדי שהחלו מתעוותים בשל המאמץ לא לבכות.

עדי רצה לחדרה, ונשכבה על המיטה, נותנת לקילוחי הדמעות לשטוף את עיניה.

היא מאומצת! איך הוריה, אם עוד אפשר לקרוא להם כך, יכלו לשקר לה ככה?

נשמעה נקישה בדלת. עדי ניגבה בזריזות את דמעותיה וקראה "היכנס"

בדלת עמד הארי, פניו סמוקים.

הוא ניגש אל מיטתה ונשכב לידה. לאחר שתיקה מלאה בהבנה פתח הארי

"את מעולם לא ידעת שאת מאומצת?"

"לא. ואתה?"

"כן. תמיד הדודים שלי תרחו להזכיר לי את זה."

הם דיברו עוד שעה ארוכה, עד שהשקיעה החלה.

"אז אתה לא שונא אותי?" שאלה עדי בתקווה.

"איך אני יכול לשנוא אותך?" אמר הארי "את המשפחה היחידה שלי."

הפרק הקודם		הפרק הבא