המנהל הביט בי ואז אמר: "לאחר נסיבות לא צפויות פרופסור מקגונגל תלך להביא מצנפת חלופית". הרגשתי נבוכה. האולם לא היה דומם כמו קודם. ג'ני אמרה: "אל תדאגי, אני בטוחה שהמצנפת הכוונה להגיד אמה היא מדהימה". חייכתי אליה. כל הארוחה שיחקתי עם האוכל וחלמתי. ג'ני ניסתה לגרום לי לאכול, אך לא הייתי רעבה. במיטה אני התהפכתי מצד לצד. כשהתעוררתי, במיטתי ליד ג'ני, לבשתי את גלימות בית גריפינדור, נעלתי נעליים ועשיתי גולגול וחיפשתי את שיעור שינויי צורה. שמעתי ילדים אומרים לידי: "הנה היא, היא הרסה את המצנפת" ועוד כל מני כאלה. בסוף אמרתי לכמה כאלה: "אני לא הרסתי את המצנפת! היא רצתה להגדיד משהו לגבי, זו לא אני! דיי!" והם הלכו. ג'ני המשיכה ללכת ומיהרתי אליה. "ראית אותם? חשבים שאני הרסתי את המצנפת" אמרתי. ג'ני לא הנידה עפעף. "ג'ני?" שאלתי. "את חושבת כמוהם?" שאלתי אותה. נעמדנו במקום. "ובכן, אולי, קצת, הרי, היא דיברה לגבייך, ואז היא התקלקלה, משהו שקשור אלייך, ו..." אמרה ג'ני וקטעה את עצמה באמצע. "אני לא מאמינה! אפילו חברה שלי חושבת שאני הרסתי משהו בעל כוחות קסם גדולים!" אמרתי בכעס והמשכתי לבד. ראיתי שהיא עצובה. "אמה! חכי!" היא רצה אלי. "למה? מה את רוצה?" שאלתי משתדלת לעצור את הדמעות. "לבקש סליחה. את חברתי, אני לא רוצה שנריב בגלל משהו מטופש. אז המצנפת נהרסה. אז מה? אולי היא סתם הייתה ישנה" אמרה ג'ני. "בסדר" אמרתי והתחלתי לחייך. צעדנו יחד לחפש את הכיתה. אחרי יום לימודים מפרך שכולל שיעורים: שינויי צורה, שיקויים, התגוננות מפני כוחות האופל ושעתיים לחשים הלכנו לאולם הגדול לאכול. הפעם אכלתי כי הייתי רעבה. אחרי זה, כולם הלכו לישון ואני יצאתי מהמיטה. עדיין לבשתי גלימות. החלפתי לפיג'מה והלכתי לישון. בבוקר אני התעוררתי מוקדם וזרקתי כריות על ג'ני כדי שתקום. היא קמה ואחרי הארוחה היה לנו שעה להסתובב. יצאנו למדשאות בחצר. היה יום שמשי ויפה. היו מעטי ילדים שהיו בחוץ. האגם השחור היה דומם. ישבנו לידו. פתאום שמעתי לחישה של: "אקפרליארמוס" ומצאתי את עצמי נופלת היישר לתוך האגם השחור.
|