The games begin

פרק שלישי. וואי, זו עבודה, הסיפור הזה. אני מקווה שאסיים אותו - עם התגובות שלכם. תגובות ממריצות אותי להמשיך :-)

אני יודעת שהתגובה שלה (בחלק שמגיע אחרי השיחה עם הנשיא)... מאוד שקולה. דילגתי על פרק זמן ארוך עד התגובה הזו. בכוונה ;) 

תהנו, בכל מקרה XD

~*~



פרק שלישי



"ברוכים הבאים... למה?" שאלתי בהפתעה. אפילו קולי נשמע פחות צרוד. הנשיא הביט בי בהבעה שהייתי יכולה להישבע שנראתה מרושעת, למרות שהתעשת די מהר. הרגשה רעה פעפעה בבטני, מסחררת אותי. משחקי הרעב, משחקת הרעב. השם הסתחרר בראשי, למרות שלא הספקתי לחשוב על משמעותו. הכל קרה בתוך שניות ספורות, וקיבלתי תשובה לפני שנאלצתי לחשוב על האפשרויות.

"למשחקי הרעב," חזר הנשיא, בעודו מושיט אליי את ידו בברכה. "את נבחרת מכל תושבות המחוז שלך שגילן הוא בין שתיים עשרה לשמונה עשרה. זהו כבוד גדול, היידי. כל פאנם תכיר אותך."

ובכל זאת, משהו במילים העכיר את מצב רוחי עוד יותר. משחקי הרעב. משחקי הרעב. כאב החל לפעום ברקותיי בעודי שואלת: "מה... מה קורה שם?"

"זוהי תוכנית בידורית," פתח הנשיא, "המנצחים זוכים בתהילת עולם. או יותר נכון, המנצח."

"המנצח." חזרתי אחריו בריקנות שנבעה מאי העיכול הסופי של הדברים, "כמה... משתתפים?"

"עשרים וארבעה," ענה בנשיא ביובש, "שניים מכל מחוז. שוב, זהו כבוד גדול, היידי. כבוד גם ובעיקר למחוז שלך. אתם תילחמו ואחד יישאר בחיים.  אבל אני בטוח שתנצחי, אז לא קיימת סיבה לדאגה."

הבטתי בו בבלבול. "ל... למה?"

"מכיוון שנאמן אותך, כמובן," אמר הנשיא בקוצר רוח, "הרי הקפיטול חייב להוכיח עליונות בסבב הראשון של משחקי הרעב. את תנצחי, היידי קלוייט. נציגת מחוז שתיים תזכה בתהילת העולם."

פי נפער. כיצד הוא מעיז להגיד את הדברים הללו, ובבעוד כזו נינוחות? הרי כמובן, שולחים אותי למוות צפוי. אומרים לי שיאמנו אותי. מה אלו השטויות הללו? "סליחה?"

"אני מבין שאת עוד מבולבלת, אך תצטרכי להתעשת. את מבינה, זה עניין של חיים ומוות. אז אם מתחשק לך להישאר בחיים, כדאי לך מאוד להבין שכל זה אמיתי. ההצלה שלך שודרה ברחבי פאנם וכולם כבר מעריצים אותך. אז תרימי מבט, תחייכי, ותתחייבי לנצח כאן מולי." הוא כבר נראה מרוגז, מאיים. הנהנתי מבלי להבין במדוייק על מה. רק זמן רב לאחר מכן הבנתי עד כמה הדבר היה טעות. מצד שני, לא הייתה לי ברירה אחרת.

"מצויין." הוא חייך, "ועכשיו, נפרט באזנייך קצת יותר על התחרות."

אז מסתבר שזו תחרות בה עשרים וארבעה נערים ונערות נלחמים עד המוות בזירה מלאכותית. הם צריכים לשרוד ולהרוג במקרה הצורך, כך שהזוכה שמנצח הרג לפחות - על פי ההערכה - יותר מחמישה מתמודדים אחרים. אלה יקראו מיועדים, שככל הנראה יצעדו אל מוות בטוח כל עוד מאמנים אותי.

אני נציגת מחוז שתיים. הם תמכו בקפיטול יותר משאר המחוזות ולכן הניצחון ראוי להם. הנער השני, שיש לציין שהביאו לפניי לפגישה הזו, היה די מרדן. לכן הם בחרו בי, ואין לי הרבה ברירות. לפחות אני יודעת למה הנשיא היה קצר רוח קודם לכן.

הבטתי בהם בקשיחות, אך לא דיברתי בהגיון. הפחד - שלא נראה על פניי - שלט בי. "מה אני... צריכה לעשות?"

"להילחם," ענה בפשטות, "ולהוכיח את עצמך מול פאנם. נשלח לך את הסטייליסט הטוב ביותר שנמצא לתצוגה בתחילת המשחקים. נממן לך מתנות מכסף הקפיטול ונשלח אותן כתרומה מתורמים אלמוניים. את תנצחי ביד רמה."

שתקתי. לא רציתי לספר להם את בעיותיי עם תוכניתם הפשוטה מדיי, משום מה חששתי מהעובדה שהם ידעו עליי דבר מה. כבר העובדה שכשנכנסתי לחדר הנשיא ידע את שמי הבהילה אותי.

"מצויין," חייך הנשיא, שככל הנראה שמח מכך שאין לי התנגדויות. "ועכשיו, אני מניח שתרצי לראות איך פאנם רואה אותך בינתיים. נראה לך את הסרט על הבאתך לקפיטול ששודר בכל פאנם. אני סבור כי תהני מאוד."

קיבלתי את גורלי בשתיקה שנבעה ברובה מההלם. צפיתי בסרטון המתנגן, מנסה ונכשלת להתמקד בו לגמרי. ילדה חרוכת בגדים, שקי עייפות כהים תחת עיניה, כושלת אחר גבר צעיר שבהשוואה אליה נראה ממש חינני. היא נראתה כל כך חלשה, כל כך פגומה. שנאתי את הנערה הזו. שנאתי את העובדה שהייתי כזו, ולו ומעט זמן. וכל פאנם ראתה את רגע החולשה שלי, מבלי שאפילו שאלו אותי. השפלתי מבט.

"אל תדאגי," נראה שהנשיא הבין מיד את הדברים, "ערכנו מעט את הסרט. אראה לך עכשיו את הגרסא ששודרה. בכל מקרה, את תנצחי. אל תחששי." טוב, אולי הוא לא הבין אותם ממש במדויק.

הסרט הבא היה יותר טוב. שקי העייפות נמחו כלא היו, התמונה התעקמה מעט כך שנוצרה האשליה בה נראה כי אני צועדת זקופה. אך השאר נשאר כפי שהיה. עדיין הייתי ענייה בעלת בגדים חרוכים מהשריפה שצועדת אחרי גבר שלא נראה שהשריפה משפיעה עליו. עדיין נראתי כל כך... מרוטה.

הנהנתי, מנסה להעלות חיוך על פניי, אך הוא נראה עייף באופן משווע. וויתרתי עליו והמשכתי להנהן בפשטות.

"אני שמח שאנחנו מסכימים," חייך הנשיא, ומשום מה נראה שהוקל לו. מה המתמודד השני עשה? ומי הוא? תהיתי. בנוסף, לא הבנתי מדוע הוא סירב. מתחשק לו למות? הרי הקפיטול יחליט מי ינצח. אם הוא יסרב, הוא ימות. "ועכשיו, לכי ותישני קצת. יש לנו חודש להתאמן. חודש עד התחרויות. הקדמנו את ההגרלות רק עבורך."

רק עבורי, לא הצלחתי למנוע מעצמי לחשוב, אבל ביקשתם מהמתמודד השני ממחוז שתיים לנצח לפניי, הלא כן? אך נמנעתי מלהגיד את הדברים בקול. אם אגיד אותם הם יבינו מיד שהשתתפתי במרד. ואז... אני מניחה שהם פשוט יפנו למחוז אחת.

הנהנתי שוב. הבטתי בנשיא שהמשיך ופטפט, עובר מנושא לנושא בהם אני צריכה להשקיע, אך כבר לא שמעתי אותו. או יותר נכון, לא שמעתי את הדברים שאמר באותו הרגע. במוחי חזר קולו, שחזר ואמר: "משחקי הרעב. משחקי הרעב." נאלצתי לשאול הרבה שאלות בעזרת הלוח לאחר שסוף כל סוף הקולות נדמו.

~*~

אני לא מאמינה שאני עושה את זה. זה נורא.

שכבתי במיטתי שבמרכז האימונים - או לפחות כל קרא לבניין הנשיא. לא הופתעתי כשלא הצלחתי להירדם. אומנם גם קודם לכן, ברחפת, היה לי קשה לחשוב על אשר עתיד לקרות, אך לאחר שגיליתי את הדברים הכל נראה נורא הרבה יותר.

משחקי הרעב. רק במיטתי הבנתי מה פירוש השם הזה. עשרים וארבעה ילדים שיוצאים למות וכל פאנם צופה בהם גוססים. לא מהנה במיוחד. אני לא יודעת כבר באיזה צד של המסך אהנה להיות.

אבל דאגה אחת הוסרה מליבי. הנשיא אמר בפירוש שמשפחתי וקרוביי יובאו לשוחח עליי ועל ההתקדמות שלי במהלך המשחקים. כך שהם בחיים, ואף יותר טוב: הקפיטול דואג להם. חיוך טיפשי עלה על פניי, עד שנזכרתי בצרותיי שלי.

רציתי באותו הרגע לפתוח את הדלת ולצרוח: "למה אתם חושבים שאשתתף בטינופת הזו?!" אך לא היה לי סיכוי. בלתי אפשרי להתמודד מול הקפיטול. עובדה, חצי פאנם ניסתה ממש לאחרונה - אני הייתי ביניהם - וכולנו נכשלנו. אז מה יהיה הסיכוי שלי לבדי? בנוסף, אאבד את ה- "ניצחון המובטח" שנבנה והותאם עבורי. אם הנשיא דואג לי, הסיכויים גבוהים שאצא בחיים מהמשחקים, הלא כן?

אך לא סמכתי על הנשיא. שמחתי שבמסגרת המרד למדתי כמה אומנויות לחימה. בכל זאת, הייתי חלק חשוב מהמערכה. אומנם בצללים - זו הסיבה שהקפיטול לא ידעו על כך - אך אכן תרמתי רבות. בעודי חושבת על כך פקדתי על עצמי פקודה, שנבעה ברובה מפחד: עליי להימנע מהפגנת ידע בזמן האימונים עם הקפיטול. יותר מדיי ידע משמע השתתפות במרד. ולא מהצד שהקפיטול מעריך.

דאגתי לכסות את גופי בשמיכה וטמנתי ראשי תחת הכר. לו הייתי מסוגלת הייתי שולפת את העירוי מזרועי ומקווה למות עד הבוקר, אז הייתי יוצאת מהתחרות. אבל הקפיטול דאגו גם לכך כשכבלו את כפות ידיי האחת לשנייה.

להילחם בעשרים ושלושה נערים ונערות כדי לשרוד. לא אוכל להסתתר באיזה חור ולחכות שכולם יהרגו אחד את השני? אך אפילו עצם חשיבת הרעיון הביאה אותי לכדי בחילה. פערתי חריץ קטן בחומה המבוצרת שיצרתי סביבי ונשמתי אוויר צח.

לא התפלאתי מכך שהנשיא רצה במנצח ממחוז שתיים. המחוז שלנו נאמן לקפיטול יותר מכל השאר, בעיקר בעקבות העובדה שאנחנו מימננו את אוכפי השקט שפעלו תחתיו ודאגנו לאספקת רחפותיו ונשקיו. אני אומנם מרדתי, אך לא הייתי אמורה לעשות זאת. למעשה, אף אחד מהמחוז - פרט למייסדי המרד - לא ידע. אם הוא היה יודע, הוא היה מבטיח לי מוות נורא ככל האפשרי. עליי לשמור על פי.

כשהנשיא הקרין לפניי את סרט הצלתי מהשריפה והובלתי את הרחפת בריאה ושלמה, התמקדתי רק באופן בו הוצגתי על פני מסכי הקפיטול. באותו הרגע התמקדתי במי שהציל אותי. גבר צעיר, המונה בערך שלושים וחמש שנים. הוא הביט אל המצלמה כל הזמן, נחוש ודואג, מושך אותי אחריו וצועק: "אל תיכנעי!" ממש כמו גיבור חלומותיי. פעם שמעתי ביטוי שהצליח בעבר: "האביר על הסוס הלבן". כנראה שגם בקפיטול הכירו אותו, והתבססו עליו.

הבנתי גם מדוע הוא היה כזה קשוח במעשיו. גורר אותי אחריו בתנועות רובוטיות, מתעלם מהגוססים משני צדדיו. הוא התמקד כולו במצלמה והתעלם אפילו ממני, האחת שהגיע להציל. וכל פאנם אהבה את זה. בטח בנות הקפיטול פתחו לו דלת אל חלומות ההקיץ שלהן, חשבתי בתסכול, הרי בחרו בכוונה בגבר נאה. גם אם הייתי מכוערת קיצונית זה לא היה מפריע להן.

אני לא מכוערת, אבל גם לא יפה. אני נערה ממוצעת המונה חמש עשרה שנים, לא מיוחדת מספיק על מנת להיזכר במוחו של מישהו. תמיד היו שוכחים את שמי. אבל אם אנצח את המשחקים, השם היידי קלוייט יזכר במוחי כל תושבי מחוז שתיים, ויותר מזה, אצל כל תושבי פאנם. אך לא העזתי לקוות. משחקי הרעב הם קללה, חשבתי בעוד דמעות מבצבצות בזוויות עיניי, קללה הנועדה להרוג אותי. הרגשתי נורא - כאילו אגרוף ממשי מפעיל לחץ על ליבי הכלוא בתוכו. פחד, זיהיתי את התכונה שמילאה אותי, אני מפחדת. מעולם לא חוויתי פחד, עד לאותו הרגע. עובדה, מרדתי נגד הקפיטול והסתרתי זאת בסוד מכל קרוביי. תמיד הייתי הנערה האמיצה שכדי לעלות חיוך על פניו של מישהו הייתי עושה משהו מסוכן. מעולם לא חשבתי שאחווה... פחד.

ידעתי שהקפיטול יתאמצו למעני. הם יאמנו אותי, ישבחו את שמי - גם אם אעשה את הדבר השפל ביותר - על מנת שיהיו לי מתרימים (הנשיא כינה אותם `נותני חסות`). אבל... מעולם לא סמכתי על הקפיטול. הם יכולים לנטוש אותי ברגע השיא של המשחקים ולעבור לצדד במועמד אחר. אין מי שידע על כך.

בנוסף, אני בכלל לא חזקה. אין לי כישרון מיוחד לציון. למה שאנצח? כשאתחיל את האימונים הם ישר יבינו עד כמה הם מבזבזים את זמנם עליי. באורח פלא מועמד אחר ימצא את דרכו אל לב הקפיטול.

אבל יכול להיות שקיימים דברים שאני מפספסת, הכרחתי את עצמי לחשוב, יכול להיות שאם יאמנו אותי יתגלו בי צדדים שאפילו אני לא מכירה. הרי מעולם לא נלחמתי או עסקתי בתחום הפיזי, פרט לאימונים עם המורדים. אך ברגע שהכירו בחזקתי המילולית הוציאו אותי מהאימונים מיד, כך שבקושי הספקתי להתאמן שבוע. הייתי הנערה המילולית, זו שנואמת ומדברת. מעולם לא קיימתי מגע כלשהו מתחום האלימות.

בנוסף, קיים סיכוי - אם מוריי יהיו מספיק טובים - שאלמד להתגונן. הרי הקפיטול תמיד מביאים את הטוב ביותר. אני גם יודעת שהמתמודדים האחרים לא יהיו מופתעים יותר ממני בזירה. חוץ ממני, אף אחד מהם לא יעבור הכשרה. אולי יש נערים במצב גרוע יותר ממני. שנאתי את המחשבה הזו.

יש לי חודש של אימונים, כך אמר הנשיא. הסרט רק הלהיב את פאנם. הם צריכים לצפות למשהו. והמשהו הזה הוא המשחקים. שוב, לא הצלחתי להבין את שמם. משחקים? משחק הוא דבר שטותי, ששייך לילדים; אין לו משמעות והוא נועד להנאה. מי יהנה ממוות אחרים? אך באותו הרגע הבנתי. תושבי הקפיטול יהנו מכך. מדוע? כי ישנם מי שיספרו להם שקרים. מי שיספרו להם עד כמה אנחנו רוצים, עד כמה שמתחשק לנו להילחם למוות. כולם נוכלים שם, בממשל; בטוח ישנו מישהו שיצליח להציג הכל בצורה טובה.

בנוסף, זה מצדיק את יחס אשת הקפיטול. כמובן, השחיתו אותה. אבל היא נחמדה, פשוט... תמימה מדיי. התחשק לי גם כן לצרוח עליה: "אם זה כל כך מהנה, אולי תלכי בעצמך?!" אך ידעתי שזה לא יעזור. תושבי הקפיטול שווים לתינוקות ברמת הבנתם. לכן קל כל כך לשטות בהם.

הבנתי בסופו של דבר שלא אצליח להירדם. יצאתי ממיטתי וצעדתי לאורך המסדרון, נזהרת שלא לשקשק באזיקים שכבלו את כפות ידיי האחת לשנייה. נראיתי כמו רוצחת. למעשה, זה מה שבאמת אהיה בעוד כחודש.

המרפסת של מחוז שתיים קרובה לקרקע. רעש הקפיטול היה מחריש אזניים ובאותו הרגע קינאתי בקומות הגבוהות. אך הנוף היה מדהים, כך שסבלתי את הרעש.

בנייני הקפיטול הצבועים בססגוניות והאנשים הצוהלים כל הזמן העלו חיוך על פניי. אולי, יום אחד, גם אני אוכל לחיות במקום כזה. מקום בו דאגות הם דבר נדיר כל כך, ואם הן כבר מגיעות, אז הן קטנות ומתבייטות על עניינים פעוטים. קיוויתי שיום אחד העולם כולו יהיה כזה. אך בינתיים, לפחות האושר קיים במקום כלשהו.

לפעמים מהנה יותר להביט באלו שנהנים מאשר להינות באמת. אחרי הכל, במצב שבו הייתי אף הנאה לא תסיח דעתי מהמוות הצפוי לי. בזכות הקפיטול. למרות שפשעתי נגדם, הם לא ידעו על כך. הם נהנו מהרשעות ומהכוח - אין מי שיתנגד אם ירצו לקחת חיים מהעולם.

כשחזרתי לחדרי, בשלב מסויים הצלחתי להירדם.

~*~

כאשר נכנסתי בבוקר אל מרכז האימונים, חיכה לי שם צוות של עשרה אנשים. הבחנתי מיד בהיותם בריונים ונסוגתי, מבוהלת. אך הם רק חייכו וסקרו אותי. חיוכם נעלם לעיטו.

"איתך אנחנו צריכים לעבוד?" שאל אחד מהם, בטון שלא יכולתי לשוות לו רגש אחר מלבד ייאוש, "או שאת רק אווקס?"

"אני... המתמודדת," לחשתי בצרידות.

"בסדר." הוא הזעיף פנים, "אבל אני מקווה שאת יותר חזקה מאיך שאת נראית."

הנהנתי. הם הובילו אותי אל אולם מאורך, שדלתו גם כן הוסוותה באחד הקירות. בוודאי, חשבתי לעצמי. הרי תושבי פאנם מציצים אל תוך המבנה כל הזמן, מרוב ההתרגשות שפעמה בתוכם. וכל העניין הזה אמור להיות סודי.

"אז בואי נראה כיצד את בועטת." אמר בריון אחר, מתיישב על כיסא בנינוחות ומחווה על מתקן מיוחד שניחשתי שנועד להיות קורבן לבעיטותיי. "רק אל תמרדי, בבקשה."

קפאתי. הם יודעים שאני המורדת ממחוז שתיים?

הפרק הקודם		הפרק הבא