זיכרון שצריך לשכוח

נכנסתי אל המבנה הגדול, הוא נראה עתיק במיוחד כאילו עמד שם כבר כמה עשרות שנים. אחרי סיור קצרצר בתוך הפנימייה, המנהלת הביאה לי את המפתח לחדר שלי, נכנסתי אליו ושמתי את המזוודה במקום, הצצתי בארון וראיתי כמה חליפות של תלבושת אחידה, חצאית, חולצה לבנה עם סמל מעל הלב, שני עורבים שחורים מצולבים וחרב באמצע. הסתכלתי על הסמל זמן מה ואז לבשתי את התלבושת האחידה והחלטתי לרדת למטה. כשירדתי למטה ראיתי קבוצת נערים ונערות, שלושה בנים וארבע בנות. הם התלחששו קצת כשירדתי במדרגות הם השתתקו והביטו בי כאילו נפלתי ממאדים. הסתכלתי עליהם במבט מבולבל ואז אחת הבנות חייכה ומרפקה לילד שעמד לידה, נראה בדיוק כמוה. הם היו עם שיער זהוב בוהק, עיניים חומות, עור לבנבן ונמשים על כל פניהם. "טובי.." לחשה הילדה אל הילד שנראה כמוה "אה... כן" הוא אמר והסמיק קצת "אם.. אה.." הוא גמגם והילדה שמרפקה לו גלגלה עיניים "ברוכה הבאה לפנימיית אוברי" הוא אמר וחייך חצי חיוך. חייכתי אליו. "לי קוראים טובי" הוא אמר "זאת שליידי, המעצבנת הזאת, קוראים לה מייגן" הוא אמר והסתכל על הילדה שלידו, והיא כמחווה גלגלה עיניים. "אנחנו תאומים" הוא  הסביר "ולה קוראים מולן" הוא אמר והצביע על ילדה שעמדה ליד מייגן וחייכה אליי, היה לה שיער שחור ושמגיע עד הכתפיים, עור לבנבן ועיניים גדולות וחומות "ולו קוראים בן" הוא אמר והצביע על הילד לידו, שהיה עם שיער שטני מעוצב בקוצים, עם עיניים מדהימות כחולות כמו השמיים, הוא קרץ לי ואני הרגשתי איך הסומק עולה במעלה גרוני. "לה קוראים דמי"  הוא אמר והצביע על ילדה עם שיער חום ועיניים חומות ועור קצת שזוף, היא חייכה אליי, החזרתי חיוך "לו קוראים מייסון" הוא אמר והצביע על ילד דיי שזוף עם שיער חום בהיר ועיניים בדיוק באותו הצבע "הוא ודמי אחים" טובי אמר, הוא חייך אליי וחשף שיניים לבנות ובוהקות, עוד לפני שחשבתי על לחייך אליו חייכתי "ולה קוראים ג'זי" הוא אמר והצביע על משהי עם שיער שחור ועיניים ירוקות כהות עם עור לבן

"היי" אמרתי וחייכתי אליהם "היי" כולם ענו במקהלה "אז כמו שאמרתי, ברוכה הבאה לפנימיית אוברי" טובי אמר וחייך

קמתי בבוקר ולא הבנתי איפה אני. הסתכלתי לשניה על החדר ולקח לי זמן לקלוט שזאת פנימיית אוברי. הלכתי למקלחת בשביל להתרענן ואחר כך לבשתי את התלבושת האחידה וירדתי למטה פגשתי את בן בכניסה "היי" הוא אמר וחייך אליי "היי" עניתי במלמול, מוקסמת מעיניו הכחולות "את הולכת לאולם לאכול?" הוא שאל אותי "כן..למה?"  שאלתי "אני בדיוק הולך לשם גם, אם הגברת תתן לי ללוות אותה..." הוא אמר וקרץ לי. צחקקתי ובינתיים הוא לקח לי את היד ושילב אותה בשלו וכך נכנסנו לחדר האוכל. כשנכנסנו הרגשתי אלפי זוגות עיניים מסתכלות עליי והסמקתי, בן הרגיע אותי "אל תדאגי" הוא לחש לי "זה רק בגלל שאת חדשה" באותו הרגע ראינו את טובי, מייגן, מולן, דמי, מייסון וג'זי מנופפים לנו, אני ובן הלכנו והתיישבנו אחד ליד השני, עדיין שלובי ידיים. "בוקר טוב" אמר לי מייגן, מחויכת כולה. "בוקר טוב" חייכתי אליה אותו חיוך "אז, רוזי" טובי פנה אליי "באיזה קבוצות את?"  הסתכלתי עליו במבט מסוקרן "קבוצות במה..?"  "במקצועות" ענתה לי דמי "יש שלוש קבוצות בכל מקצוע, קבוצה ראשונה, שזה ממש גרוע, קבוצה שניה, שזה דיי סביר, וקבוצה שלישית שזה כמו קבוצת מצוינות" היא הסבירה "אני דיי בטוח שהיא תהיה בקבוצה השניה בכל המקצועות" לגלג בי מייסון. "האמת שאני בשלישית... בכל המקצועות" עניתי דיי במבוכה "איך?" תהתה מולן "זה רק יום ראשון שלך פה... החדשים תמיד מתחילים מקבוצה שניה" התחלתי להסמיק "לא ספרו לכם?"  שאלתי אותם "ספרו מה?" הסתכל עליי בן "אני.. אני סוג של... חכמה יותר מהרגיל" ניסיתי להסביר להם בדרך שלא תשמע רברבנית "מה זאת אומרת חכמה יותר מהרגיל?" הם שאלו במקהלה, נשמע בקולם שהיו מופתעים, הסמקתי, "אני..אמ.." התחלתי לגמגם מלחץ "אני... פשוט נולדתי עם זיכרון צילומי.. כל מה שאני קוראת או רואה נשאר אצלי במוח לתמיד" הסמקתי "מגניב!!"  ג'זי אמרה בהתלהבות וחייכתי "אני הייתי דיי בטוחה שידעתם" אמרתי "יש עוד משהו שאנחנו צריכים לדעת..? " מייגן שאלה "אם... אני בת ארבע עשרה..." אמרתי "מה?" בן הופתע "את נראית יותר" הוא אמר "באמת?" אמרתי והסמקתי "כן.."  הוא אמר וחייך חיוך שובב "אז מה יש לך עכשיו?" טובי שאל "מדעים" אמרתי "אה" אמר מייסון "את איתי ועם מולן" הוא אמר והצביע על מולן, חייכתי אליה והיא חייכה אליי חזרה "כדי שאני ילך לשיעור כבר עכשיו.. אני עוד צריכה לחפש את הכיתה" אמרתי וחייכתי, באתי לצאת ושמעתי קול מאחוריי "רוזי! חכי!"  הסתובבתי וראיתי את בן מחייך אליי, חייכתי אליו חזרה "רק רציתי לשאול... את רוצה לשחק איתנו היום טניס בצהריים? בחוץ, במדשאות שמאחורי בית הספר" דיי הופתעתי מההזמנה, אבל הנהנתי בחיוך "נהדר, אז אני כבר יראה אותך שם" הוא חייך, נישק אותי בלחי, שלח לי חיוך פלרטטני והלך. הסמקתי אבל ניסיתי להסתיר את זה. הרגשתי משהו צופה בי והסתכלתי אחורה. על אחד הכסאות באחד משולחנות האוכל הוא ישב. המום, צופה בי. זה הוא. זה שרצח את מונה.

עשיתי לכם פרק כפול ;]
מקווה לתגובות...

הפרק הקודם		הפרק הבא