כשהעטלף פגש את הליצן

ברוס אמנם לא ידע זאת, אך כמובן שהיה מישהו מחוץ לחלונו.הג'וקר. כן, הג'וקר ידע מיהו ברוס ווין. ידע כבר מזמן. הרי הוא לא טיפש! הו, לא. לג'וקר הייתה חוכמה רבה. הוא היה מבריק, מוכשר ו, כן, פעם הוא היה גם יפה תואר, למרות שעכשיו לא ניתן לומר כך.

אבל כן, לפני "התאונה" הוא היה נער סקרן, שובב ואוהב הרפתקאות. היה לו שיער שחור חלק שהגיע עד העורף, ועיניים תכולות כמו הים.

כמה יפה היה! לא הייתה בת שלא ניסתה להתחיל איתו. לא הייתה נערה, שלא הייתה נמסה כשהיה מחייך אליה. כן, מחייך! החיוך שהיה לו אז, לא היה דומה כלל לחיוך המוגזם שיש לו כעט.

טוב, אין זמן לזיכרונות נוסטלגיים! הרי הג'וקר הגיע לכאן מסיבה מסוימת!

הוא פתח את החלון בתנועה חתולית, כך ששום רעש לא נשמע, ונכנס בדממה אל החדר.

ליבו נדם לכמה שניות, ואז חזר לפעול במהירות גדולה פי שלוש. הג'וקר החליט- אין דבר יפה יותר, תמים יותר, חמוד יותר, מברוס הישן! הוא היה מקופל בתנוחה עוברית, נושם באיטיות ומחייך מעט.

הג'וקר בלע רוק והתיישב על קצה המיטה הגדולה. הדחף היה גדול מכדי לעצור אותו, לכן הוא גם לא ניסה, אלא פשוט הושיט את ידו וליטף בעדינות את ראשו של ברוס הישן. 'באטסי, למה אתה לא יכול להיות רך כזה תמיד?' ברוס נרעד מעט, לנוכח המגע, כנראה משום שאצבעותיו של הג'וקר היו קפואות כתמיד. הליצן נשם באכזבה והביט באצבעותיו הלבנות. אותן אצבעות ארוכות, שהזכירו לו מוות. אצבעות שהיו לבנות כל כך, עד שנראו לא אנושיות.הכול בגלל "התאונה"!!!!

לפתע הג'וקר הרגיש משב רוח מקפיא ונזכר ששכח לסגור את החלון. ברוס חש בזה גם הוא והתעורר בבהלה, בדיוק באותו רגע שהג'וקר קם מהמיטה לסגור את החלון. הוא קפץ בבהלה, ונעמד בעמדת התגוננות.

הג'וקר נבהל גם הוא, כנראה לא רצה שכך יקרה.

אחרי כמה דקות בהולות, שאל ברוס, "מה אתה עושה כאן, בחדר שלי, במיטה שלי?!"

"אממ, אני לא... אני לא במיטה שלך..."

ברוס הרים גבה.

"באטמן..."

"מה?!"

"באטמן."

"אתה יודע מי אני?"

"ברוס ווין..."

"לא, הדבר השני שאמרת..."

"באטמן? כן. ברור שאני יודע מי אתה. אני לא טיפש!"

"אז מה אתה עושה כאן? מנסה לחסל אותי בשנתי?!"

"בערך..."

"מה?!"

"אני לא בא לחסל אותך. אני בא לחסל את מה שאתה חושב עלי..."

"מה אני חושב עליך?!"

"אוי, נו, תעשה לי טובה!" הג'וקר צחק בהיסטריה, "רוצח, פסיכופט, מוזר וכל זה..."

"הו," ברוס, או באטמן, היה מופתע מידי מכדי לומר משהו, להגיב, או לעכל את הנאמר לו, ובכלל- את זה שאוייבו המושבע נמצא בחדר השינה שלו.

"למרות שאת המוזר אני לא מכחיש..."

ברוס גיחח, למרות שעדיין היה בלחץ. "איך נכנסת?"

"אוי, נו, זאת לא בעיה... כל תינוק שיש לו קצת שכל ויכולת טיפוס היה יכול לעשות את זה!"

ברוס שתק.

הג'וקר חייך חיוך קטן, שברוס מעולם לא ראה על פניו. זה לא היה חיוך נורא כל כך כבדרך כלל!
הליצן נדב לרגע, ואז אמר בגיחוח, "יודע מה? אני עייף. ואם אתה לא מתכוון להשתמש במיטה שלך הלילה, אלא לעמוד פה ככה, עם פה פעור, אני אלך לישון..."

"הו, לא! אתה ממש לא הולך לישון כאן!!!" ברוס התנער מהשוק וצעק.

"חבל... דווקא היה נראה נוח פה..."

"דבר!" ברוס היה חד, "למה באת?"

"חכה, מה אתה ממהר כל כך?! תן להנות מהרגע..." הג'וקר התיישב על המיטה וחייך חיוך מנצח לאיש העטלף שלו. כן, שלו! זה מה שהג'וקר החליט- באטסי הולך להיות שלו!

"תגיד, לא נמאס לך מכל הקרבות הילדותיים והמפגרים שלנו?!"

"נגיד..." ענה ברוס, עדיין בחשדנות. מצד שני- איך אפשר להאשים אותו?! בכל זאת, לא בכל לילה מתעוררים ומגלים את הג'וקר אצלכם בחדר...

"נגיד זה כן או לא?" הג'וקר לא וויתר.

"נגיד זה נגיד."

"וואו, איזה קשה אתה היום!"

"אני באטמן, למה ציפית?!"

"הו. נכון... אז תקשיב, באטסי, אני לא באתי לכאן להרוג אותך, או להילחם בך. באתי לדבר."

"לא יכולת למצוא זמן יותר טוב?!"

"יש זמן יותר טוב מזה?!"

"ואתה ישב לגמרי! ונכנסת הרי מהחלון, מה שאומר שהיית בחוץ..."

"הו,  זה סוד מקצועי... זה כמו שאני אשאל אותך איפה נמצאת מערת העטלף, שדרך אגב נמצאת מתחת לטירה ונכנסים אליה דרך פתח מאחורי ארון הספרים שנפתח אחרי שמנגנים 'יונתן הקטן' בפסנתר שליד!"

"מה?!"

הג'וקר צחק בקול.

"אוקי. אתה מוכן לצאת לי מהחדר?!" ברוס התרעם, מצביע על החלון.

הג'וקר עיוות את פרצופו, משך בכתפיו וניגש לדלת.

"מה אתה עושה, בדיוק?!"

"יוצא מהחדר..." ענה הג'וקר בטון של מה בכך, "הו, אתה רוצה שאני אצא החלון! אתה לא משהו בקבלת אורחים, אתה יודע. אולי לא למדו אותך, אך זה לא מנומס לגרש אורחים דרך החלון..."

"לא זכור לי שתה אורח..." ענה ברוס בלגלוג.

הג'וקר התעלם, פתח את הדלת ויצא אל המסדרון.

ברוס השמיע הנחה ויצא אחריו. הוא סגר את הדלת, מביט ב'אורח' שלו, אשר התהלך במסדרון, מביט בתמונות הרבות בהתעניינות.

"אתה לא מתכוון ללכת, כמו שאני מבין."

"לא." ענה לו קצרות הג'וקר, "עד שפיצחתי את קוד הכניסה, טיפסתי לפה... זה לא קל את יודע..."
"אף פעם לא ניסיתי..." ברוס גיחח, עדיין לא מבין על מה נענש בדיוק, שבמקום לישון עליו לנהל שיחה עם הג'וקר שפרץ לביתו, "עדיין לא הבנתי, למה עשית את כל זה?!"

הג'וקר הסתובב, חושב על תשובה מספיק טובה, ובאותו זמן עושה כמה צעדים אל עבר ברוס, "צריכה להיות סיבה?" הוא שאל בתמימות, צועד עוד מספר צעדים.

"אוי, נו, עשה טובה! הרי ברור שלא באת הנה סתם!"

"אממ, צודק, לא באתי סתם..." ענה הליצן במסתוריות, מתקרב כך שהמרחק ביניהם לא עלה על חצי מטר. "באמת יש סיבה," ובזאת הוא צמצם את המרחק שנותר ביניהם, ונישק את איש- העטלף בכזאת עדינות, שאפילו לא ידע שקיימת.

ברוס נרעד. זה היה הדבר האחרון שציפה לו! אך בכל זאת, הוא לא התנתק.

משהו קסם לו בנשיקה הזאת, משהו שהוא לא ידע להסביר, אפילו לעצמו. עדיין לא.
הוא גם לא חשב יותר מידי. פשוט הניח את ידו על מותניו של הג'וקר וקירב את שניהם עוד יותר, מחזיר את הנשיקה.

הג'וקר הרגיש שזה הרגע המאושר ביותר בחייו! באטסי שלו. באטסי סוף- סוף שלו!

סוף!

מצטערת שאין המשך. אני יודעת שזה סוף קצת מבלבל, אבל זה פשוט נראה לי מושלם ככה :)

הפרק הקודם