לא בגלל הכסף

אני אשמח לתגובות. 

קריאה מהנה.

פרק 3 - חושפים קלפים. לי יש אס, ולך?

פוטר ואני נוחתים מול אחוזה מפוארת, אבל זה לא מפתיע אותי, כי אנחנו ברובע העשיר של לונדון. אנחנו מתקרבים אל שער הברזל הגדול ובעוד אני תוהה איך להיכנס, פוטר מצלצל באינטרקום.

"פוטר, מה אתה עושה?" אני לוחשת לעברו.

הוא מבזיק לעברי חיוך מלא ביטחון. האידיוט. "סמכי עלי, אוונס."

המשפט הזה אף פעם לא מסתיים בטוב, סמכו עלי.

"כן?" בוקע קול מהאינטרקום.

"בוקר טוב, גבירתי. פרד אוקסלי נמצא?" פוטר שואל בביטחון גמור.

"אוקסלי? זו משפחת בייקר."

"זה לא הבית של פרד? פרד אוקסלי?" אני שואלת.

"לא, מצטערת, זו טעות בכתובת," משיבה האישה באינטרקום.

"אבל נאמרה לנו שזו הכתובת," אני ממשיכה.

"אין פה שום פרד אוקסלי, גברת. זה לא כאן," ממשיכה אשת האינטרקום במעט עצבנות עכשיו.

"תסלחי לי שאני שואל, אבל נגנבה לכם מכונית, לאחרונה? לפני כחודשיים אולי?" אומר פוטר בקול עמוק על ידי.

"לא. מה זה? מי אתם?"

"אבל את יודעת איפה פרד אוקסלי נמצא?"

"לא, אני לא. עכשיו אם לא תסתלקו מכאן מיד, אני אקרא למשטרה!"

"אבל – " האינטרקום נכבה. אני נושפת בתדהמה. "מה זה היה עכשיו?" אני ממלמלת.

פוטר לידי נראה מהורהר משהו, אך אז הוא מתעשת ואומר, "אנחנו צריכים ללכת מפה, אוונס. זו טעות."

"אתה רציני? זו הכתובת!"

"שמעת מה היא אמרה. זה לא פה."

"אז איך אתה מסביר את מה שכתוב במשרד הרישוי? המכונית שנגנבה שייכת לפרד אוקסלי שגר בכתובת הזאת." כן, אין מה להגיד, אני בחורה עקשנית. אבל הי, אני מאשימה את צבע השיער.

פוטר מגלגל עיניים בעוד ידיו מתאגרפות. "אז זו טעות. מרלין, אוונס, בואי נסתלק מפה לפני שהיא באמת קוראת למשטרה."

אני מרגישה את הפה שלי מתעקל לחיוך. "מפחד מהמשטרה, פוטר?"

הלסת שלו מתהדקת. "אני מבוקש על רצח, להזכירך, ובורח ממשרד הקסמים. אז כן, אוונס. אני מפחד מהמשטרה."

"אבל אתה לא באמת קונה את זה! ברצינות, זה הרי ברור שהיא משקרת. זו הכתובת!"

הוא מגלגל עיניים, שוב. "אני לא מתכוון לעמוד כאן ולהתווכח איתך בזמן שהמשוגעת הזו יכולה להסגיר אותי ואותך כל רגע." ואז הוא מתעתק, ואני, שמתחילה ממש לכעוס, מתעתקת אחריו גם כן לבית שלו.

"אתה מוכן להסביר לי מה זה היה עכשיו?" אני שואלת אותו ברגע שאנחנו נכנסים, ומשלבת את ידיי על חזי.

"זה היה בזבוז זמן, זה מה שזה היה. זה מבוי סתום. נצטרך לגשת אל זה מזווית חדשה."

"זווית חדשה? על איזו 'זווית חדשה' אתה מדבר בדיוק? זה הרמז היחיד שלנו לת – " אני משתתקת כשאני רואה אותו נדרך במקומו. אני סוקרת אותו. עם השיער הפרוע והמעצבן שלו, בגדי המוגלגים שלצערי יושבים עליו יותר מידי טוב והעיניים שלו שמביטות עלי בכזה ביטחון, הוא נראה ממש רגוע ובטוח בעצמו. ובכל זאת, אני מרגישה שהוא מסתיר משהו. קראו לזה אינטואיציה נשית, אינסטינקט הישרדותי או סתם חדות הבחנה, הוא נראה רגוע באופן מאולץ, כמעט כאילו הוא מחפה על משהו. אז ההבנה נוחתת עלי. 

לעזאזל אתו! מרלין, הוא בלתי נסבל.

לרוע מזלו, אני מרגישה איך הכעס מפעפע בי לאט, לאט, בעוד אני שואלת בקול נמוך, "יש עוד כיוון לתיק הזה, לא ככה? ואני בטוחה שהזווית החדשה הזו הרבה יותר מבטיחה מהתמונות האלה."

"אוונס – "

אהא, פוטר. לא סיימתי. רק תחלום לקטוע אותי.

"לא. אל תנסה אפילו להכחיש. אני רוצה שתספר לי הכול, פוטר," אני דורשת. אני בטוחה שהעיניים שלי יורות גיצים ושהמבט שלהן מטורף מספיק בשביל להרוג. "למה לא סיפרת לי? חשבתי שאנחנו יחד בעניין הזה," אני יורקת לעברו בכעס.

פוטר נוחר בזלזול, להפתעתי. חתיכת שמוק. "תעשי לי טובה, אוונס. תפסיקי עם הצדקנות המיותרת. שנינו יודעים שאף אחד מאתנו לא סומך על השני. אז לא. לא סיפרתי לך את הכיוון המרכזי, אז מה? והאמת היא, לא היה לי מושג שהתמונות הן מבוי סתום. עכשיו, אחרי שראיתי שזה לא מוביל לשום מקום ושאת לא מנסה להרוג אותי בהזדמנות הראשונה שיש לך, אני יכול לספר לך. אם תירגעי, אני מתכוון, או שאת מעדיפה להמשיך לתקוף?"

אוהו, פוטר. אין לך מושג כמה.

"בסדר, אני מקשיבה," אני אומרת ומנסה לרכך קצת את הקול שלי. אחרי הכול, ועם כמה שקשה לי להודות בזה, הוא צודק. שנינו לא סומכים אחד על השני, ועם כל כמה שהוא יודע, אני צריכה להסגיר אותו למשרד. אז למה בשם מרלין שהוא יספר לי את הסיפור המלא? ובכל זאת, אני מרגישה שהלב שלי צונח משום מה בידיעה שהוא עד כדי כך לא סומך עלי. אני מתנערת מהר מהמחשבות, כי זה פוטר שהן עוסקות בו, ומתיישבת באחת הכורסאות שבסלון לאחר שפוטר מחווה לי בנונשלנטיות גמורה להתיישב בה.

"קפה?" הוא שואל.

"כן, שניי – "

"שניים סוכר, אני יודע," הוא משלים בטבעיות והולך לעבר המטבח.

הגבות שלי נורות כלפי מעלה בהפתעה. מאיפה הוא יודע – אה. ואז נופל לי האסימון, או יותר נכון, שקית אסימונים שלמה, כזאת שאני יכולה לקנות איתה את אחד הנמרים הפרוותיים שכל ילד מוגלגי רוצה כשהוא מגיע אל מרכז משחקי וידיאו.

אז כן. ניחשתם נכון. פוטר ואני היינו פעם.. זוג. זאת אומרת, יחד. ממש, ממש יחד. מהזוגות הדביקים האלה שנמצאים יחד עוד מאז שהם בני שבע עשרה, או במקרה של פוטר ושלי, אמצע השנה השביעית בהוגוורטס. מאלו שעוברים לגור ביחד כשהם מסיימים את הלימודים ובטוחים שמצאו את האהבה של החיים שלהם, למרות שהם רק בני שבע עשרה. לא, סליחה, כבר שמונה עשרה כשעברנו לגור בדירה קטנה בלונדון. ועכשיו, ככל שאני מעמיקה להיזכר בזה, כל בוקר פוטר היה קם לפני ומכין שני ספלי קפה, בעוד אני תוהה לאן נעלם הדובי שלי. הו כן, לפני חמש שנים הייתי עד כדי כך פתטית.

אז למה נפרדנו, אתם שואלים? כי המניאק המעצבן שעומד במטבח כרגע ובטוח שהוא מתנת האל למין הנשי בגד בי. כן, כן, בגד בי. בי, לילי אוונס, אותה אחת שהוא רדף אחריה מהשנה הראשונה בהוגוורטס. עד שהסכמתי לבסוף בשנה השביעית לצאת אתו, הוא היה חייב לקלקל את זה שנתיים וחצי אחר כך ועוד בבית שלנו. שלנו. אף פעם לא טענתי שהבחור חכם, ואני עדיין לא טוענת, לפרוטוקול. ואם כבר אנחנו בענייני תיעוד ורשימות, הסכמתי לצאת אתו בשנתי האחרונה מהסיבה הפשוטה שהייתי בטוחה שאני מאוהבת. עכשיו, בדיעבד, אני יכולה להגיד בביטחון מלא שזו לא הייתה אהבה, ממש לא, אלא פשוט הורמונים של נערה בת שבע עשרה. אחרי הכול, הוא מניאק מעצבן, אבל מניאק מעצבן מושך במיוחד ומאוד משכנע כשהוא רוצה. ועדיין, אני מוצאת את עצמי מופתעת מכך שהוא זכר את הפרט הקטן והממש לא חשוב הזה, שאני שותה קפה עם פעמיים סוכר אחרי שעברו חמש שנים מאז שנפרדנו. הו כן, כל כך הרבה. מה הפלא שאני מדחיקה כל קשר בין הפוץ במטבח לביני?

"אוונס?" הקול העמוק שלו מעיר אותי מהמחשבות הבלתי רצויות שלי. מרלין, רק המחשבה על פוטר ועלי יחד מעוררת בי את רפלקס ההקאה. אני לוקחת מידו את הספל הרותח, מחכה שהוא יתקרר ומתרווחת בכורסא שאני יושבת בה. אני נועצת בו את עיני הירוקות ומחכה שהוא יתחיל לדבר.

"נו?" אני מאיצה בו כשנאבדת לי הסבלנות.

הוא לוגם מהכוס שלו בשקט ומתרווח בכורסא שלו, חיוך מדושן עונג נמצא על הפנים המאוסות שלו. "לא מבזבזת זמן, מה אוונס?"

"תתחיל לדבר, פוטר."

הוא נאנח, מניח את הספל הרותח על השולחן הקטן שבסלון ומעביר יד בשערו. יש בינינו שתיקה מעיקה, עד שהסבלנות שלי פוקעת שוב ואני מתכוונת להפר אותה, אך בדיוק אז פוטר מתחיל בקולו העמוק, "לפני חצי שנה, קיבלה מחלקת ההילאים שבמשרד דיווח על משתף פעולה של וולדמורט. אחד ממשתפי הפעולה הכי גדולים שלו. הוא זה שמשיג לו את המידע על הקסמים האפלים, על המשפחות העשירות שיכולות לתמוך בו, על אוכלי מוות פוטנציאלים. מיותר לציין שהוא נהפך להיות המטרה מספר אחת של המחלקה."

רעד חולף בי. "מי זה?" אני שואלת ולוגמת מהקפה שלי.

"לא ידוע. הדבר היחיד שנאמר אז היה שהוא קשור לעלה השחור."

אני משתנקת מהקפה שלי בתדהמה. "העל-העלה השח-השחור? חשבתי שהוא פורק לפני חמש-חמש עשרה שנים," אני משתעלת.

"הוא לא," אומר פוטר ומגיש לי כוס מים.

אני שותה אותה ומרגיעה את הכוויה שבלשוני. "תודה," אני ממלמלת במבוכה. מרלין, ממתי הוא נהיה כזה מנומס? "מה זאת אומרת 'הוא לא'?" אני שואלת כשאני נרגעת. "הוא היה אמור להתפרק כשתפסו את פדרו בונאלה."

"המחלקה הייתה בהלם בדיוק כמוך אז התחלנו לאסוף מידע, להפריח את השמועות, להצליב שני מקורות או יותר ולהבין אם הארגון עדיין קיים. מסתבר שהארגון המשיך להתקיים כי הבן הבכור של בונאלה, סיזו, תפס את המעמד של אביו והמשיך לנהל את חיי הפשע אפילו כשאבא שלו נמצא באזקבאן. מסתבר שכל השנים האלה המאפיה פעלה בחשאי, במחתרת, מבלי שאף הילאי ושר קסמים ידע על קיומה."

"הו, אלוהים," אני ממלמלת. "אלוהים. אתה מבין כמה זה חמור שהמאפיה עדיין פועלת? ועכשיו היא משתפת פעולה עם וולדמורט," אני אומרת בחלחלה. פתאום הקפה שלי כבר לא נראה כזה מזמין. "זה בדיוק מה שהוא צריך. ארגון פשע עם משאבים, כוח אדם וכסף. הו, אלוהים."

"זה בדיוק מה שהמחלקה חשבה. זה נהיה בראש סדר העדיפויות, כמובן. אז היא מינתה את שני ההילאים הכי טובים שלה על התיק. אמורי ואני."

אני מגלגלת עיניים מתוך אינסטינקט ונחרה נפלטת מפי באופן אוטומטי.

פוטר מגחך עכשיו. "נו, באמת, אוונס. את יודעת שזה נכון. מאז שנכנסתי לתפקיד, לפני כמעט שבע שנים, הצלחתי לתפוס כל ממזר שמחלקת ההילאים נתנה לי."

"וגם אמורי," אני מדגישה. למרות שאמורי שירת יותר זמן כהילאי מאשר שבע שנים, אבל זה לא חשוב.

"נכון, ובגלל זה מינו את שנינו על התיק הזה," הפוץ היהיר ממשיך.

"נו? והצלחתם לגלות מי זה?" אני שואלת בחוסר סבלנות.

ההבעה של פוטר מתקדרת קצת והוא עונה בקול העמוק והמעצבן שלו, "לא. את מבינה, להיכנס לארגון כמו 'העלה השחור' זה חתיכת עסק מסובך. מלבד העובדה שהם לא נותנים לכל אחד להיכנס בידיים פרושות, הם מחליפים מיקום פעם בחודש, ממעיטים בהעברת מידע ומקפידים בטירוף על דיסקרטיות מוחלטת. מעטים יודעים על קיומם ומיקומם, ואלו שכן לא ממהרים לחשוף אותם. אז לאמורי ולי לקח חודש שלם להתחבר עם האנשים הנכונים במקומות הנכונים, לגלות את המיקום שלהם ולהיכנס לשם, וגם זה היה אחרי שהלכנו על ביצים."

"אתם נכנסתם למקום המחבוא של הארגון?" אני שואלת בתדהמה.

"בסוף כן. במשך החודשים הבאים היינו צריכים להתאקלם שם, לגרום להם להאמין שאין לנו שום קשר למשרד הקסמים ולגרום להם לבטוח בנו ובסיפור הכיסוי שלנו. עכשיו את מבינה כשאני אומר שזה חתיכת עסק מסובך? הגנגסטרים האלה היו מוכרים את אימא שלהם בשביל מידע ואין להם בעיה עם דם על הידיים. הטעות הכי קטנה, הספק הקל ביותר שיש להם ואתה גמור. מרלין, אלו היו חודשים מעייפים."

אני נושכת את השפה שלי באהדה ומופתעת מהתגובה של עצמי, כי זה פוטר שמדבר. אני זוכרת שלפני כמה חודשים אמורי סיפר לי על משימה חשאית שיש לו במשרד. אני זוכרת איך הוא היה נראה עייף וסחוט באותו זמן, ועם זאת הצלחתי גם לזהות את הסיפוק, ההתלהבות והריגוש בעיניו, אותם מרכיבים שגרמו לו לשרת במחלקת ההילאים מלכתחילה. עכשיו, כשאני מביטה בעיניו הזהובות של פוטר, למרות ההבעה המותשת של פניו, אני יכולה לראות את אותם סיפוק, התלהבות וריגוש שזיהיתי אצל אמורי כמה חודשים קודם לכן.

"אבל למרות שאלו היו חודשים קשים, אינטנסיביים, אמורי ואני פעלנו טוב. הצלחנו לרכוש את האמון שלהם ולהתברג למערכת. לא רק זה, הצלחנו להוציא משם גם מודיע. את יודעת, אחד מהחברים הבכירים בארגון שמעביר לנו מידע. זו שיטת פעולה קלאסית במחלקה."

"ובכל זאת לא הצלחתם להוכיח שהעלה השחור משתף פעולה עם וולדמורט?" אני שואלת בסקרנות ולוקחת את הקפה שלי, שהספיק להתקרר, מהשולחן. אני אתן לו הזדמנות נוספת.

"אז זהו. מסתבר שזה לא כל כך פשוט כמו שחשבה המחלקה בהתחלה. את מבינה, סיזו בונאלה, ראש המאפיה, שונא את וולדמורט. הוא רואה בו אויב, פגיעה לעסקים. ככה שהעלה השחור בתור ארגון לא מסייע לוולדמורט, אבל אחד מחבריה הוא אוכל מוות. מי שזה לא יהיה, הוא הרבה יותר מתוחכם בשביל לחשוף את עצמו. אפילו אחרי כמה חודשים בתור סמויים בארגון והחיבור עם הבכירים ביותר שם, לא היה לנו שום כיוון."

הגבות שלי מתכווצות בבלבול בעוד אני שותה לגימה קטנה מהקפה שלי, ולמזלי הלשון שלי לא נכוות הפעם. "אני לא מבינה. אמרת שיש לך כיוון נוסף, זווית חדשה."

פוטר נאנח ומעביר יד בשערו. בחיי שהוא נהיה צפוי מרגע לרגע. "כמה שעות לפני שאמורי נרצח, הוא הגיע אלי הביתה. זה היה אמצע הלילה, ירד גשם מטורף בחוץ, ובכל זאת, הוא החליט לבוא אלי הביתה. כבר אז הבנתי שמשהו לא בסדר. מרלין, ממש לא בסדר. אז, כשהוא דיבר, הוא היה נסער, דיבר לא ברור. כל הזמן חזר על זה שזה הסוף שלו."

"אמורי ידע שעומדים לרצוח אותו?" אני שואלת בקול חלש. פוטר מהנהן. "אז למה לא עשית משהו? למה לא החזקת אותו בבית, לא נתת לו לצאת, קראת לעזרה... מרלין, פוטר, יכולת למנוע את הרצח שלו!" אני מרגישה איך הדמעות מאיימות לפרוץ ואיך גוש גדול ומאיים מתחיל להיווצר לי בגרון.

"את באמת חושבת שלא עשיתי משהו? שפשוט נתתי לו למות? מרלין, אוונס, אני יודע שאת ג'ינג'ית והכול, אבל את צריכה להפסיק להוציא את העצבים שלך עלי," הוא לוחש לי בקול נמוך וארסי. "את מוכנה פעם אחת להקשיב לי עד הסוף לפני שאת שופטת? לתת בי קצת אמון?"

הידיים המאוגרפות שלי על ידית הספל נרפות מעט. "תסביר את עצמך," אני לוחשת.

פוטר לוקח נשימה עמוקה וממשיך. "הוא היה נראה נורא, לא הפסיק למלמל שהולכים להרוג אותו. ניסיתי להרגיע אותו, באמת שניסיתי, אבל הוא היה כל כך לחוץ שזה פשוט לא היה אפשרי. הצלחתי להבין בקושי מה הוא אמר. הוא אמר שהוא הצליח לעלות על קצה חוט, אבל הוא יודע שעכשיו הם רודפים אחריו ושנשארו לו כמה שעות ספורות. ואז הוא נתן לי את זה," פוטר אומר ומוציא מכיס הז'קט השחור שלו מפתח קטן ומוזהב, משונן בקצהו.

"למה הוא נתן לך את זה?" אני שואלת בשקט, מחזיקה בקושי את הדמעות בפנים.

"הוא אמר שמכאן אני אצטרך להמשיך לבד, שזה תלוי בי למצוא את המשת"פ ולפרק את העלה השחור. כדי לעשות את זה, הוא אמר, אני צריך להיעזר במפתח. אז הוא קם והתכוון ללכת, אבל לא נתתי לו. אמרתי לו שזה חתיכת טירוף ושאני לא מתכוון להשאיר אותו בבוץ הזה לבד. אבל הוא לא הקשיב והתחיל לתקוף. התחלנו להילחם, אבל הוא היה כל כך נחוש,  בחיים לא ראיתי אותו ככה. הוא לקח לי את השרביט, אוונס. הוא נעל אותי בבית ולקח לי את השרביט ואת המפתח, לא הייתה לי שום דרך לצאת. לא משנה כמה דפקתי על הדלת וצרחתי, הוא פשוט עזב. הוא אמר שהוא עושה את זה בשבילי וככה, במקום ששנינו נמות, אחד מאיתנו יחיה ויוכל לסיים את המשימה. אבל לא היה לי אכפת מהמשימה המטומטמת באותו רגע, את יודעת? כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שאין מצב שאני משאיר אותו לבד, אבל הוא פשוט נעל אותי והתעתק. אני מניח שהוא התכוון לשמור את השרביט שלי במקום מסתור אבל זה היה מאוחר מידי. כשהוא הגיע לרחוב ההוא הרוצח החליט להשתמש בשרביט נגדי. הוא רצח אותו בשרביט שלי. שלי, אוונס, את מבינה את זה? החתיכת מקל הזו שאני קורא לה שרביט היא מה שהרג אותו." הקול שלו צבוע בחרטה ובעצב, כעס אפילו. אני מוצאת את עצמי נושכת את השפה שלי בפעם השנייה לאותו יום.

משתררת בנינו שתיקה לכמה רגעים עד שאני מפרה אותה. ״יש משהו שאני לא מבינה,״ אני פוסקת לבסוף. פוטר מסתכל עלי בשאלה. ״אחרי שהוא נעל אותך – למה לא התעתקת?״

פוטר מעביר יד בשערו. ״מאז שנהפכתי להיות הילאי במשרד הקסמים הייתי חייב להגן על עצמי, אז היה לי לחש מונע התעתקות. אפשר להתעתק אל מחוץ לבית, אבל לא לתוכו או מתוכו. בדיוק כמו בדירה הזו.״

״ובדיוק כמו בהוגוורטס,״ אני אומרת בהבנה.

״בדיוק,״ הוא אומר, לוקח נשימה עמוקה וממשיך בקול שקט, "יש עוד. מסתבר שעם המפתח של הדירה הקודמת שלי הרוצח הצליח להפליל אותי עוד יותר. ככה כשמשרד הקוסמים גילה את הרצח ובדק את השרביט שלי ואת הדירה, הכול תאם. הם היו בטוחים שעשיתי את זה. הם לא היו מוכנים להקשיב. אומנם רך כף הצליח לגנוב את השרביט שלי אחרי הבדיקות של המעבדה, אבל זה היה מאוחר יותר. אני הואשמתי ברצח שלו בטענה שגם אני הייתי משתף פעולה של וולדמורט כשנכנסתי לעלה השחור ושרצחתי את אמורי כי הוא גילה שעברתי צד. מאז אני בורח, כי אין לי שום דרך אחרת לגלות מי הפליל אותי, אבל אני נשבע לך, אוונס, שאני אמצא אותו. אני אמצא אותו והוא ישלם."

בפעם הראשונה מזה חמש שנים, שבהן לא הפסקתי להגיד לעצמי כמה ג'יימס פוטר הוא מניאק שפל ואנוכי, אני חושבת שאולי הוא לא כל כך שפל אחרי הכול. נכון, הוא עדיין חתיכת מניאק בוגדני שבגד בחברה שלו אחרי שהוא רדף אחריה במשך שבע שנים, אבל הוא גם לא האדם השפל ביותר עלי אדמות כמו שהאמנתי. המחשבה הכמעט חיובית הזו על אופיו של פוטר מפתיעה אותי, אבל אני מבינה שאחרי נאום כמו זה, זה בלתי נמנע.

"ואני הולכת לעזור לך. שנינו יחד הולכים למצוא את הרוצח ולפרק את העלה השחור, וההתחלה תהיה המפתח הזה," אני שומעת את עצמי אומרת בנחישות.

פוטר מחייך עכשיו חיוך עייף לעברי. "כל כך בטוחה בעצמך, אה אוונס? המפתח הזה לא פחות מבוי סתום מהתמונות. הוא לא מתאים לשום מקום. תאמיני לי, בדקתי. הלכתי לגרינגוטס, להוגוורטס, לחברות הדואר – זו של הקוסמים וזו של המוגלגים, לבית שלו.. מרלין, אפילו ניסיתי אצל חברה מיוחדת שאחראית על אבטחת חפצים."  

אני מעקמת את פרצופי. "אמורי בחיים לא היה סומך על מקומות חיצוניים כאלה, בטח כשמדובר בדבר חשוב כל כך שהביא אותו למותו," אני אומרת בקול יציב. "הוא היה סומך רק על עצמו. בוא ננסה בבית שלו, שוב."

פוטר מושך בכתפיו. "איך שאת רוצה."

אני מחייכת בסיפוק. הוא כלב, אין מה להגיד, אבל לפחות הוא כלב ממושמע.

אנחנו מתעתקים אל הבית של אמורי שנשאר עומד ונטוש מאז הרצח שלו. הבית לא נמכר כי אף אחד לא רוצה לחיות בבית של הילאי שנרצח. בטח שלא בזמנים אפלים שכאלה. אני מדליקה את האור והזיכרונות מציפים אותי. כל דבר בדירה הקטנה מזכיר לי את הזמנים שביליתי פה עם אמורי, בין אם זו הספה השחורה שבסלון שהוא לא הפסיק לדגדג אותי עליה, או המטבח הקטן בו עשינו מלחמת קמח בזמן הכנת עוגה. לא הייתי פה רק כמה שבועות, אבל הם נראים כמו נצח.

"את בסדר, אוונס?" אני שומעת את פוטר שואל על ידי.

"יכול להיות שאני שומעת דאגה בקול שלך?" אני שואלת חזרה בחיוך קטן.

פוטר נוחר בזלזול אבל חיוך מתפרש על הפנים שלו. "זה רק בשביל המשימה."

החיוך שלי מתרחב במקצת אבל אני שותקת. אני דוחקת את הזיכרונות הצידה ומתחילה לחפש בדירה כל דבר שהמפתח של פוטר יוכל לפתוח. אני פותחת ארונות ומגירות ופוטר עושה כמוני, מזיזים תמונות וספרים מהספרייה, מחכים שכספת או חדר בלתי נראה יתגלו.

אבל כלום. נאדה. הבית כל כך שומם ושקט שהוא יכול לשמש תפאורה מעולה לסרט אימה. יש לו אפילו סיפור רקע מתאים.

"אין פה כלום," אני נאנחת בייאוש.

פוטר מביט עלי, ידיו משולבות על חזהו. "מה עכשיו?"

אני מתעלמת משאלתו וממשיכה להסתובב בבית. זה חייב להיות פה. הוא לא היה מחביא את זה בשום מקום אחר. תחשבי, אוונס, אני פוקדת על עצמי. תחשבי. אמורי היה פרנואיד, חשדן מטבעו, אפילו בבית שלו עצמו יש מקומות שהוא מרגיש בהם יותר בטוח. כמו הסלון או הספרייה, או חדר השינה..

"תגיד, פוטר, בדקת בחדר השינה?" אני שואלת אותו.

"בדקתי מתחת למיטה, בארון, בשידות. אין שם כלום."

"אולי.. אולי דווקא כן.." אני אומרת בהרהור והולכת אל המיטה.

"אוונס, מה את עושה?" אני שומעת את הקול המגחך של פוטר שואל כשאני מקיפה את המיטה.

"זה חייב להיות פה.." אני ממלמלת בטירוף. "בדקת מתחת למזרן?" אני שואלת פתאום.

"לא," הוא אומר בקול של 'למה שאני אעשה את זה, מטורפת שכמוך?'

טוב, הוא לא יכול להיות יותר צודק, ואני לא מאמינה שהרגע חשבתי את זה.

אני מרימה את המזרן במין הרהור וחיוך עצום נמרח על הפנים שלי. בבסיס העץ של המיטה שלו יש חלק ששקוע יותר משאר הבסיס ובמרכזו מנעול קטן. "המפתח," אני פוקדת. פוטר מגיש לי את המפתח מבלי להתווכח. נראה שהוא המום.

ההלם של פוטר, ההנאה שלי.

אני מסובבת את המפתח במנעול והתיבה המוזרה נפתחת בקליק קטן. בפנים שנינו רואים את הדבר שהביא למותו של אמורי: בקבוק קטן ובתוכו חוט שקוף. זיכרון.

הפרק הקודם		הפרק הבא