חייה של הרמיוני

שיניתי פרט חשוב בסיפור, מי שקרא מוזמן לקרוא שוב, ולהסיק מסקנות לגבי התופעה המדהימה שעליתי עליה כרגע. זה הופך את הסיפור להרבה יותר מעניין! מקווה שאהבתם, סליחה שאני כל הזמן משנה דברים הפרקים הבאים יהיו טובים מההתחלה :O

פרק שלישי: המפורסם, הג'ינג'י, והקרפד

"אמא! אמרתי לך שאני יודעת לאן אני הולכת". אמרה הרמיוני בקול יציב ומלא ביטחון, למרות שמבפנים היא חששה מאוד.

"פונדק 'הקלחת הרותחת' אמור להיות בקרבת מקום" אמרה, כשדאגה טיפסה בגרונה.

"הרמיוני, את בטוחה? את לא רוצה עזרה?" שאלה האם ברכות.

"לא! אמרתי לך שאני מסתדרת" אמרה הרמיוני מנסה לשמור על התדמית החדשה שלה. סוף סוף הם הגיעו לפונדק חסר חיים, ומותר לומר גם קצת אפל. הן ברכו לשלום את בעל הבית שלאחר המון שאלות והתיעצויות איתו הבינו שקוראים לו תום. תחילה, הם הלכו לבנק הקוסמים גרינגוטס והחליפו כספי מוגלגים באוניות, חרמשים וגוזים בעזרת גובלינים חמוצי פנים. לאחר הן קנו את הספרים הדרושים מ'כרך ודף בע"מ', והרמיוני התחננה לקנייתם של עאוד ספרים- שיהיה לה חומר רקע. ולבסוף בטי קנתה להרמיוני גלידה אצל פלוריאן פורטסקיו.

 "טוב, זה היה יום נחמד!" אמרה בטי, צופה בביתה אוכלת את הגלידה הקרירה והמרעננת.

"רגע אמא! עדיין לא קנינו לי שרביט!" אמרה הרמיוני בדאגה, מפילה את גביע הגלידה על הרצפה.

"שרביט? זה שעושה הוקוס פוקוס? אוי הרמיוני! תרימי את הגלידה מיד ושימי אותו בפח בבקשה!" כעסה האם,

"כן, אמא" ענתה לה הרמיוני בעליצות.

"אבל חייבים שרביט! קראתי את זה בתולדות הקסם, כלומר, בשביל לעשות קסמים מכוונים צריך שרביט, הרי אפשר לעשות קסמים גם בלי שעדיין לא יודעים לשלוט עליהם". ציטטה הרמיוני בגאווה.

"הו, איפה קונים שרביט?" שאלה האם בתסכול.

"אצל אוליבנדרס כמובן! אמרה הרמיוני וחייכה.

הרמיוני נכנסה בדלת, פעמון הכניסה צלצל, היא נעמדה בחדר וחיכתה, לפתע הגיח איש זקן ומקומט ממאחורי החנות.

"הו שלום לך" האיש אמר להרמיוני.

"אתה אוליבנדר נכון?" שאלה הרמיוני ביהירות, מנסה את התדמית החדשה שלה.

"אכן, אני הוא אוליבנדר. התרצי לקנות שרביט? כמובן, בעצם, את נראית חדשה בעולם הקוסמים."

"נכון, אני חדשה אבל אני יודעת כל דבר, קראתי בספרים, ושיננתי את כל חומרי הלימוד בעל פה." אמרה הרמיוני בגאווה ברורה.

"נראה שאת מתאימה לרייבנקלו, ובכן, נסי את השרביט הזה" הוא שלף קופסא מאובקת בצבע אדום-בורדו, מאחד המדפים.

"עץ צינית, ליבה-שערה של חד קרן, 29 סנטימטרים, גמיש." אמר אוליבנדר, ונראה שהוא מתרשם מאוד מתכולת השרביט.

 הרמיוני החזיקה את השרביט, דבר לא קרה היא הסתכלה במבט מבולבל על אוליבנדר.

"עלייך לנופף בו קצת." הסביר לה אוליבנדר, היא הנהנה ונופפה בשרביט קלות. ניצוצות כחולים וירוקים יצאו מהשרביט הם פגעו בתקרה וגרמו למעט עשן, אך לא נוצר נזק גדול.

 "את הראשונה בכל תולדות הקסם שהשרביט שאינו מתאים לך לא יצר נזק רב, בדרך כלל השרביטים שאינם מתאימים לקוסם עושים לי בחנות מהומה." אמר אוליבנדר סקרן ומופתע.

חלפו מספר שניות של שקט ואוליבנדר הציע להרמיוני שרביט אחר: עץ במבוק עבה, נימי לב של דרקון, 34 סנטים, אינו גמיש. הרמיוני נופפה ודבר לא קרה.

"מוזר מאוד, מאוד מאוד מוזר." מלמל אוליבנדר.

"סליחה אדוני, למה דבר לא קרה כרגע?" שאלה הרמיוני מודאגת, סומק עלה על פניה.

"את בטוחה שאת מכשפה?" שאל אוליבנדר. הרמיוני הרימה את גבותיה, מופתעת מהשאלה.

"כמובן, אני קיבלתי את המכתב מהוגוורטס," הסבירה בעודה מגמגמת ומובכת.

"ישנו שרביט, שיכול להתאים לך, אבל הוא לא נמצא ברשותי," אמר אוליבנדר.

"מה אני אעשה בינתיים? אני בלי שרביט!"

"תיקחי את זה," אמר לה אוליבנדר והחווה במבטו על השרביט הראשון שבו השתמשה, השרביט אמנם לא היה מיועד לה, אבל הוא לא גרם נזק, כך שהיא יכלה להשתמש בו בינתיים.

"אני אשלח הודעה לדמבלדור מיד, הוא יבין את הנסיבות וייתן לך שרביט אחד, שיכול להתאים לך." אמר לה אוליבנדר ונתן לה לקחת את השרביט בלי לשלם עליו.

רעש צופר נשמע והמון ילדים נרגשים הופיעו ליד הקיר המפריד בין תחנה-9 לתחנה-10 בטי והרמיוני נדחקו ביניהם ושאלו איש בעל שיער בלונדיני בהיר, חיוור פנים שצבען לבנות כסיד, איך מגיעים לתחנה. האיש עשה פרצוף נגעל, תפס בבנו שגם לו היה שיער בלונדיני-לבן ועור חיוור והם הלכו משם ביחד בהפגנתיות "הם מוגלגים!" אמר האב בחומרה לעבר בנו, "אבל אם הם שאלו איך להגיע לרציף- 9 ושלושה רבעים בטח הילדה בוצדמית!" לגלג הילד ועל פרצופו התפשט פרצוף שבע רצון.

"אהה.. גבירתי" אמרה בטי לאישה זקנת מראה כשקרפד מנסה לברוח ממנה, בידיה.

"איך מגיעים לרציף- 9 ושלושה רבעים?" שאלה בטי בנימוס. אך כששמה לב שהרמיוני לא לידה נבהלה ואפילו לא אמרה לזקנה תודה.

"הרמיוני!" קראה בקול.

"מה אמא?" שאלה הרמיוני מתחת לאפה. בטון שמסביר שאינה שמה לב לדאגה שבקולה של אמה.

"אני שאלתי הרבה אנשים איפה הרציף אבל אף אחד לא ענה לי. לדעתי עובדים עלינו ואין כזה דבר 'עולם הקוסמים' או 'הוגוורטס'"

אז איך את מסבירה את סמטת דיאגון ואת התום הזה מפונדק 'הקלחת הרותחת'? או את הגובלינים מבנק גרינגוטס! את זה את לא יכולה לבטל"

"זאת רק מתיחה אחת גדולה, הרמיוני. זה לא יכול להיות אמיתי." אמרה אמה ברחמנות ותפסה את ידה של הרמיוני. מנסה לגרור אותה מכל ההמולה.

קול פעמון המבשר שהשעה הינה אחת עשרה נשמע ברחבי התחנה. אוף! אמרה הרמיוני בראשה, זהו אין סיכוי להגיע לעולם הקוסמים והיא לעולם לא תראה את מה שקראה ב'הוגוורטס:תולדות'.

"רגע! אמא! הוגוורטס:תולדות!" קראה הרמיוני תוך כדי ריצה מהירה למחסום בין מעבר הרציפים-9 ו-10 היא נכנסה דרך המחסום ועלתה במהירות על רכבת הוגוורטס אקספרס האדומה והיפה. וואו! הגעתי לכאן. יש לי שרביט. יש לי ביטחון. יש לי יידע. אני מכשפה מלידה.

"סליחה?" שאלה הרמיוני בעת פתיחת התא השלישי שניסתה להיכנס אליו.

"אני יכולה לשבת איתכם?" שאלה שוב. זה התחיל להמאס עליה. אולי בכל זאת היא שונה. הוריה לא קוסמים. אבל היא נשארה בטוחה בעצמה הרי היא קראה כל כך הרבה על עולם הקוסמים. וידעה הכל: על המלחמות, על זה שאין לנקוב בשמו, ובעיקר על הילד שנשאר בחיים- הארי פוטר. הוא אמור להיות פה איפה שהוא. היא מאוד התרגשה לראות מי שרד את הקללה הממיתה וגרם למוות של קוסם האופל הגדול ביותר בתולדות עולם הקוסמים - וולדמורט. 

"אהה זו את! בוצדמית." אמר דראקו מאלפוי, הילד החיוור שאמה פגשה קודם.

"מה?" שאלה הרמיוני במבוכה. סומק עז עלה על פניה.

"כמובן! את לא יודעת כלום. את בת מוגלגים" לעג לה וטרק את דלת התא.

"זה לא הצליח" אמרה בשקט כאילו לעצמה. והמשיכה לחפש אחר תא כשפניה נפולות לרצפה מתוך תסכול עד ש..

"איי!" צעקה הרמיוני וליטפה את ראשה הכואב מעוצמת ההתנגשות.

"א-נ-ני מ-מצט-טער" גמגם ילד נמוך קומה וביישן. כשגם הוא מלטף את ראשו הקטן והשפוף, בעל שתי אוזניים ענקיות.

"לא, זה בסדר" אמרה הרמיוני מתכוונת להמשיך הלאה.

"אממ.." התבייש הילד.

"אני נוויל לונגבוטום ו..-" אך הרמיוני קטעה אותו בגסות.

"אני שמעתי עליך! יותר נכון קראתי.. אתה בנם של ההילאים אליס ופרנק לונגבוטום!" אמרה בהתנשאות כשהפגינה את הידע הרחב שלה.

"כ-כן. זה נכון. אבל אם תוכלי לעזור לי למצוא את הקרפד שלי - טרבור" אמר בקול מסכן.

"סבתא שלי תהרוג אותי". אמר בעצב,

"היא קודם החזיקה אותו, והוא היה בסדר אבל דווקא שהוא בהשגחתי אני מאבד אותו. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה היא תעשה לי" אמר והרכין את ראשו.

"אל תדאג! אני מבטיחה שאעזור לך למצוא אותו" אמרה ונעלמה משם כהרף עין.

שוב היא פתחה דלת תא ומצאה ילד ג'ינג'י מנומש וילד רזה וצנום בעל שיער חור ומבולגן מאוד ומשקפיים עגולים נמצאים בתוך ים ממתקים: סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים, צפרדעי שוקולד, עטים מסוכרים, עוגות דלעת ועוד.

"מישהו ראה כאן קרפד? נוויל איבד אחת," היא אמרה.

כבר אמרנו לו שלא ראינו קרפדה," אמר הילד כתום השיער, אבל הרמיוני לא הקשיבה אלה הסתכלה על השרביט שבידו.

"מה, אתה עושה קסם? תראה לי גם." אמרה והתיישבה הילד הג'ינג'י נראה מעט מופתע.

"אממ,טוב" הוא כיחכח בגרונו ואמר בהינף שרביט:

"לימון וחמנית זה טוב,

העכברוש הזה צהוב." שום דבר לא קרה. והעכברוש נשאר אפור, בעודו מנמנם.

"אתה בטוח שזה הקסם?" הרמיוני שאלה. מעט מאוכזבת,

"הוא לא במיוחד יעיל, מה? אני ניסיתי להתאמן עם כמה קסמים פשוטים, והם כולם הצליחו לי. אף אחד במשפחה שלי לא קוסם, זאת היתה ממש הפתעה בשבילי שקיבלתי את המכתב, אבל כל כך שמחתי, כמובן, כלומר, זה בית הספר הכי טוב לקוסמות שיש, ככה אומרים - כמובן שלמדתי בעל-פה את כל ספרי הלימוד שלנו, אני רק מקווה שזה מספיק - אגב, אני הרמיוני גריינג'ר, מי אתם?" את כל זה היא אמרה מהר מאוד. הילד הצנום ושחור השיער הסתכל על הג'ינג'י והם הבינו שניהם - שאף אחד לא למד את כל ספרי הלימוד בעל-פה מלבדיה.

"אני רון וויזלי," מלמל הג'ינג'י.

"הארי פוטר," אמר השני.

"מה, באמת?" אמרה הרמיוני בהתפלאות. 

"אני יודעת הכל עליך, כמובן - לקחתי עוד כמה ספרים לקרוא בתור חומר רקע ואתה מופיע ב:'היסטוריה מודרנית של הקוסם' וב:'עלייתם ונפילתם של כוחות האופל' וב:'אירועים חשובים בקוסמות המאה העשרים'." 

"באמת?" שאל הארי המום ונראה כי חש סחרחורת קלה.

"בחיי! מה, לא ידעת? אני במקומך הייתי מבררת הכל," ענתה לו הרמיוני.

"אתם יודעים באיזה בית תהיו? אני ניסיתי לברר ואני מקווה שאני אהיה בגריפינדור, זה נשמע הכי טוב בהרבה, ואומרים שדמבלדור עצמו למד שם, אבל אני מניחה שרייבנקלו זה גם לא נורא.. בכל אופן, כדאי שנלך לחפש את הקרפדה של נוויל. ואתם שניכם צריכים להחליף את הבגדים שלכם, אתם יודעים, כי אני חושבת שתיכף נגיע לשם." והיא יצאה משם מחפשת את הילד חסר הקרפד. לדעתי יצרתי לעצמי תדמית טובה חשבה הרמיוני בתקווה והמשיכה בחיפושים.

הפרק הקודם		הפרק הבא