הראשון(ה) של ניקו

אני פשוט לא מאמינה! 15 מנויים משני פרקים! תודה רבה!
אז הנה חברים, הפרק השלישי, והאהוב עליי בינתיים! (מתוך ארבע פרקים, כן? ><)
בבקשה תגיבו!
תהינו! 

פרק 3

הוא עבר על הקו המגרש, וקיווה שהוא מצליח להתמזג בין הצללים. מחשבות אפפו אותו. מחשבות על ביאנקה. על פרצופה, על חיוכה. על הדרך בה הגנה עליו כך ואיך אהבה אותו. אחותו המתה. הוא מעולם לא הספיק לומר לה כמה הוא מעריך אותה וכמה הוא אוהב אותה. היא הייתה הכל בשבילו ו-
"היי, ילד חדש!" הוא שמע קריאה שקטעה את מבול מחשבותיו. ניקו המשיך בהליכתו האדישה, מתכופף בשביל לחמוק מהכדור שכוון לראשו בבעיטה רצחנית והתעלם לחלוטין מהקריאה. הוא שם לב שהוא כבר ליד המקלט. "עצור!" קרא הנער ועמד מולו. שיערו היה חום ועיניו קטנות ומימיות. הוא נראה מעצבן ונודניק, אידיוט גמור, וטיפש מוחלט. תכונות המתאימות לגמרי למלך הכיתה. ניקו לא חיבב אותו מההתחלה. הוא ראה אותו בכיתה, ראה איך הסתכל עליו. במהרה חבורה של נערים הקיפה את ניקו במעגל. "אז מה קורה, די אנג'לו?" שאל הנער.
"מה אתה רוצה?" שאל ניקו בנימה קודרת שהתאימה למצב רוחו.
"אני?" שאל הנער בתמימות. "אני לא רוצה כלום."
"אז הנח לי לנפשי." אמר ניקו והמשיך ללכת אבל זה תפס בכתפיו ודחף אותו אחורנית. ניקו ייצב את עצמו והביט בו בכעס.
"פשש," אמר בהערכה. "שפה גבוהה יש לך." הוא קילל את עצמו בליבו. גם את הנער, כמובן, מילים יפות לא היו שם, אבל בעיקר את עצמו. ניקו נולד לפני שישים שנה בערך, ואכן דיבר לפעמים בשפה גבוהה.
"מה אתה רוצה?" אמר ניקו בזעם קר וקם על רגליו.
"ככה אתה בא, מתחיל עם חברה שלי?!" קרא הנער.
"אוונג'לין?" פלט ניקו המופתע. אוונג'לין לא נראתה לו כמישהי מקובלת. היא נראתה כמנודה מהחברה, וכמישהי שמאושרת מזה. מתבודדת. כמו ניקו. עצמו. הוא לא היה יכול שלא להרגיש אכזבה קטנה שנעלמה לחלוטין כשהנער גיחך.
"הפריקית הזו? נראה לך?! אני מדבר על אמילי!" אמר בכעס.
"אמילי?" שאל ניקו באי אמון. "חברה שלך או לא, אני לא סובל אותה. אם כבר, אשמח אם תעשה לי טובה ותרחיק אותה ממני." אמר והסתובב. הנערים במעגל פינו לו מקום ללכת.
אבל אוזניו החדות של ניקו שמעו.
הוא הסתובב ותפס באגרופו של הנער שנייה לפני שפגע בפרצופו, והפך את הנער מעל ראשו. הוא נחת על הרצפה וניקו כרע לידו. סנטימטרים ספורים הפרידו בניהם, וניקו לא היה צריך להשקיע הרבה בשביל שמבטו יהיה קודר ואפל.
"תראה," אמרה ניקו בזעם קר, זעם שלא גורם לך לאבד שליטה, "אני לא יודע מה הבעיה שלך. אבל אל תגרום לי להגיע להנהלה בגלל תלמיד שאיבד יד או רגל על היום הראשון." הוא צפה בהבעת הנער, "שוב." הוסיף. פחד טהור. הבעה שניקו כל כך אהב ובגללה ניקו כל כך שנא את עצמו. הוא שנא כשראה את המבט הזה, שכוון אליו. שמפחדים ממנו.
 הוא קם והלך למקלט, שהיה שני מטר ליד האירוע. הוא ידע שהנער לא יבוא אחריו. הבעת הפחד הייתה אמיתית.
הוא נכנס למקלט, סגר את הדלת בטריקה, ונשען עליה בכבדות לכדי ישיבה.
"מרשים." אמר קול. ניקו הביט ימינה וראה חלון פתוח לרווחה ממנו שמעו את קולות הנערים מעודדים את מלך הכיתה, אומרים לו עד כמה שניקו אידיוט ועד כמה שהוא לא צריך להסתבך איתו. הוא הביט שמאלה וראה את אוונג'לין.
"אָקְסִידֶנְטִי," קילל ניקו חרש באיטלקית.
"למה לעזאזל?" שאלה אוונג'לין והתיישבה לידו, מביטה בו בעיניים גדולות וכחולות, כל כך עמוקות. ניקו הביט בה בהפתעה. הוא לא ציפה שתבין איטלקית.
"איך את..." מלמל ניקו והביט בה. היא הסבה את מבטה ממנו והביטה מלפנים, אל הקיר האפור המתפורר.
"אבי נולד באיטליה." אמרה. "גם אני."
"אז איך הגעת לפה?" שאל ניקו. מבטה עדיין היה תקוע בקיר.
"הוא נרצח היישר מול עיניי ומשום מה החליטו שהפסיכולוגים באיטליה לא מספיק טובים, אז הביאו אותי לאמריקה." אמרה בקלילות לא אופיינית למצב.
"אני מצטער." אמר ניקו. הוא רצה לעודד אותה אבל לא ידע איך. הוא ידע שאי אפשר לעודד. לא במקרה של אובדן. שום דבר שיגידו לא יכול לעזור. שום דבר שיעשו לא יוכל לעזור.
"זה בסדר," היא הביטה בו בחיוך שלא הגיע לעיניה. החיוך המזויף של ניקו. "גם אתה איבדת מישהו חשוב, לא?" ניקו השתנק.
"איך את יודעת?" הוא שאל בתדהמה מהולה בעצב. היא שוב הביטה בקיר בחיוך המזויף הזה.
"אנשים עם אובדן יודעים לזהות אנשים עם אובדן." אמרה ועצב השתקף מעיניה הכחולות. לרגע אחד זה היה נדמה כאילו היא הולכת לבכות, כדור מים באורך סנטימטר, אבל אז היא עצמה את עיניה לכמה שניות וכדור המים שעמד שם נעלם.
שתיקה שררה.
לא בהכרח מביכה.
"אמי מתה כשהייתי צעיר מאוד ואבי נטש אותי." החל ניקו, מצנזר קצת. "אחותי טיפלה בי. היא הייתה הכל בשבילי." הוא נשם נשימה רועדת. הוא מעולם לא שיתף, מעולם לא חלק. אפילו שאת הסיפור כולם ידעו, הוא אף פעם לא סיפר אותו מרצונו החופשי. "היא מתה לפני כמה שנים." הוא לא סיפר איך היא נטשה אותו והצטרפה לציידות. הוא לא ידע איך. אסור לו לספר לה על עולם החצויים.
"אני מצטערת." אמרה.
שוב שתיקה.
אחרי כמה דקות היא הביטה בו במבט מתרכז.
"אתה יודע," התחילה לומר. "כשראיתי אותך לראשונה בכיתה ההילה שלך הייתה שחורה. עכשיו היא לבנה. זה מוזר, הילות לא משתנות. שלי כחולה. כחול זה נדיר שאני רואה אבל לבנה או שחורה אף לא פעם אחת. כל השאר צבעוניים וצבועים, למשל של אמילי ורודה, איכס! רק שלך טהורה."
"מה?" שאל ניקו, מבולבל.
"אה," אמרה באכזבה. "אתה לא יכול לראות את ההילות? משום מה קיבלתי את הרושם ש..." היא השתתקה והנידה את ראשה. "לא משנה."
"אני רואה דברים גרועים מזה." אמר במרירות והביט בחיקו, חושב על המפלצות הנוראיות, על קרונוס המטופש הזה. הוא כבר היה מלך, אז למה לנסות לעלות שוב? מה הבעיה לקבל את גזר הדין ולשתוק?
"כמו מפלצות מיתולוגיות?" אמרה בקלילות. ניקו הרים את ראשו בהפתעה. לא יכול להיות. זה פשוט לא יכול להיות. "ראיתי פעם מינוטאור, וגם כמה-"
"את חצויה?" קטע אותה ניקו והביט בה בשקיקה. הוא היה נואש ובמבט לאחור זה היה צעד טיפשי מאוד. הוא רצה מישהו שמבין. היא קיווה שהיא בת הרמס או איזה אל זוטר. כל אחד מלבד האדס. הוא לא רצה עוד אחות. הוא לא רצה אותה כאחות.
"מה זה... חצויה?" שאלה בבלבול. פניו של ניקו נפלו.
"כלום..." מלמל ניקו, כשהבין שהיא בסך הכל עוד בת תמותה שניחנה בכישרון הראייה. האכזבה מילאה אותו.
"ניקו-"
"אני צריך ללכת." הוא נעמד ופנה אל דלת המקלט.
"להתראות," אמרה אוונג'לין.
"להתראות." מלמל ניקו במרירות.
"רק תזכור," אמרה. ניקו נעצר בפתח הדלת, עם גבו אליה, מחכה לשמוע את המילים, " שלא תוכל לאבד מישהו נוסף," ניקו טרק את הדלת בחוזקה, אבל שמע דרך החלון הפתוח את סוף המשפט, "אתה לא תעמוד בזה."  

הפרק הקודם		הפרק הבא