בחזרה לעבר

"שלום".

"היי" חייכה אנג'י.

"אנג'י, מי זאת?" שאלה אמא במבט חשדני.

"אההה..." התפתלתי, "זה סיפור די ארוך, כדאי שתשבי".

מזל שאני שחקנית כזאת טובה.

"את זוכרת שלפני שנה בערך קיבלנו מכתב?" שאלתי כשאמא, אנג'י ואני התיישבנו על הספה.

"מכתב?"

"כן. משהו לא מזוהה מחו"ל..."

"חשבתי שזו הייתה טעות בכתובת. בכל מקרה לא הבנו מה כתוב בו".

"כן.. אז זהו.. זה הגיע לכתובת הנכונה" אמרתי.

אמא הביטה בי בשאלה, ועדיין במבט חושד בתאומתי העתידית.

"את ניראית לי מוכרת... נפגשנו פעם?" היא שאלה אותה.

"חכי" אמרתי, "זה חלק מזה".

"חלק ממה, אנג'י?"

נשמתי עמוק. כאן מתחיל השקר.

"מסתבר ש.. רוזי.. היא קרובת משפחה" אמרתי.

"רוזי" אמא חזרה אחרי. היא בהתה באנג'י. היא בהתה בי חזרה.

אלוהים, תעשה שהיא תאמין לי ולא תבחין שיש לנו נקודת חן מעל הגבה בדיוק באותו המקום... והגודל... והצורה...

"כן" אנג'י השיבה במבטא מוזר, "רוזה, במקור".

 "משפחה, איך? מאיפה?"

"הסוכנות לקירוב לבבות קישרה בינינו. הייתה לך משפחה שנספתה בשואה, נכון?"

"אה.. לאבא של אבא שלי היו שני אחים... וכמה דודים.. אבל..?"

"כן, בדיוק. אז אני אה.. הנכדה של דודה של סבא שלך" המבטא נשמע מודגש יותר עכשיו, "שהיגרו לצ'כיה" הוסיפה.

"צ'כיה?"

"צ'כיה".

רציתי לקבור את עצמי.

"את ממש דומה לאנג'י שלי" אמרה אמא.

אנג'י המבוגרת חייכה, "אני לא דומה לצד הצ'כי שלי. אמא שלי היא.. אה.. מדרום אמריקה. בגלל זה החזות הכהה שלי".

"מוזר" אמא הביטה בי, ואז באנג'י. "את בגילי בערך, נכון?"

"פחות או יותר" היא אמרה, "את צריכה להיות היום בת...-"

קטעתי אותה לפני שתחשוף פרטים שאוזן אמי לא צריכה להסכית להם - "היא בת 43" אמרתי.

"כן. אנחנו בערך בנות אותו גיל" אנג'י הסמיקה. מסתבר שגם בעתיד נשים לא אוהבות לחשוף את גילן האמיתי אחרי גיל 40.

"אמא, רוזי הגיעה לכאן אחרי שעברה מלא בירוקרטיות... וקשיים קשים. היא מנסה להתאקלם באזור, כי עיקלו לה את הדירה שבה גרה.. זה בסדר שהיא תישאר פה קצת? לפחות עד שתמצא מקום להתאכסן בו במחיר סביר?"

אמא נראתה מופתעת לרגע, בהתה בשתינו, ואז התעשתה - "כן, כמובן. תוכלו לספר לי את כל הסיפור אחר כך.. אני בינתיים אלך להכין משהו לאכול. את אה.. את אוהבת פסטות, רוזי?" אמא שאלה בהיסוס.

אנג'י חייכה בבישנות (מאוד לא אופייני לה. כלומר, לי), "מאוד".

חארי שאמא הלכה חייכתי אליה, "הצלחנו בגדול".

"כן" היא מלמלה במבט חולמני.

"מה?"

"פשוט... התגעגעתי לאמא. את לא יודעת כמה זה קשה.. טוב, היא לא נשארה צעירה לנצח.." פניה הפכו עצובות פתאום. לא רציתי לשאול. לא רציתי לדעת.

"התגעגעת לפסטה של אמא?"

"הו, כן. אני זוכרת איך שריח השום ריחף במטבח... ואז הרוטב..." היא חייכה בחולמניות.

"נו", אמרתי, "אני רואה שמהבחינה הזאת כלום לא השתנה".

היא צחקה.

"ועכשיו... לבעיה האמיתית... מה את צריכה לעשות כדי לחזור לעתיד?"

צחוקה גווע.

"אני צריכה את מכונת הזמן שלי".

"אני מצטערת" אמרתי בעוקצנות, "שחכתי את שלי בעתיד".

"מצחיק".

"איך את בנית אותה? אולי נוכל לבנות חדשה?"

"אני אצטרך מרכיבים שעוד לא קיימים בתקופה הזאת".

"אז נמציא גם אותם" אמרתי באופטימיות.

היא נחרה בציניות (עוד תכונת אופי נהדרת שאימצתי עם השנים).

"בטח, כי פלוטוניום B700 כל אחד יכול להמציא".

"פלו-מה?"

"בדיוק".

"אז מה תעשי?"

"עד שאצליח לתקן אותה? טוב, כנראה שלא כל מה שאמרת לאמא היה שקר".

"את תישארי פה?"

היא חייכה אלי, "למה, יש לך התנגדות?"

הפרק הקודם