קיקו וקורו - בכתיבה

קיקו וקורו

פרק 3

סקורפיוס עמד להשתגע מדאגה. אלבוס התעלף במרפאה ועוד לא התעורר, יש לציין כמובן שעברו שתיים עשרה שעות, והצהריים הפכו ללילה.

אלה היו השעות הקטנות של הלילה וסקורפיוס עדיין ישב ליד מיטתו של אלבוס. הוא היה מכוסה בגלימת ההיעלמות כדי למנוע ממדאם פומפרי לגרש אותו משם וחיכה שאלבוס יתעורר. זה עדיין לא קרה.

הוא ישב בעיניים עצומות על הכיסא וניסה להירדם כדי שהזמן יעבור מהר יותר והוא לא ימצא את עצמו עם שקיות מתחת לעיניים בבוקר המחרת, אבל ללא הועיל. המוח שלו סירב לשקוט וללכת לו לנוח והמה מאות מחשבות.

בדיוק כשהיה בטוח שהוא עומד להירדם, הוא הרגיש מישהו מתיישב עליו. המישהו הלא מזוהה קפץ וכך גם סקורפיוס. בגלל החושך בחדר סקורפיוס לא הצליח לזהות את האחד שהתיישב עליו ושפלט צרחה, שלהפתעתו נשמעה כפולה.

אחרי שניות ספורות הוא הבין שהוא צרח יחד עם האחד שהתיישב עליו ולפני שהספיק למצמץ הגלימה נמשכה ממנו והוא נחשף לעיני המתיישב המסתורי, שבהחלט זיהה אותו, אך סקורפיוס נכשל בזיהוי האחר.

לפתע יד הופיעה על כתפו של המתיישב המסתורי וסקורפיוס קפץ. במהרה נחשפו הפנים שהיו מחוברות ליד ואחרי שהביט בשניים מספר פעמים הוא הבין שהם נראים אותו דבר. בדיוק אותו דבר.

קיקו וקורו. התאומים.

הוא נאנח בהקלה בזיהוי השניים והתיישב בכיסא שממנו קפץ לאחר רגע קט. "מדאם פומפרי!" הוא לחש בבהלה. הצרחה שלהם בוודאי הזעיקה את המרפאת.

"היא לא שמעה כלום. הטלנו לחש השתקה על האזור." אמר... אמרה... אחד מהם דיבר, הוא לא היה בטוח מי. לעזאזל עם זה.

"מה אתם עושים פה?" סקורפיוס שאל את השניים שעמדו כתף אל כתף ובלבלו אותו עוד יותר.

"אולי אנחנו יודעים איך לעזור לו." נשמעה התשובה מכיוון אחד מהם. אני בהחלט צריך להבין מי זה מי.

"למה שאתם תדעו איך לעזור לו אם מדאם פומפרי לא הצליחה?" סקורפיוס שאל בבלבול וחשד. הוא לא אהב את השניים האלה.

"בגלל שאנחנו יודעים. זה לא משנה איך. אתה רוצה שהחבר שלך יתעורר ולא ימות?" קורו. זה היה קורו. הוא הבין את זה לפי התוקפנות שנשמעה בקולו של הנער.

"י...ימות?" סקורפיוס גמגם כשהבין את מה שקורו אמר. בלי לענות, הנער התקרב אל המיטה של אלבוס והוציא את השרביט שלו, מתחיל למלמל כשפים כלשהם.

"הוא נמצא תחת כישוף, כנראה. לפי מה שהצלחתי להבין, אתמול בלילה מישהו הטיל כישוף חזק בטירה, ואחי רגיש לסוג הזה של הכישופים מסיבה מסויימת שעליה אתה לא עומד לשאול." היא אמרה בקול שקט אך תקיף שגרם לסקורפיוס צמרמורת. הוא ידע שהוא לא עומד לשאול, כמו שהיא הורתה לו. "בגלל זה הוא לא היה במיטה שלו כשהתעוררת היום, הוא היה איתי. חקרנו על הנושא הזה וכשאלבוס לא הרגיש טוב במשך היום והגיע למרפאה הבנו שמישהו הטיל עליו את הכישוף. אתה יכול לעזור לי?" היא שאלה לבסוף, וסקורפיוס הנהן בבלבול, מבין שלא הצליח להבין מילה מדבריה והמשפט האחרון, יש לציין.

"תעמוד פה, ותתכונן." היא אמרה ונעמדה ליד אחיה, מניחה יד על כתפו של קורו ומתנדנדת מעט במקומה, כאילו עומדת ליפול.

השניות עברו, וסקורפיוס לא זז, קורו הפסיק את שטף הדיבור השקט שלו ורק עמד ליד מיטתו של אלבוס, קיקו עמדה לידו ונראתה תשושה יותר מרגע לרגע.

כשסבלנותו של סקורפיוס עמדה להיגמר והוא פתח את הפה שלו כדי לומר משהו, ידיו של קורו צנחו וקורו נפל היישר על סקורפיוס שעמד מאחוריו בהוראתה של קיקו.

"קורו!" היא קראה כשסקורפיוס תפס אותו והושיב את הנער המאולף על הכיסא.

"הוא... הוא הצליח?" סקורפיוס שאל את קיקו לאחר כמה שניות.

"אנחנו נדע רק בבוקר, כשאחד מהם יתעורר." היא אמרה בפסיקה לאחר שבחנה את קורו, הקשיבה לדופק שלו, בדקה את הנשימה שלו, והביטה באישוניו כשהרימה מעט את עפעפיו. "עכשיו לך לישון. הלילה לא יקרה פה שום דבר."

"למה? ואיך את יודעת?"

"חשבתי שסיכמנו שאתה לא שואל את השאלות האלה." היא ענתה לו בתשובה והרחיפה את אחיה בעזרת שרביטה אל המיטה הסמוכה.

במילים אלה היא יצאה מהמרפאה בצעד מהיר ושקט ופנתה ימינה מחוץ למרפאה, ישירות אל המרתפים. סקורפיוס החל לצאת מהמרפאה כשהבין מה קרה באותו רגע. הדרך למעונות של סלית'רין היא שמאלה.

הוא רץ במסדרון, מקפיד לשמור על שקט, ועקב אחרי קיקו כשהוא מכוסה בגלימת ההיעלמות.

אחרי כמה מסדרונות שהיא עברה במהירות, היא פנתה אל מבוי סתום ונעצרה שם, מביטה אל החלק החשוך והאפל ביותר של המסדרון.

"זה התחיל. הצלחנו לשנות את זה. אני לא יודעת מה יקרה הלאה. אנחנו נמשיך לעקוב. תודיע לו, עכשיו." היא אמרה כשפניה אל החושך, ובתחילה סקורפיוס היה בטוח שהיא מדברת אל עצמה, אך עד הבחין בתנועה קלה.

כשהמשיך להביט אל החושך, הוא ראה צללית שחורה של אדם המכוסה גלימה שכיסתה את פניו.

קיקו הסתובבה והחלה לצאת משם, וסקורפיוס מיהר להיבלע במעבר מאחורי אחת התמונות.

מה זה היה הרגע?

הוא חשב לעצמו בבהלה וניסה להרגיע את פעימות ליבו. לאחר שניות ספורות הוא החל לרוץ במעבר כדי למהר ולהגיע אל מעונות הבנים בסלית'רין, הרי לשם המעבר הוביל.

הוא הוריד את הגלימה במהלך ריצתו כדי להאיץ ולמהר עוד יותר, ותוך שניות ספורות הוא היה במעונות הבנים, נכנס לחדרו ומניח את הגלימה על השידה שליד מיטתו, הופך אותה כך שתהיה בלתי נראת.

הוא נשכב במיטתו ומיהר להסתיר את בגדיו מתחת לשמיכה, עוצם עיניים בלב פועם ומקשיב היטב.

כמו שחשב, אחרי דקות ספורות דלת החדר נפתחה ונשמעו צעדים. הכילות של מיטתו נפתחו מעט ברשרוש קל ולחישה הדהדה בחדר.

כעבור שניות הוא הרגיש שהכל סביבו נמוג והוא שוקע בשינה. סקורפיוס פקח את עיניו וניסה להיאבק בהרגשה המפחידה אך עיניו נסגרו חזרה בכישלון מוחץ והוא נרדם.

------

"סקורפיוס! תתעורר כבר!" מישהו ניער את כתפו כשהוא פקח את עיניו והתיישב בבהלה, נזכר בכל אירועי אמש. "ידעתי שמדאם פומפרי תגרש אותך משם." חברו לחדר צחק והתרחק מהמיטה של סקורפיוס.

האחרון התארגן במהירות ויצא מהחדר אחרון, לשם שינוי, ודילג על ארוחת בוקר, ממהר אל המרפאה.

"סקורפיוס!" נשמעה הקריאה ברגע שהוא נכנס ומשהו התנגש בו, לא מרפה. אחרי שניות אחדות הוא הבין שזה אלבוס והחזיר לו חיבוק, צוחק בהקלה.

"דאגתי לך. אתה יודע מה קרה לך? מתי התעוררת? איך?"

"אין לי מושג מה קורה. פשוט התעוררתי היום בבוקר כשהשמש זרחה, ראיתי אותה זורחת אז אני בטוח." הוא הקדים תשובה לשאלה והמשיך בחיוך, "מדאם פומפרי גם לא יודעת מה קורה ומתעקשת להשאיר אותי במרפאה עוד יומיים כדי לוודא שהכל באמת בסדר." את החלק האחרון הוא אמר בעצב קל.

"היי, אל תדאג. לפחות הכל בסדר, אין לנו כבר מה לדאוג." סקורפיוס אמר לאלבוס והשניים נכנסו למרפאה.

"אתה יודע למה קורו פה?" הוא שאל בהיסוס כשהם התיישבו על המיטה שבה אלבוס יישן.

"אין לי מושג..." סקורפיוס ענה בהיסוס קל ונשכב על המיטה בעייפות, מניח את ראשו על ברכיו של אלבוס.

השניים המשיכו לדבר עוד כחצי שעה ואז סקורפיוס הלך לשיעור שינויי צורה – השיעור השנוא עליו. הוא כבר חשב להעמיד פנים שהוא לא מרגיש טוב או משהו כזה כשהגיע לקומה השלישית וראה את קיקו עומדת לבדה במסדרון כשדמעות בעיניה.

הדבר הראשון שעלה בראשו היה, למה היא בוכה?

הדבר השני היה, למה היא לבד?

נדמה שאף אחד לא רצה להתקרב אליה למרות שהיה ברור שהיא תודה למי שיארח לה מעט חברה, כולם המשיכו במסדרון אל הכיתה.

"מה קרה?" הוא שאל ונעמד לידה. מניח את התיק ונשען על הקיר.

"קורו עוד לא התעורר." היא אמרה בקול חלש לאחר כמה דקות. כל החזות החזקה שלה נעלמה והוחלפה בעצב ו... פחד.

"הוא היה אמור להתעורר?" סקורפיוס שאל אחרי כמה שניות שבהן חשב איך להגיב.

"אני לא בטוחה." היא ענתה בהיסוס.

"אז אין לך מה לדאוג. אם תהיי בטוחה שהוא היה אמור להתעורר והוא עדיין מעולף אז תתחילי לדאוג." סקורפיוס אמר בחיוך קל והמשיך אל הכיתה, ניגש לשבת במקומו כשהפרופסור נכנס.

"שלום תלמידים, אני טדי לופין, ואני אלמד אתכם שינויי צורה בשנה הקרובה." הוא אמר בחיוך ונעץ מבט בסקורפיוס, יודע שאלבוס אמור לשבת לידו.

"בשיעור הזה אני רוצה לבחון אתכם כדי לראות מה אתם יודעים ועל מה אני צריך לחזור." נשמעה אנחה ארוכה ומיואשת לשמע החדשות, אבל פרופסור לופין רק צחק. "כדאי שנתחיל בעבודה, אלא אם כן אתם רוצים להמשיך את הבחינה גם בשיעור הבא." בשומעם חדשות אלו שרביטים נשלפו והתלמידים החלו לנסות להשיב לעצמם את ריכוזם בכוח, למרות השעה המוקדמת.

"נתחיל בשינוי פשוט. שכל אחד יסתובב כשפניו אל מי שיושב לידו וישנה את צבע הגבות של האחר לכחול. מיס גרין, עבדי בשיעור הזה עם אדון מאלפוי בבקשה." טדי אמר בחיוך והחל לעבור בין השולחנות, לתקן תקלות או להגיד לעט צטט אותך שנשלף מהתיק שלו לכתוב דבר מה.

הפרק הקודם		הפרק הבא