מכתבים מחיים אחרים

יצא פרק ארוך, ומעט קיטשי. תקראו ותבינו.

פרק שלישי תוך יומיים! וואו, מגניב.

שלכם באהבה,

לונה

אני מסיימת לקרוא. שמה של אמא שלי מהדהד בחדר.

אני נשברת למראה כתב היד המוכר, הדומה כל כך לזה שלי, ופורצת שוב בבכי. אני חוזרת אחורה, אל הכיסא בו ישבתי קודם. ג'יני מחבקת אותי, ואני רואה שגם היא בוכה.

אני מרגישה מישהו עומד מאחורי, ידו על ראשי. אני מרימה את מבטי.

אבא שלי. דמעות מנצנצות בעיניו.

אני קמה, וניגשת אליו. המבט שלו משקף מילה אחת: "סליחה".

אני חוזרת לשבת, ומנסה להשתלט על עצמי. אני המארגנת של המפגש הזה, ועלי לנהל אותו. אך הארי מקדים אותי.

"אני חושב שכדאי שנגמור עכשיו," הוא אומר ברכות. אני מהנהנת, ושולחת אליו מבט אסיר תודה.

"רגע." ג'יימס קם על רגליו. "רוזי, אני מצטער אם אני עומד להקשות עלייך, אבל - מה ידוע לך על המוות של הרמיוני?"

דממה.

"זה בסדר, ג'יימס." קולי רועד, והארי שוב מניח סביבי את זרועו. אני יודעת שהוא חווה בדיוק את מה שאני חווה כיום. גם הוא איבד את הוריו, כשהיה אפילו יותר צעיר ממני.

"אני לא יודעת הרבה על מותה של אמי," אני אומרת. "אני רק זוכרת שיום אחד, כשהייתי בת שתיים עשרה, הפרופסור מקגונגל קראה לי למשרדה…"

אני נזכרת בבהירות בכל הפרטים מאותו יום. ישבתי בחדר המועדון של גריפינדור, יחד עם אלבוס וג'יימס. לפתע נכנסה לחדר אחת מתלמידות השנה הראשונה, עם מכתב בידה.

'את רוז וויזלי?' שאלה אותי התלמידה. עניתי לה בחיוב.

'הפרופסור מקגונגל ביקשה ממני למסור לך את זה.' התלמידה הושיטה את המכתב. כשפתחתי אותו, ראיתי שהוא מוכתם בדמעות.

רוז היקרה,

אנא גשי אל משרדי בהקדם האפשרי.

תודה,

הפרופסור מקגונגל

אני זוכרת שהופתעתי. היא מעולם לא קראה לי רוז.

הלכתי אל משרדה, ומצאתי אותה יושבת מאחורי השולחן, פניה שטופי דמעות. מעולם לא ראיתי אותה כך לפני כן.

'שבי,' ביקשה ממני. התיישבתי בהיסוס. זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי במשרדה.

'רוז,' אמרה לי, 'אני כל כך מצטערת. אמך… נפטרה.'

בהיתי בה, נותנת למשמעות המילים לחלחל. כשהבנתי מה אמרה, פרצתי בבכי. היא קמה וניגשה אלי, מנסה לנחם אותי.

'אמך הייתה אחת התלמידות המוכשרות ביותר שזכיתי ללמד,' אמרה לי אז. אך זה לא ניחם אותי.

'איך זה קרה?' שאלתי אותה. 'אני לא יודעת,' ענתה מקגונגל. 'איש לא יודע. אביך פשוט מצא אותה מתה...'

'הוגו יודע?' שאלתי. 'אני מניחה שכן,' ענתה. 'אך איני יודעת.'

'אם את צריכה עזרה, את תמיד יכולה לפנות אלי,' אמרה. מעולם לא ראיתי אותה כל כך… רגישה.

'אומנם איני ראש הבית שלך, אך אשמח לעזור לך בכל דבר לו תזדקקי.'

והיא אכן עזרה לי. כשסיוטים החלו לתקוף אותי בשנתי, וגרמו לכך שלילות שלמים לא אשן, מקגונגל הייתה הראשונה להבחין בכך. היא והפרופסורים לונגבוטום ולאבגוד תמכו בי ועזרו לי.

אני מספרת את הסיפור כולו לשאר האנשים שיושבים בחדר הנחיצות. הם מקשיבים לי בדממה, להוטים לשמוע את סיפורי.

צליל הדלת הנפתחת קוטע את סיפורי. אני מסתובבת, ורואה את הפרופסור מקגונגל עומדת בפתח. היא נראית חמורת סבר.

אני קמה על רגלי. "כן, פרופסור?"

"חיפשתי אתכם בכל הטירה," היא נוזפת. "השעה כבר מאוחרת. עליכם לחזור לחדרי המועדון."

אני מביטה בשעון, ולבי מחסיר פעימה. השעה כבר 23:00. אם פילץ' יתפוס אותנו, נהיה בצרות צרורות.

"ניפגש שוב בעוד שלושה ימים, באותה שעה," אני אומרת לנוכחים. הם מהנהנים בשתיקה.

"פרופסור, תוכלי לבוא גם את?" אני פונה אל מקגונגל.

"אשתדל להגיע," היא אומרת בקיצור, כהרגלה.

הנוכחים מתחילים לצאת. לפני שהם חוזרים לביתם, ג'יני והארי פונים אלי.

"תהיי חזקה, רוזי." ג'יני מחבקת אותי. שערה, הדומה כל כך לזה שלי, מכסה את פני לחלוטין. אני לא מתנגדת.

"היא תהיה בסדר, ג'ין," אומר הארי, וטופח על כתפי. שום זכר לרגשנות שתקפה אותו קודם לכן לא נשאר, והוא חוזר להיות אותו הארי כתמיד - קשוח, אך נחמד ואוהב. אני מביטה בפניו המוכרות, וחושבת שהחוויות הקשות שעבר השאירו צלקות לא רק בגופו.

לאחר כמה מילות פרידה נוספות, הם יוצאים. שאר בני הנוער שנכחו בפגישה חוזרים גם הם לחדרי המועדון: דומיניק לרייבנקלו, ג'יימס, אלבוס, הוגו ואיזבל לגריפינדור, ולילי להפלפאף.

לפני שיוצאת, הפרופסור מקגונגל מסמנת לי להתקרב אליה. אני מצייתת, וניגשת אל האישה שתמכה ועזרה לי בשנים האחרונות.

"העלמה וויזלי," היא אומרת. כבר מזמן הפסיקה לקרוא לי רוז. "אני שמחה על שארגנת את הפגישות הללו. אמך הייתה גאה בך."

המילים של הפרופסור גורמות לעיני להתמלא דמעות בפעם השלישית באותו היום.

מקגונגל יוצאת, ומשאירה אותי לבד בחדר הנחיצות. לפני שגם אני חוזרת לחדר המועדון, אני מסתכלת סביבי ומגלה שאיני לבד.

רון וויזלי, אבי, עומד ומחכה לי.

אני ניגשת אליו.

"רוזי, אני - אני גאה בך. את אמיצה, כראוי לתלמידת גריפינדור." זמן רב עבר מאז הפעם האחרונה שאבי אמר לי שהוא גאה בי.

"אה - תודה," אני ממלמלת במבוכה.

"ורד שלי." זהו כינוי החיבה השמור לו בלבד. אני מתפלאת שהוא עוד זוכר אותו.

"כשתחזרי לחופשה בעוד שבועיים… תישארי בבית, בסדר? אל תמהרי לברוח ממני."

זה מבהיל אותי. אף פעם לא חשבתי שהוא יודע מדוע אני נוסעת אל הארי וג'יני.

הוא מביט בי.

"כמה גדלת," הוא אומר. אני מהנהנת בשתיקה.

"אז - לילה טוב, רוז." הוא פונה לעבר היציאה מחדר הנחיצות. אני מחכה בחדר עוד כמה דקות, ואז ממהרת לצאת החוצה.

אני יודעת, שבעוד שבועיים, כשאחזור הביתה, אני עדיין אמהר לביתם של הארי וג'יני - אך הפעם, רק בגלל הזכרונות.

הפרק הקודם		הפרק הבא