אחותו של הארי פוטר

האחים פוטר

האסיר מאזקבאן

-השנה השלישית של אוואנס פוטר-

-"אני לא רוצה לספר לו..." 

"יום יבוא הוא יגלה... אני לא רוצה לדבר עליו יותר"

-"אבל זה אח שלי... למה אתה שונא אותו כל כך?"

"אל תשאלי אותי את זה, הוא התחיל"- "נו באמת אל תתנהג לי כמו תינוק..."

-"אוואנס אני לא מעוניין לאבד אותך, רק בגלל איזה מישהו שמתעקש להיות נגדי"

"אתה מתעקש לא פחות, אתה כל הזמן יורד עליו, זה אח שלי! אתה מבין את זה?, אני מודעת לזה שגם הוא שונא אותך, ואני יכולה להעיד שזו ממש שנאת חיים..."

-"את לא חיבת לספר לו, את יודעת שהוא יכעס, עד כמה שאני שונא אותו." -הוא חרק את שיניו והמשיך- "אני לא רוצה שאת תתרחקי מאחיך רק בגלל ש... טוב, רק בגלל שאני אוהב אותך."

"גם אני, אוהבת אותך..."

הוא נשק על שפתי קלות.

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

-"אז תן לי להבין... אותו משוגע שראינו על כותרות העיתונים בעצם מנסה להרוג אותנו?!" פערתי את עיניו לעברו של הארי והוא הנהן קלות, "ומתי תכננת לספ רלי על זה?!" 

-"ובכן אני מספר לך עכשיו" הוא אמר, והוציא אותי טפשה גדולה... "למה עכשיו? כאילו עכשיו?! אני לא מבינה למה האו רוצה להרוד אותנו?" -"אני לא יודע" ענה לי הארי.

"טוב אז... תגיד מה מצב הרוח שלך היום?" שאלתי כאילו בדרך גב. -"מצב הרוח שלי?, חשדני" והא גיחך ואני צחקקתי, -"טוב נאי ידעתי שזה מה שתענה" -למרות קיוויתי שיגיד לי שהו אנורא שמח היום כדי שאוכל לספר לו ש-"אז מה הפעם סנייפ עשה שגורם לך לחשוד?," שאלתי והישרתי אליו מבט צחקקני.

"זה לא חשד זו עובדה, הוא ממש שונא את פרופסור לופין." הוא אמר.

-"פרופסור לופין? זה שהעיף מאיתנו את הסוהרסן ההוא ברכבת?" שאלתי, "כן" הוא ענה.

"אפרופו לופין כדאי שנזרז לשיעור שלו"

מול הארון

-"זהו תלמידים הבוגרט, בוגרט משנה את צורתו לפחדיו של האדם שמולו. אך כמובן שיש דרך לבלב אותו, והוא ע''י צחוק!, עכשיו כולם לחזור אחרי רידוקולוס!"

ואחריו ענו כל התלמידים- "רידוקולוס!".

הפרופסור לופין שם ברקע תקליט עם מוזיקה טפשית שגרמה לי רצון עז לצחוק.

-נעמד מול הארון נוויל לונגבוטום הפרופסור לופין שאל אותו ממה הוא מפחד לונגבוטום ענה שהוא מפחד מסנייפ ורחק של צחקוקים נשמע מהצד של תלמידי סלית'רין. הפרופסור לחש דבר מה באוזנו של נוויל ופתח את הארון, מתוך האורן יצא סנייפ והתקדם אליו בצעדים מאיימים. -"רידוקולוס!" אמר נוויל והניף את שריבטו ובמקום גלימה שחורה הופיע שסנייפ בבגיו של סבתא של נוויל, מראה זה הצחיק אותי נורא! לא הפסקתי לצחוק, זה באמת עודד את רוחי וראיתי שכך גם הארי מרגיש. אחרינוויל נעמדה פרוואטי פאטיל מול הארון שפחדה היה נחשים. ובדיוק כמו שחשבתי הפרופסור סנייפ בשמלה המגוכחת הפך במערבולת לנחש קוברה ענק, "רידוקולוס!" אמרה פרוואטי ובמקום הנחש נעמדה קופסא ענקית ממנה יצא ליצן מגוכך!, ואז תורו של הארי הגיע, אך הפרופסור קרא "התלמיד הבא!" הארי הלך לצד התור בלבול ואני תפסתי את מקומו עם החיוך עדיין על פניי, הפרופסור כניראה רצה לקרוא לתלמיד הבא אחרי אך היה כבר מאוחר מדי. פני הלבינו...

אותן פנים מגוכחות של ליצן הלבינו גם הן, ובמקום עיניים בצבע כתום עז נעמדו עיניים אדומות ובמערבולת אחת נעמד מולי ל אחר מאשר- "וודלמורט" אמר הפרופסור בלחש. כל התלמידים השתתקו. הארי אחז בשרוול גלימתי ומשך אותי אחרונית אך לא זזתי, היד שבה אחזתי עם השרביט נשמטה לחכי השרביט נפל על הרצפה ואחריו אני. התמוטטתי למטה והתעלפתי, המראה האחרון שזכרתי היה את הפרופסור עומד מול מה שנראה כמו כדור בדולח צועק "רידוקולוס" ומחזיר את הבוגרט למקומו בארון.

-"נא להתפזר!, השיעור נגמר רעם הפרופסור אל המון התלמידים המבהול כולם יצאו בריצה נחפזת מחוץ לכיתה. הרי הרגע ראו את פניו של הקוסם הכי אפל ואכזר...

-"מה את הרוצה? לך מפה!" צעק הארי אל אחרון התלמידים -דראקו, שהביט בהלם על אוואנס המוטלת על הריצפה. הוא יצא בפרצוף חמוץ להארי מן הכיתה.

"אני בסדר", אמרתי וקמתי על רגליי, "זה פשוט מן שוק קטן שכזה", הפרופסור תפח בעדינות על כתפי והישיר אליי מבט מנחם וחיוך מעודד.

הארי ואני צעדנו החוצה מן הכיתה  ובדרך ניסינו להתעלם מהליחשושים של התלמידים המבהולים.

-"הכיתה התרוקנה די מהר" אמרתי להארי במבט שואל, "כן כולם היו בשוק גם אני, חוץ מדראקו עמד קפוא שם כמו פסל עד שלא אמרתי לו לעוף" אמר הארי ספק בגאווה ספק בזעף. -"דראקו?, אה..." מלמלתי, -"את היודע איך היד שלו? שאלתי את הארי. "למה זה מעניין אותך כל כך?" הוא אמר וגיחך, כניראה נזכר באיך שההיפוגריף של האגריד כימעט הוריד לדראקו את היד. "היי, אני מבינה שאתה שונא אותו אבל אני לא חסרת לב, בכל זאת פציעה מהיפוגריף בוגר יכולה להיות מאוד מסוכנת..." אמרתי והמשכתי ללכת אך הארי נעצר. "אוואנס?" הוא אמר והתקדם אליי מעט- "מה קורה?".

-"כלום שום דבר..." עניתי וחייכתי כדי שלא ישאל עוד שאלות, אך זה לא עזר בכל מה שקשור למאלפוי הארי לא מניח -"מה אכפת לך כל כך מהחלאה הזה?"- "למה את המקלל הארי?" אמרתי בתמימות יתר... -"אוואנס מה קורה?" הוא שאל בפעם השניה, "השנאה הזאת ביניכם לא לטעמי..." אמרתי והסמקתי הארי הניח עליי את זעורו ואמר "אח, אוואנס, את והאופטימיות שלך" הוא גיחך ואני חייכתי.

בכניסת האבן הקטנה למדשאות

בין העצים

-"איך היד שלך?" ניגשתי אליו ושאלתי.

"מחלימה, אומנם באיטיות רבה אך מחלימה" הוא ענה לי בקלילות. פה בין העצים מאחורי כניסת האבן בה אף אחד לא רואה אותנו יכולנו להיות לבד ולדבר. ורק פה לידי הוא עונה לי בכנות, פה הוא לא צריך את ההצגות היהירות שלו כמו שהוא מציג בפני ההיא פנסי פרקינסון או שאר תלמידי סלית'רין. פה זה רק אני והוא.

פה במקום הזה כשבאתי כדי לחשוב על כל החששות שלי בשנה הראשונה הוא ראה אותי והסכים להיות לחבר תומך.

~פלאשבק~

-"מה את עושה פה?"

"חוששת..."

-"תשתפי אותי?" הוא שאל ואני הססתי... "אחי שונא אותך"

"כן שמתי לב גם אני מתעב אותו" הוא ענה ושנינו צחקקנו.

ספרתי לו כעד כמה אני חוששת לאבד את הארי, עם כל התהילה שלו...

והוא ענה; "אתם אחים, מאוד קרובים הוא לא ישכח אותך"

והנה אנחנו כאן היום במקום הזה שמשום מה לא הפסקנו להתראות בו ביחד.

במקום בו חווינו ביחד את האמרה של "אני אוהב אותך", המקום בו חווינו יחד את הנשיקה הראשונה שלנו.

המקום בו זה רק אני והוא...

נגשתי אליו ולטפתי בעדינו את הגבס שעל ידו.

-"זה כואב..." הוא אמר בנימה של אנקה.

"מצטערת..." עניתי והורדתי את ידי משלו. הוא ניגש אליי עוד צעד ושם את ידו הבריאה על אחת ממותני ואמר "אני אוהב אותך אוואנס" , "אני אוהבת אותך גם, דראקו" . ושפתיו נחו על שפתי הוא נשק אותי בחושניות, אהבתי את זה הנחתי את ידיי על צווארו והן שוטטו מצווארו לפניו מפניו לעורפו ומשם שערו שהוא כל כך דאג להבריש אותו לצורה המושלמת שלו.

-"אוואנס?!"

התנתקי במהירות משפתיו של דראקו אך ידי נשארו על עורפו וידו עדיין נחה על מותני.

סומק התפשט ל פני ופניו של דראקו ספק מזועזעות וספק מאדימות מכעס. -"מה לעזעזאל את עושה?!" צעק הארי.

הבטתי על דראקו ושוב על הארי לא ידעתי מה לומר

...

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא