אני רוצה כוכב

קמתי על קצות האצבעות כדי לא להעיר את אחותי.

במטבח סבתא אימא ואבא ישבו ושתו קפה, -"בוקר טוב" אמרתי בקול הצרוד שלי עלה בוקר, אימא שלי חייכה אליי וסבתא הגישה לי ארוחת בוקר- ביציים מקושקות עם עגבניה וכריך חמאת בוטנים, משום מה נורא אהבתי לשלב בין דברים מלוחים ומתוקים, בן קורא לזה "השילוה המגעיל באכול", הוא אורמ שלכל אחד יש את השילוב המגעיל והדוחה הזה האוכל שרק אותו אדם אכול, תמיד אחרי שיחות כאלו על "שילובים מגעילים" הייתי אומרת לו שיפסיק לחשוב.

סיימתי לאכול וניגשתי למקרר כדי לקחת מיץ תפוזים, אך הכל היה עמוס בממתקים וקינוחים שסבתא הכינה לכבוד יום הולדתה של אלין. כל יום הולדת התרגשנו כדי להביא לה מתנות, למה?, מפני שהיא אף פעם לא מרוצה... ואנחנו לא יכולים לגלות למה. והנה אני ממש מקווה שהיא תקבל את מה שהיא רוצה.

-"תתלבשי ונלך לחנות הספרים, בסדר?" אמרה אימא ונשקה על על המצח שלי. חייכתי והנהנתי אליה כתשובה.

אני ואלין הולכות היםפ כדי לקנות ספרי לימוד לשנה החדשה, כמובן שאלין רק הייתה צריכה כמה חוברות בסיסיות שתעשה בבית, אבל קניות שלי לכבוד שנת הלימודים היה דבר מסובך בהרבה יותר. בן ירד מהמדרגות חצי רדום, שערו- שתמיד היה מוקפד בסידור מסורק, היה הפעם פרוע יותר מאי פעם. אחריו ירד אביו. בדיוק נכנסה גם דודה אריאל לבקתה, עם שקיות עמוסות במתנות מרשרשות עטופות בעטיפות צבעוניות. היא נכנסה בזריזות ולחשה; "אלין עוד לא התעוררה?" נהנהתי לשלילה, אריאל דחסה את כל השקיות במהירות לאחד הארונות הנידחים שעמדו ליד הטלויזיה וקיוותה כמוני שאלין לא תמצא אותן.

מצבה של אלין התחיל להשתפר היא לא הייתה זוקוקה יותר לכיסא הגלגלים אך עדיין ידיה היו חבולות אז אימא החליטה לחבוש לה אותן עוד פעם בתחבושות חדשות. -"יהיה בסדר" חייכתי אליה וליטפתי את ראשה, היא הביטה ברצהפה במבט שומם ורדום, מבט שאומר עד כמה שהיא לא מאמיננה שהכל יהיה בסדר, מענין אם הייתה רוצה עכשיו לבכות? שאלתי את עצמי, היה לי נורא כואב לראות את אלין במצב כזה, עם תחבושות על הידיים, על הקרסול השמאלי יושבת במבט דומם והזספה מעט שמוטה מטה.

לקראת השעות הראשונות של הצהריים אני, אימא ואלין ירדנו לכיוון העיר.

טיילנו בין חניות מכשירי הכתיבה והספרים, לקחנו לאלין שתי חברות חשבון בסיסיות וספרון קטן לקריאה. ואילו בשבילי לקחנו סל שלם מלא בספר וחוברות לימוד שהיו כתובים ברשימת הספרים שלי. 

-"אנחנו יכולים לחניות ספרים כדי לקנות לך ספרי קריאה" אמרה אימא.

"אני אשמח!" אמרתי נרגשת, נורא אהבתי לקרוא מנגה- קומיקס עם דמויות אנימה יפניות ואלין תמיד אהבה לעיין בהן. נכנסו לחנות הספרים והלכתי בצעדים מהירים לעבר כיוון הספרים תחת ההגדרה "מנגה"  התחלתי לעיין מספר לספר, עד שנצערתי על הספר שהייתי צריכה כדי להשלים סדרה שכבר ישלי, פתחתי והתחלתי לבהות בתמונות, כל הציורים האלו שהיו ניראים אחד לאחד לתיאורי של הסופר בספר עצמו, כל הצללות האלו של הדמיות שגרמו להן להראות אמיתיות יותר. שמתי לב שאלין בוהה בי במבטה החד והשומם, ניגשתי אליה ונתתי לה עליין בספר שהחזקתי, היא דפדפה עמוד אחד עמוד אחר עמוד, אחר עמוד, עד שהגיע לסוף הספר פינת פיה עלתה קצת לכדי חיוך קטן, יכולתי להבין שזה נורא מעניין אותה, ניגשתי לקופאית ואימא שלמה. -"טוב אני לוקחת את כל הספרים לחדרים שלכן אתן תוכלו בינתיים לשבת על החוף?" אמרה אימא, הנהנתי אליה ולקחתי את אלין בידה, הכלנו לאורך הכביש בזמן שאימא השתרכה מאחורה עם השקית הכבדה.

חלפנו מול  בית קפה וזוג צעיר שהיה בעמצע לצחוק שם לב אלי ואל אלין, ובעיקר לאלין, הם בההו בה מעט בפה פעור, קבוצה של ילדים ששיחקו בכדור וצחקו הפסיקו את משחקם כדי לזוז ולתת לנו מעבר, כמובן, לאנשים קשה לראות מראה שכזה, שתי בנות הולכות יד ביד לכיוון החוף, כאשר אחת מהן עונדת תחבושות על הידיים, פצעים על הלחי הימנית הולכת במבט דומם ושותק. אלין לא מבינה את אותם המבטים, אבל אני כן, קשה לי להודות אך פעם הייתי מרגישה נבוכה... ופעם אפילו כעסתי על אחותי שלא התנצלה על כך, ואז אימא הזכירה לי שככה היא נולדה, אין מה לשנות, זו מי שהיא, ועליי לקבל את זה. אז עם הזמן התחלתי להתרגל לכל אותן עיניים הנעוצות באחותי הקטנה והשבריה, אחותי אלין, הרגישה והאוטיסתית.

ישבנו על החוף, אלין התעסקה עם קצות הצבעותיה בחול הלבן, נרתעה מעט למגע הגלים שהגיעו לרגליה, ישבתי לידה והבטתי בה, מתפללת שיום אחד תוכל לצאת מהאוטיזם, ואז נזכרתי במילותיו של בן באותו יום שבו ישבנו על החוף ודברנו על האוטיזם של אלין, "אולי הם לא צריכים לצאת מזה... תחשבי כמה כיף זה לחיות בתוך העולם שלך... אוללי הם רואים יותר ממה שנאחנו רואים, ובעצם אנחנו אלו שנעולים בתוך עצמנו".

-"כן", אמרתי מעט בקול, אלין הזדקפה מעט כניראה שמעה אותי.

"אני נעולה בתוך עצמי... ואת זאת שרואה רחוק" הבטתי בה בעיון רב המבט שלה, המבט החודר ההוא כמו הפעם ההיא שהיה לה בחורשה כשעוד הייתה על כיסא הגלגלים, היא בחנה את הגלים על הים כאילו רואה עד מעבר לאופק של הגדול והכחול.

-"בקרוב יש לך יום הולדת, את מתרגשת?" שאלתי, אך היא לא ענתה.

היא הסתכלה עליי ואז כמה, היא רצה קלות לים ואני אחריה, -"אלין חכי!, אסור לך ללכת לשם לבד" קראתי אחריה אבל היא לא שמעה, לא. היא כן שמעה, אך לא הבינה...

הרגליים שלי היו כבדות כנגד הגלים, לפתע זה היה ניראה כאילו אלין קלת רגלים יותר מהגלים של הים, הכל נהיה מסוחרר, הספקתי לראות את גופה הקללי והדק מתנודד מצד לצד, ראיתי אותה מתקופפת וכמה מתקופפת וכמה, הידיים שלה היו מושטות קדימה כאילו מנסה לתפוס משהו, אל הבנתי מה, הייתי מסוחררת נורא.

נתתי לגופי להרפות, במגע ראשון הרגשתי את המים נוחתים על פניי, ולרגע שני ראיתי את אלין מחכה את תנועתי גם היא...

הגל פגע בה.

היא נפלה.

אני נפלתי.

נפלתי בגלל... בגלל מה נפלתי?, מה קורה לי?, נאי מרגישה מוזר...

הגל פגע בה, הוא פגע באלין, היא טבעה.- ואני?, מה קרה לי? מה קרה, לי?.

...

-"אלין, תינוקת שלי את בסדר?" פקחתי את עיניי, אימא עמדה מעליי. ואור גדול ולבן מאחוריה.

התרוממתי מעט מהמיטה והייתי במקום לא מוכר, "איפה אני?" שאלתי ושמעתי קול שאומר בהומור -"אוי לא היא קבלה אמנזיה!" 

-"די בן זה לא מצחיק." אמר הדודה אריאל, דודה אריאל?, מה כולם עושים פה?.

 הסתכלתי מסביבי, אימא, בן, ודודה אריאל, כולם עומדים מלפני. -"את בבית החולים, קבלת סחרחורת עקב התיבשות  ונפלת על הגלים" אמרה ואימא והניחה את ידה על הלחי שלי.

 לפתע הרגשתי דקירה ביד, הזזתי את השמיכה וראיתי צינור קטן מחובר לגב המרפק שלי, מזרים אליי חומר שקוף, כניראה נוזלים שהייתי צריכה.

-"אלין!" נזכרתי, אימא שלי פתחה את פיה ואמרה- "מצאנו אותה כמה מטרים לידך, היא הייתה לגמרי מחוסרת ההכרה"- "היא טבעה?!" קטעת את דבריה של אימא -"לא היא בסדר", אך כבר לא הקשבתי קפצתי מהמיטה ונפלתי על מיטתה של אלין, התחלתי לבכות, שערה היה רטוב כשלי, קנולה הייתה מחוברת לאפה- צינוריות שהזרימו לה אוויר לריאות, זה באשמתי... הכל באשמתי, כי לא עצרתי אותה, התחלתי להתייפח ולבכות. אימא הניחה את ידה על כתפי ואמרה "מרין היא בסדר, היא רק איבדה את ההכרה, כשתתעורר יעשו לה כמה בדיקות ואז ניקח אותה הביתה, יהיה בסדר", לא הקשבתי לה, לא האמנתי שיהיה בסדר, כל הפצעים שהגלידו נפתחו, פצע גדול ואדום מעל העין הימנית שלה. והכל באשמתי...

נכנסה אחות עם מזרק היא נתנה לי זריקת הרגעה בגב המרפק והניחו אותי על המיטה, הדמעות התיבשו ונרדמתי...

הרגשתי יד שנחה על המצח שלי, פקחתי את עיניי ואור לבן וחד צרב את עיניי.

-"אחות?" שמעתי קול קטן ודק, אלין...

הרמתי את ראשי וראיתי את אחותי, חצי שוכבת חצי יושבת על מיטת בית החולים, אותן צינוריות שהיו מחוברות לאפה הוסרו, הרמתי את ידי וקרבתי אותה לאפה כדי לה רגיש את נשימותיה, נשימותיה הקטנות והרכות נחו על ידי, פיה התעוות לכדי צורה קטנה של חיוך, -"אלין אסור היה לך..." אמרתי בקול חצי מורדם.

-"איפה אימא?" היא לא ענתה.

"את הורדת בעצמך את הקנולה?" היא לא ענתה.

עפעפיי הכבידו על עיניי ושקעתי בתרדמת כבדה שוב.

-"אלין..." הספקתי למלמל עד שרק שחור כיסה את עיניי וגופי

...

_______________________________________________________________________________________________________________________________

מצטערת שהפרק הזה הגיע אחרי כל כך הרבה זמן, פשוט הייתי צריכה זמן כדי לחשוב איך להמשיך.

מקווה שאהבתם ;)

תגיבו מה דעתכם

הפרק הקודם		הפרק הבא