מעלילות ג'יימס הנפוח וסבר-מאוס

סליחה שלקח כל כך הרבה זמן, אני מבטיחה שעד יום שלישי או רביעי יעלה עוד פרק. אני מתלבטת אם לעשות סבב של שלושת נקודות המבט האלה, או להוסיף עוד. מוזמנים לייעץ.

תהנו, והפעם ממשיכה כשיהיו 3 תגובות:)

פרק III: לילי

אחרי שייט בסירה ששטה מעצמה, יחד עם חברותי החדשות, מרי ואנה, חשבתי שאני יכולה לצפות לכל דבר בבית הספר הזה. כמה שטעיתי.

כשנכנסנו דרך דלתות אלון ענקיות, אישה מבוגרת עם שיער מסודר בפקעת וגלימה ירוקה חיכתה לנו שם. היא הסבירה על בית הספר, כנראה לתלמידים שהם ילדי מוגלגים, כמוני, שלא היו מודעים להיותם קוסמים עד לא מזמן. נזכרתי פתאום שזאת האישה שבאה להסביר להורי על הוגוורטס, פרופסור מקגונגל.

אחר כך היא הובילה אותנו לעוד דלתות כפולות, ונכנסה לשם. היינו צריכים לחכות עד שהיא תקרא לנו.

מרי ואנה התחילו לדבר על הבתים והלימודים, ואני כמובן הקשבתי לכל מילה. לא רציתי להיות מחוץ לעניינים.

״וברור שאני רוצה להיות בגריפינדור!״ אמרה מרי. אנה הנהנה.

״מה איתך, לילי?״ שאלה אנה.

״אני לא ידועת...״ אמרתי, ״סוורוס אמר לי שסלית׳רין זה הכי טוב או משהו-״

״סלית׳רין? הכי טוב? תשמעי, לא כדאי לך ללכת לשם.״ אמרה מרי, קוטעת את דבריי. ״הם יעליבו אותך וכל זה בגלל שאת בת מוגלגים. אבל בגריפינדור יקבלו אותך כמו שאת.״

היססתי מה לענות. מצד אחד, רציתי להיות עם סוורוס באותו הבית, אבל מצד שני, לא רציתי שיעליבו אותי במשך שבע שנים שלמות בגלל מי שאני.

הסתכלתי מסביבי, מנסה להתחמק מתשובה. ראיתי את הילד ההוא עם השיער השחור והמשקפיים, עם שני החברים שלו. נזכרתי שפגשתי את הילד עם השיער הבהיר במסדרון ברכבת, אחרי שעזבתי את התא של הילד שחור השיער. נראה לי קראו לו רמוס. הוא היה דווקא דיי נחמד יחסית לילד עם המשקפיים שצחק על סוורוס. שמתי לב שלא רחוק מאיתנו עמד סוורוס עם חבריו החדשים, אבל אז פרופסור מקגונגל חזרה, ונתנה לנו להכנס דרך  הלדתות הכפולות.

האולם הגדול היה מדהים. התקרה הייתה זרועת כוכבים, ומעט מתחתיה ריחפו נרות שהפיצו אור על חמישה שולחנות ארוכים. בארבע מהשולחנות היו תלמידים, ובשולחן הרחוק ביותר מהכניסה ישבו ככל הנראה המורים. בדיוק באמצע השולחן ישב אדם מבוגר מאוד עם זקן ארוך ומצנפת כחולה. הוא חייך לכל התלמידים החדשים, וניחשתי שזה פרופסור דמבלדור, מנהל בית הספר.

הגענו אל קדמת האולם, מול שרפרף תלת רגלי, עליו מצנפת מרופטת, חומה עם קרעים רבים.

ואז אחד הקרעים קרוב לשוליים נפער, והמצנפת החלה לשיר.

לא ממש הקשבתי למילים והמנגינה, אבל השיר דיבר על התכונות הנחוצות לכל אחד מהבתים. מיד חשבתי שהאחד שנשמע לי הכי טוב היה רייבנקלו, בשביל השקדנים. אבל מצד שני, לא יכולתי לעזוב את סו לבד בסלית'רין, שבשבילו היה נחוץ שאפתנות ולמען האמת גם דיי הרבה יוהרה. נזכרתי בדבריהם של אנה ומרי על היחס של הסלית'רינים אל בני מוגלגים. ואז מהפינה שבמוחי קפץ הרעיון של גריפינדור, שחברותיה החדשות כל כך התלהבו ממנו.

פרופסור מקגונגל החלה להקריא שמות.

"אדאמס, אליוט".

ילד גבוה עם פנים מנומשים ניגש אל המצנפת.

"רייבנקלו!" קראה מצנפת המיון ואחד השולחנות החל להריע כשאליוט ניגש אליהם.

"בלק, סיריוס"

הילד שישב בהתחלה איתי ועם סו בתא הלך אל המצנפת, ולרגע הרגשתי כלפיו רגש לא נעים. תיעוב.

״גריפינדור!״ צעקה המצנפת, וסירוס, שהיה נראה סופר מאושר רץ אל שולחן גריפינדור.

״אייברי,סאם״, אחד הילדים שהתחברו עם סוורוס עלו. תוך שניות למצנפת כבר הייתה תשובה:

״סלית׳רין״, והילד הלך לכיוון שולחן סלית׳אין.

״אוואנה, לילי״, נשמע הקול. הרגשתי איך דפיקות הלב שלי מתגברות, ואיך הבטן שלי מתמלאת פרפרים.

התקרבתי אל קדמת האולם, והתיישבתי על השרפרף. המצנפת צנחה על עיני.

לא עברו שניות וקול חלש ועמוק החל מדבר באוזני: ״את ילדה מוכשרת, ללא ספק.... טובת לב עם הרבה רצון לדעת הכל.... את גם רוצה להראות שאת יותר טובה מהסלית׳רינים ורוצה להיות עם חברותיך... האומץ שבך מדהים. גריפינדור!״

את המילה האחרונה שמעתי בקול רם, ומחיאות כפיים נשמעו משולחן גריפינדור. הלכתי לכיוון ההוא, כשהקלה בתוכי הולכת וגדלה. רגע לפני שהתיישבתי, הסתכלתי על סוורוס בפעם האחרונה.

״מצטערת״, אמרתי בלי קול, והתיישבתי ליד סיריוס בלק.

לא לקח הרבה זמן עד שהמצנפת קראה בכל השמות.

מרי ואנה שובצו למזלי בגריפינדור, וכך גם רמוס לופין, שהיה למען האמת ילד נחמד, ג׳יימס פוטר, הילד היהיר והנפוח עם המשקפיים, ילדה בשם אליסון, וילד בשם פיטר פטיגרו. סוורוס שובץ לסלית׳רין.

קצת התאכזבתי מזה שלא היינו באותו הבית, אבל ידעתי שב גריפינדור יהיה לי כיף.

דמבלדור אמר כמה הודעות לפתיחה, ובדרך פלא הופיע המון אוכל על השולחנות.

לא האמנתי כשראיתי את כל המאכלים האהובים עלי באותו הזמן בשולחן אחד. התבלטתי כמה דקות, עד שילד שנראה בערך בן חמש עשרה ג׳ינג׳י עם משקפיים אמר, ״אם לא תאכלי מהר, האוכל יעלם ותישארי רעבה.״ הנהנתי וחייכתי לעברו, ולקחתי לעצמי כמה תפוחי אדמה ועוף.

דיברתי קצת עם מרי ואנה, הכרתי את אליסון, ובחצי אוזן הקשבתי לבדיחות הסתומות של ג׳יימס והחברים שלו.

אחת לכמה בדיחות הוא הזכיר את סו, ורציתי להחטיף לו בפנים על זה, אבל פשוט נשמתי נשימה עמוקה, והתעלמתי ממנו כמה שרק יכולתי.

כמה דקות אחרי שסיימתי את הארוכה המדהימה, האוכל נעלם מהצלחות, ובמקומו הופיעו הקינוחים. עשרות קינוחים!

לא ידעתי מה לבחור, והרגשתי שהראש שלי מסתחרר מהמבחר העצום. הבטן שלי גם ככה הייתה מלאה, אז פשוט בחרתי את הדבר הראשון שנראה לי טוב, ואכלתי ממנו כמה ביסים עד שהרגשתי שהבטן שלי מפוצצת.

חיכיתי בסבלנות בעוד חברותי גומרות לאכול, ואז דיברנו עוד קצת על בית הספר, המשפחות שלנו וכאלה.

קצת כאב לי לחשוב על טוני, אחותי, וכשהזכרתי מה אמרה לי כמה דקות לפני שעליתי לרכבת.

אבל לא נתתי לזה להפריע לי.

״המשפחה שלנו סופר גדולה.״ אמרה אנה, ״יש לי שלושה אחים גדולים, שכולם כבר סיימו את הוגוורטס, ועובדים במשרות שונות. אנחנו משפחה חצוית דם, אבא שלי בן מוגלגים. אבל זה לגמרי רגיל״.

״אני טהורת דם,״ אמרה מרי, ״ואני בת יחידה, אבל תמיד לימדו אותי לא להיות מפונקת, ולנסות להיות נחמדה אל כל הסובבים אותי. בגלל זה לא עזבתי את התא כשקלטתי שאני יושבת עם אוכלי מוות לעתיד.״

״אוכלי מוות?״ שאלתי. לא הבנתי על מה היא דיברה, אבל זה צמרר אותי.

״אלה העוזרים של את-יודעת-מי. הם קוסמים רעים, את יודעת. רוצים שכל המוגלגים יעבדו בשבילם ולא למות לעולם.״ אמרה אליסון. הנהנתי. לא ידעתי מי זה את-יודעת-מי, אבל אם יש אנשים שרוצים שאחרים יעבדו בשבילם, אז כנראה כדאי להתרחק מהם.

״חבל לי על סו שהוא התחבר איתם.״ צילמתי בשקט. מרי הניחה את ידה על כתפי.

״אל תדאגי. אנחנו נהיה איתך. זאת בעיה לגמרי שלו שהוא רוצה להיות איתם.״ היא אמרה. הנהנתי.

אחרי כמה דקות גם הקינוחים נעלמו, ואנחנו הלכנו אחרי כמה תלמידים בוגרים יותר, כדי להגיע אל חדר המועדון. אחד מהם, הילד הג׳ינג׳ית עם המשקפיים, נער בשם ארתור, היה זה שליווה אותנו, והוא היה ילד נחמד.

כשהגענו לחדר המועדון אחרי המון זמן שבו הלכנו במסדרונות, ארתור אמר לנו שהסיסמה היא ״פולימיצי״, ושאנחנו צריכים אותה בשביל להכנס.

אחר כך הוא אמר את הסיסמא לתמונה של אישה שמנה בשמלת מלמלה ורודה, והאישה הנהנה, וזזה. הרגשתי איך פי נפער מרוב תדהמה, כשהבנתי שכל המדרגות, הדמויות בתמונות, רוחות הרפאיםה הכל זז ואפשר לדבר איתם.

חדר המועדון נראה חמים ונעים, וכבר ישבו שם כמה אנשים לפני שנכנסנו.

ארתור הראה לנו איפה החדר של בנות השנה הראשונה, ואני יחד עם מרי, אנה ואליסון עלינו לשם.

בחדר כבר חיכו כל הציוד שלנו, ליד כל אחת מארבעת המיטות הגדולות.

לבשנו פיג׳מות, ונכנסנו למיטות, ובלי שרציתי עיניי נעצמו ונרדמתי מיד.

הפרק הקודם		הפרק הבא