חשיבה קוסמת

ראיתי שאתם ממש מעוניינים! תודה על התגובות המדהימות והמעודדות!

הנה הפרק. תיהנו!

"ובכן, תלמידים, היפרדו מוויזלי ומאלפוי שיוצאים לדרך!"

רוז וסקורפיו שלחו אחד בשנייה מבטים שורפים, ועלו לקרונות. כל תלמידי בית הספר עמדו בחוץ, מחאו להם כפיים או נפנפו להם. רוז נפנפה בחזרה. סקורפיו הניח את מזוודתו האפורה קרוב אליו, וחתם את פיו.

"מטומטמים." סינן.

"מי? החברים שלך?" ענתה רוז.

"לא," הוא נפנה אליה, אש בעיניו. "החברים שלך, שמוחאים כפיים."

"הם ניסו לעודד אותך! אתה נוסע לתחרות, מאלפוי!"

"ואת גם מטומטמת, שנופפת להם. " הוא ענה בכפור.

"הפוסל במומו פוסל, מאלפוי."

"פניני חכמה, וויזלי."

"ברור! לא סתם שלחו אותי לתחרות הזאת!"

"את מוכנה פעם אחת לא למצוא תשובה כל כך מהר?"

"אתה נכנע לי, סקורפיו מאלפוי?"

"אאבק עד טיפת דמי האחרונה! את עוד תתחנני על נפשך על ברכייך-" הוא הניף חרב דמיונית.

"על אוזנך על צווארך על ראשך על עוד כמה איברים בגוף האדם-"

"אפשר לשרוד איתך בכלל?"

"לא!"

הקרונית התחילה לנסוע. רוז, שעדיין עמדה, צנחה על המושב שבניגוד לכיוון התנועה, כך שישבה ממש מול הוגוורטס. התלמידים התחילו להיכנס לטירה. רק אלבוס, לילי, ג'יימס והוגו עדיין עמדו שם. רוז חשבה שהיא רואה את לילי מנגבת דמעות. דמעות עלו גם בעיניה. לא, אלוהים, היא לא בוכה עכשיו! לא בפניו של סקורפיו מאלפוי!

"אגב איברים בגוף האדם, וויזלי, אני רואה שיש לך את שק הדמעות."

"כן, יש לי." ענתה רוז ונעצה בו מבט עיקש. הוא השיב מבט. אף אחד משניהם לא מצא מה לומר. הם רק הביטו אחד בשנייה. לבסוף סקורפיו הסיט את מבטו.

"אה, מאלפוי, אני לא מספיק יפה בשביל להביט בה, אה? כאילו שקראב היא יפהפייה!" רוז עצמה לא ידעה למה היא אומרת את המילים האלו, אבל שנייה אחרי שאמרה היא ידעה שהיא עשתה טעות. סקורפיו חזר להביט בה, אבל במבט עם ניצוץ מוזר, לא מבשר טובות, מלגלג.

"אה, היית רוצה להיות במקום מילי, וויזלי?"

"להיות במקום מיליפני קראב?! לא, אלוהים!" ירקה רוז.

"מיליפני?"

"סליחה, מיליסנט, בשבילך."

הכרכרה נעצרה פתאום, וארבעה אנשים עלו עליה בריצה ופנו לרוז.

"רוז!"

"מה אתם עושים כאן?"

"לא  היה לנו שום זמן להיפרד ממך, אז זה מה שעשינו." אמר ג'יימס, מיטיב את משקפיו ומרפה מרוז.

"שתהיו בריאים, הלכה הרסן- ישר משתוללים, אה?" אמרה רוז, ועטפה את שלושת הנותרים בחיבוק מוחץ.

"אה, את כאילו הרסן? סימן שאת לא מצליחה ביומיום. ולא השתוללנו, פנינו לפרופסור מקגונגל והיא אישרה לנו."

"באמת?"

"כן, מפעם בה אחרי הכל לב אנושי." אמר אלבוס. רוז התקרבה אליו ונישקה אותו.

"יאללה, אני חייבת למהר." אמרה כשהתנתקה ממנו.

"להתראות! אני אתכתב איתכם! מייד כשאגיע אני אכתוב! מבטיחה!"

הם ירדו. מבטו של סקורפיו חזר לרוז.

"את ממש דבוקה לבני דודים שלך, מה?"

"כן. אני מאוד אוהבת אותם." ענתה רוז בחיוך. "סקורפיו מאלפוי, אתה מתבקש לא להרוס את מצב הרוח שלי עכשיו."

הם שתקו ככה זמן מה.

"אה- מאלפוי?" שאלה רוז לשנייה.

"כן."

"תראה, אתה מסכים איתי שאנחנו לא באמצע ויכוח?"

"לא. אני לא מסכים אתך על שום דבר. אבל כן, אנחנו לא באמצע ויכוח."

"טוב. אז אל תגיד שאני נכנעת בפניך. אני מבקשת ממך להפסיק עם כל ההצקות, וגם אני אפסיק. נחזיר אחד לשני את כל מנת העלבונות אחרי שנחזור. בסדר?"

"אוו.... למה?"

"אתה רוצה לנצח?"

"כן."

"אז אנחנו חייבים להיות מאוחדים! הבנת?"

"לא. מה הקשר?"

"אם כל פעם שאתה תחזור כשפישלת, אני אגיד לך אמרתי לך, וכיוצא בזה, לא יהיה לך חשק לנצח, כי אתה גם חוזר לפנים חמוצות. בוא- בוא נהיה ידידים טובים לכמה זמן. טוב?"

"רק לשלושה חודשים."

"כן, רק לשלושה חודשים." רוז הנהנה וחייכה אליו.

הוא רכן אליה ולחץ את ידה. "זה דיי מצחיק, אבל את תיווכחי לראות איזה שחקן טוב אני."

היא חייכה, חיוך אמיתי בפעם הראשונה שמוען לסקורפיו. "יאללה. אז... מה אתה אוהב לעשות בחיים?"

"לצייר, לנגן, לקרוא... הרבה דברים. פעם חלמתי שאני אהיה זמר, אבל מאז שאבא שלי גילה על החלום הזה הוא גנז אותו בהחלטיות."

"על מה אתה מנגן?"

"גיטרה ופסנתר."

"יואו! בחיים לא הייתי משייכת את זה אליך. איך למדת?"

"לבד. נראה לך שאבא שלי היה מממן לי שיעורים?! למדתי, ושיפרתי את זה, ועכשיו אני ממש מנגן. יש לנו פסנתר כנף בצד אחד של הסלון. וזה כיף. כשההורים שלי לא היו בבית, מה שקרה לעיתים קרובות, הייתי הולך לשם ומקרטע על הקלידים. הפסנתר היה עשוי מזהב, ואני לא יודע אם זה פגע באיכות הצליל שלו. נראה לי שלא. תמיד פחדתי שיהיו שם טביעות אצבעות ואז אבא שלי ידע שאני מנגן. אבל הודות לגמדונים ולספריי שהם הביאו לי, הכל בסדר. ומה איתך?"

"אני מציירת טוב, אבל יותר איורים." התחילה רוז. אני גם מנגנת, על גיטרה. אני שרה, וכבר כמה פעמים הופעתי לפני קהל, ואני אוהבת אך ורק ספרי פנטזיה טובים. אני אוהבת לפסל, דמויות בעיקר מהספרים שאני קוראת, ו... ללמוד. זה אחד התחביבים הבולטים שלי. ירשתי את זה מאמא שלי."

"עם בני דודים כאלו את אוהבת ללמוד?" סקורפיו לא הצליח לעצור את הצחוק שעלה בו. "את צוחקת עלי."

"בני הדודים שלי לא קיימים בשיחות שלנו. בוא ניתן להם להיעלם לשלושה חודשים."

"טוב. איפה אחזנו? אה... איזה מקצוע את הכי אוהבת?"

"כשפומטיקה." ענתה רוז בעיניים בורקות.

"לחשים." ענה סקורפיו.

"את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא?"

"את אבא." ענה סקורפיו, מהורהר.

"למה?"

"אה- כי אני הכי דומה לו, כי-"

"ולאמא שלך אתה לא דומה?"

"אני לא יודע."

"מה זאת אומרת?"

"אף פעם לא הייתי לידה כל כך הרבה זמן, שיכלתי לקבוע עם אני דומה לה או לא. אפשר אולי לראות משהו באצבעות, אבל אני לא בטוח שזה נכון."

רוז הביטה בו, בהלם. הוא הביט בה חזרה, לא מבין על מה הרעש.

"רק שנייה, אז תן לי להבין- אתה לא מכיר את אמא שלך?"

"לא." ענה סקורפיו בפליאה. מה הקשר?

רוז פלטה אנחה.

הפרק הקודם		הפרק הבא