מעודנת~המשך

מצטערת שלקח לי המון זמן להמשיך, היו לי קצת בעיות...וגם הייתה תקופה שאימא שלי לא הסכימה לי לגעת במחשב..

כל הפרק הזה כמעט נמחק לייייייי!!! ולקח לי שעות לעבוד עליו!!

איזה כיף היה לרשום ג'יימס כל כך הרבה פעמים, כי אחד מהאיידולים שלי, ג'יימס מאסלו (המושלם! הוא שחקן, זמר, דוגמן, יוטיובר-מתחיל, וחלק מלהקת ביג טיים ראש) הגיע לארץ סופסוף אחרי כמעט 6 שנים שאני מעריצה אותו :)

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"שלום רוז," הוא אומר במהירות. "יום מקסים-אממ אני מתכוון לילה- נכון? את נהנת מהמסיבה? או שאני צריך להגיד שנהנת בעבר מהמסיבה, מכיוון שברור שאת כבר לא במסיבה...הממ, ולנטיין זה זמן מעניין בשנה. שמעתי שהמלאכים סופר נבזיים השנה-ידעת שבהתאם לאמונה רווחת, מלאכים הם לא היצורים הרומנטיים והאוהבים שאנחנו הופכים אותם להיות, אלא יצורים מרושעים שיורים חיצים בוערים--"

"לורקן!" אני קוראת בזמן שהוא נעצר כדי לנשום. "מספיק!"

הוא משתעל באי-נוחות.

"למה אתה לא במסיבה?" אני שואלת אותו.

"אני לא יודע," הוא מושך בכתפיו. "כולם הולכים לשם בזוגות-ולי אין בת זוג ללכת איתה."

הלוואי שהוא לא היה אומר משהו כזה. זה גורם לי להרגיש ממש לא בנוח.

"טוב.. גם לילי לבד. אולי אתה יכול לרקוד איתה?" אני מציעה וצבע פניו משתנה לאדום בוהק. הוא ממלמל משהו שלא ניתן לשמוע.

"קדימה," אני אומרת בנימה מעודדת. "אני בטוחה שהיא תשמח לרקוד איתך."

"אני..אני לא חושב," הוא אומר. "אני חושב שאני פשוט אלך לישון מוקדם."

"אבל עכשיו רק 9 וחצי," אני מציינת.

"אמ כן, עדיף שאחזור לחדר המועדון לפני שהשנורקקים של הלילה יתעוררו," הוא אומר.

"לורקן, כמה פעמים אמרתי לך שאין דבר כזה שנורקקים פחוסי-קרן, שנורקקי לילה, שנורקקי קריסמס, או שנורקקי יום פטריק הקדוש?" אני אומרת ברוגז.

"אימא אומרת--"

"מה שתגיד," אני אומרת, לא רוצה לשמוע מה לונה סקאמנדר אמרה כי אני אצטרך להיות כאן כל הלילה. "פשוט תיכנס לבפנים ותהנה קצת. אין שנורקקי ולנטיין, נכון?" אני מנסה להתבדח.

"לא, אבל 'קופידון' המסורתי הקשור לולנטיין הוא מלאך, וכמו שאמרתי, המלאכים השנה סופר-נבזיים..."

הילד שוב מדבר כמו מטורף, אז אני תופסת את ידו ומסובבת אותו לעבר חדר הנחיצות. לילי עדיין יושבת לבד ליד השולחן, כוססת את ציפורניה.

"לך לארח לה חברה," אני אומרת. "היא נראת משועממת."

לורקן מהנהן, שואף נשימה עמוקה, והולך לעבר לילי. אני צופה בו כשהוא מצביע על מושב לידה, היא מושכת בכתפיה והוא מתיישב. אחרי כמה דקות היא נראת קצת פחות קרה אליו, בגלל שהם מדברים וצוחקים. בצד השני, דום ומארק הפסיקו לרקוד והיא שוב רוקדת עם מאלפוי. ג'יימס יושב בשולחן עם אל' וג'ני וידו תלויה סביב כתפיה של לורה פלפס. אני מרגישה כל כך נבגדת מכך שאל' וג'ני יושבים באותו שולחן עם הכלבה הזאת, שאני כמעט מרגישה את דמי רותח ואת אוזני מאדימות בכעס. למה דברים כאלה תמיד קורים לי? למה אני לא יכולה זאת שרוקדת או מתכרבלת עם בן כלשהו? למה אני צריכה להיות זאת שמשלמת על הטעויות שלה, כשכולם נראים כאילו הם מתחמקים מכך ללא פגע?

כל הגריינג'ריות הטבעית שלי עוזבת אותי ואני נשארת עם הפזיזות הוויזלית שלי. אני ממהרת לעבר מארק, שיושב לצד השולחן ומוזג לעצמו וויסקי-אש, תופסת את פניו ומנשקת אותו בעוז על שפתיו. אז, אחרי כמה רגעים, אני שוברת את הנשיקה ובורח מהחדר-אבל לא לפני שאני שמה לב למאלפוי שבוהה בי.

*

(אני יודעת שעד עכשיו זה היה בזמן הווה, אבל עכשיו זה הופך לעבר, גם במקור)

מארק היה בשוק. הוא עקב אחרי מחוץ לחדר הנחיצות ונראה מאוד מבולבל, משהו שלא רגיל לראות בו.

"זה לא היה חלק מהתוכנית," הוא נקב.

"אני יודעת," אמרתי. "אילתרתי."

"אוקיי," הוא הנהן. "אז..זה היה.. רק... אילתור?"

"בדיוק."

"טוב, אז רק שתדעי שזה עבד טוב," מארק חייך. "מאלפוי נראה כאילו הוא רוצה לרצוח מישהו."

"אני מקווה שהוא באמת ירצח מישהו ואז יסיים באזקבאן, לשם כל המאלפויים המזדיינים שייכים!" אמרתי, נשמעת בדיוק כמו אבא. מארק נראה מופתע מפליטת הפה שלי, אבל שנינו יודעים שלא התכוונתי לזה.

"אבל...אני חושב שג'יימס עומד להרוג אותי," מארק הוסיף, נראה באמת מודאג.

"אם אני לא אהרוג אותו ראשונה," ירקתי. "נמאס לי מכולם."

מארק משך אותי לחיבוק, וכל כך שמחתי שלאהייתה מבוכה בינינו אחרי שכפיתי את עצמי עליו. אני חייבת להגיד, זה היה תזמון ממש רע ליציאה של מאלפוי, אל' וג'ני מחדר הנחיצות, אבל הם יצאו. מארק ואני התרחקנו אחד מהשניה במהירות, אבל זה היה מאוחר מדי. מאלפוי נראה די כבוי, בזמן שאל' וג'ני מיהרו בחזרה לבפנים. מארק החליט שאני ומאלפוי צריכים זמן לבד (למרות שזה היה הדבר האחרון שרציתי), אז גם הוא עזב.

"זה היה נסיון פתטי לגרום לי לקנא, וויזלי," מאלפוי אמר בנונשלנטיות.

"טוז, אז מזל שלא ניסיתי לגרום לך לקנא," שיקרתי.

הוא חייך בצורה מעצבנת.

"אני בטוח," הוא הנהן. "את יודעת שאת שקרנית גרועה?"

"ידעת שאתה מנשק גרוע?" יריתי חזרה בצורה ילדותית.

"הגנה עצמית טובה," הוא אמר בציניות. "אני מניחשזאת הסיבה שלי יש חברה ואת כופה את עצמך על חבר של בן דוד שלך כדי לגרום לאנשים לקנא."

"אתה זונה," התזתי. "לך תתגלגל לכדור ותמות, ככה תעשה לכולנו טובה!"

"אוו, נהיית הורמונלית?"

"חשבתי שאבא שלי טעה לגביך," אמרתי. "אבל עכשיו אני יכולה לראות שאתה באמת הבן של דראקו מאלפוי והנכד של לוציוס מאלפוי. האמת שזה די כואב לי שאני חצי-אחראית על כך שעומד לבוא עוד מאלפוי לעולם."

אני יודעת שהפכתי את זה לדבר אישי-אולי אפילו הלכתי קצת רחוק מדי.

"זה טוב יותר מאשר להיות בת של בוצדמית ו-וויזלי,"  הוא אמר, אבל הוא נראה כאילו הוא מיד התחרט על זה. זה כבר היה רחוק מדי.

"תראי, רוז, אני--"

"איך לעזאזל אל' חבר של אידיוט כמוך?" יריתי. "אימא שלי היא אולי מה שאתה קורא לו 'בוצדמית', אבל לפחות היא לא הייתה אוכלת מוות שהרגה אנשים חפים מפשע. אתה גאה באבא שלך?"

"לא התכוונתי--"

"פשוט עוף ממני," ירקתי והלכתי ממנו בסערה.

אז עכשיו אני במעונות, זוממת את המוות של מאלפוי וג'יימס. טוב, אולי לא את המוות שלהם-אבל אני לגמרי רוצה לשים אותם אגף בית החולים לפחות לשבוע. המחשבות שלי מוסחות ע"י נקישות על חלוני. זה ינשוף עם מכתב קשור לרגלו. אני פותחת את החלון, משחררת את המכתב מהקשר, ונותנת לינשוף לעוף בחזרה לינשופיה.

רוזי,

את לא יודעת איזה מצויין זה לשמוע את זה ממך. הארי סיפר לי על מה שקרה עם הילדה הזאת, לורה פלפס-אם הייתי שם הייתי מטיל עליה קללה* הגונה. אני יודע שיש לך את ספר הכשפים הבסיסי שלי, אז תפתחי בעמוד 77 (אני חושב) וכתבתי שם קללה טובה שגורמת לאנשים להצמיח זקנים ב10 שניות- תנסי את זה, זה מדהים!

לגבי עניין האימוץ-את בטוחה שחשבת על זה עד הסוף? אני מתכוון, ברור שאת הולכת להיות קצת מוצפת רגשות וכל זה, אז אל תעשי שום החלטות נמהרות. את לא רוצה לעשות משהו שתתחרטי עליו. תמיד היית הגיונית, רוזי, אני יודע שתעשי את ההחלטה הנכונה. דרך אגב, אני ממש מצטער על ההורים שלך. הארי וג'יני מנסים את הטוב ביותר שלהם כדי לגרום להם לדבר. אני לא חושב שזה הסוף של רון והרמיוני-הם רק עוברים תקופה קשה. ורק שתדעי-אבא שלך לא שונא אותך. אני יודע שהוא מתנהג כמו ילד מפונק, אבל הוא יחזור בו, אני מבטיח.

אני שמח שאת ואל' וג'יימס דבקים ביחד, אבל אל תנטשו את דום וסקורפיו. הם בטח לוקחים את זה קשה כמו כולם. זה בטח מוזר בשביל דום, שבת הדודה שלה בהריון עם הילד של החבר שלה! אל תהרגי אותי, אבל אני לא חושב שאתן צריכות לריב בגלל זה. בקשר ללילי, פשוט הייתה לה התאהבות של נערה-היא תתגבר על זה.

אני כל כך מאושר שהיית בוגרת וכתבת לי. בואי לא נריב שוב, טוב? דרך אגב, ויק רוצה שתיהי שושבינה בחתונה (שתהיה באפריל-אני יודע שזה בקרוב, אבל זה כבר סיפור אחר). אני אשמח אם תיהי.

תכתבי בקרוב רוזי,

באהבה,

טדי

קראתי את המכתב שוב ושוב. קיבלתי אותו בחזרה. אני יודעת שהוא מתחתן, אבל לי יש תינוק, אז אני מניחה שהשתוונו. לא אכפת לי מתי החתונה, בגלל אני מעדיפה טדי נשוי מאשר להיות בלי טדי בכלל. אני מבינה עכשיו שהייתי אנוכית כששלחתי את המכתב הראשון ההוא לטד-הייתי צריכה להיות שמחה בשבילו, כמו חברה אמיתית. אני מבינה עכשיו איך הוא הרגיש כי התנהגתי אליו כמו שלילי מתנהגת כלפיי-תלמידה מטופשת מאוהבת.

מהצד של סקורפיו

אני לא טורח לחכות לאל' ואני הולך למרתפים. לא שהוא ירצה ללכת איתי ממילא. אני חושב שהוא ימשיך לתת לי את הטיפול בשתיקה לעוד שבועיים בערך-זה מספיק זמן לסלוח לי על זה ששכבתי עם בת דודה שלו, נכון?

בת דודה שלו.

מה הבעיה שלה, בכל אופן? היא חושבת שהיא החרא, כשהיא בעצם צינית קטנה ו....קטנה ו...אני אפילו לא יודע מה היא. טוב, דבר אחד אני יודע וזה שהיא בהריון, וזאת אשמתי.

באמת שלא ראיתי את זה מגיע. עכשיו אני מוצא את עצמי תקוע עמוק בחרא בלי משוט. החיים שלי גמורים. כל פעם שאני חושב על העובדה שרוז וויזלי בהריון בגללי, אני כל כך מפוחד שאני חושב שאני עומד להתעלף.

לא הייתי צריך לעשות את זה.

לעשות את מה, אתם שואלים? טוב, כמה דברים אני מניח. לא הייתי צריך להשתכר ולשכב עם רוז וויזלי. אמת, חיבבתי אותה מאז השנה הראשונה, אבל באמת, לגרום לילדה להשתכר ולהיכנס להריון זאת לא הדרך לחזר אחריה. אבל תמיד עשיתי דברים בדרך המוזרה. אני מתכוון,ביקשתי מדום וויזלי לצאת איתי כדי לגרום לרוז לקנא-והעניין הזה חזר בחזרה אליי ובעט לי בדיוק בישבן.

תמיד הייתי כל כך נינוח ובטוח בעצמי ליד בנות. אני מניח שיהירות זאת תכונה צפויה ממישהו ממשפחת מאלפוי.  אבל מי ידע שמשטרת הקארמה המזדיינת בדיוק תעבוד?! אני לא חושב שעשיתי מתישהו משהו כל כך נורא שזה מגיע לי. אמת, סבא שלי הרג המון אנשים חפים מפשע ואבא שלי ניסה להרוג את אלבוס דמבלדור. וכן, דודה-רבא שלי בלטריקס הייתה רוצחת פסיכופתית שרצחה את הבן דוד שלה, סיריוס בלק, ואולי המשפחה שלי הייתה מוזרה, טהורת דם, ומונעת-על-ידי-כוח בכמה מאות האחרונות, אבל טכנית אני לא עשיתי את כל הדברים האלה.

אבל בעצם כן ניצלתי את דומיניק וויזלי. זה לא שאני לא מחבב אותה-אני מתכוון, סבתא-רבא שלה הייתה ויליה אחרי הכל. היא אחת מהבנות הכי מהממות בבית הספר, אפילו אם היו לה נטיות זאביות (זה לא טוב לנשק אותה כשיש ירח מלא, למדתי את זה בדרך הקשה).

אבל יש משהו ברוז שגורם לי להשתגע קצת כשאני סביבה. היא שונה מכל שאר הבנות. היא אומרת מה שהיא חושבת ולא אכפת לה ממה שאנשים חושבים עליה. זה מה שתמיד חיבבתי לגביה. וזה מה שמניע את הטוויסט המזדיין בעניין.

נפלתי על מיטתי במעונות. ממש קפוא כאן, אבל תמיד קפוא במרתפי סלית'רין. זה כאילו הם חושבים שיש לנו את כל הדם הטהור הזה כדי לחמם אותנו אז אנחנו לא צריכים חימום או משהו כזה. אני טוען שהסיבה היחידה שאני בסלית'רין היא כי מסתבר שסלית'רינים הם "שאפתנים". (וערמומיים ומרושעים ופרחחים סדיסטים, אבל נשכח את החלקים האלה). זאת גם הסיבה שאל' פוטר בסלית'רין. אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, ואנחנו עובדים כדי להגשים את זה.

אני רוצה את רוז. אני רוצה שהיא תפסיק להיות כל כך לא בוגרת ותפסיק לדבר על החרא הזה של האימוץ. אני רוצה שהיא תפסיק לנשק את מארק מת'יוס, השרץ הזה. לא אכפת לי כמה חלומי הוא! אני מתכוון, אם הייתי בת או הומו, הייתי מת להיות עם מת'יוס, אבל לצערי, אני נמשך לבנות. ואני בחור. אני די בטוח.

אני אומר לעצמי שהסיבה היחידה שוויזלי מנשקת את מת'יוס היא כי היא ניסתה לגרום לי לקנא, אבל היא די התעקשה שהיא לא מחבבת אותי.

אל' חוזר למעונות קצת אחריי. אני מניח שהוא ליווה את ג'ני למגדל רייבנקלו. הייתי מלווה את דום למגדל גריפינדור, אבל היה לה את ג'יימס ופרד ללכת איתם, אז הנחתי שהיא לא תרצה שאני אצטרף. אל' סוג-של נוהם כברכת שלום ואז מוריד את בגדיו וקופץ למיטתו בלי שום מילה נוספת.

"לילה כיפי?" אני שואל בזהירות, מתפלל שהוא יענה.

"כן, אני מניח," הוא נוהם.

אז יש שתיקה לכמה דקות. אני יודע שהוא לא ישן בגלל שהוא לא נוחר. שני הבנים האחרים, בריגס ופרקינסון, עדיין לא חזרו. הם חבר'ה סבבה, אני מניח. בריגס קצת טיפש, אבל הוא די מגניב. פרקינסון הוא הבן של פנסי פרקינסון, אישה עם פני-כלב שאף פעם לא התחתנה אז אנחנו ממש נהנים לצעוק לו "אימא שלך זונה!". זה ממש מצחיק, הוא מאדים כל כך שהוא נראה ממש כמו עגבניה-וזו לא בדיחה. בכל אופן, אימא שלו באמת זונה. היו לה לפחות 20 חברים בשנתיים האחרונות. והיא הייתה פעם חשפנית.

"אל," אני אומר. "..אם היית בת או הומו, היית עושה את מארק מת'יוס?"

אל' לא עונה לשניה, ואז פורץ בצחוק.

"סקורפ, אתה נהיה מוזר יותר מיום ליום," הוא נאנח. "אבל כן, הייתי עושה אותו. אבל למרות זאת, לא הייתי דוחף את הבחור ההוא מגריפינדור, ג'ייסון סלופר, מהמיטה שלי בליל חורף קר."

"אמת," אני מסכים.

אנחנו נשארים שקטים לעוד כמה דקות.

"מצטער, שותף," אני אומר.

"אני יודע," הוא עונה בנוקשות. אתם לא פשוט שונאים התנצלויות מוזרות ומביכות? "בוא נשכח את זה..מים מתחת לגשר**, כן?"

"מים שמתחת לגשר," אני חוזר.

למרות שזה לא באמת מים מתחת לגשר. אם רק הייתי שוכב עם רוז אז היינו יכולים להגיב 'מים מתחת לגשר', שום נזק לא נעשה. אבל הנזק נעשה ואין שום גשר.

"מה לגבי קייל בוט?" אל' שואל.

"יותר מדי שרירי," אני עונה. "הוא עלול למחוץ אותך כשהוא מחבק אותך."

"כן," אל' מסכים. "והוא כל כך פופולרי, הוא בטח יבגוד."

"אתה רוצה מישהו כמו ג'ייסון פטרסון מהפלפאף," אני אומר.

"כן!" אל' מסכים. "יש לו עיניים ממש כחולות."

"הוא חובט מעולה!"

"הוא לא יבגוד."

"אף פעם."

"סקורפ?"

"כן אל'?"

"אני חושב שהשארנו את הכבוד העצמי שלנו בחדר הנחיצות."

"בדיוק חשבתי את אותו הדבר, שותף."

מהצד של רוז

 כולם מתעוררים מאוחר ביום שאחרי מסיבת הולנטיין. רוב האנשים מחייכים בצורה מטופשת, אבל אני צפה לי מסביב עם מבט חמור על פניי, כאילו אני מאתגרת מישהו להתעסק איתי כדי שאני אוכל לצרוח עליהם את הנשמה. אני נשארת בחדר המועדון ועושה ש"ב רוב היום ומתעלמת באופן בוטה מג'יימס ולורה פלפס. אני חושבת שגם ג'יימס מתעלם ממני-הוא בטח כועס שנישקתי את מארק.

דום עם מאלפוי רוב היום, לא שאכפת לי אחרי מה שהיה אתמול והעובדה שהוא קרא לאימא שלי בוצדמית. אידיוט.

"אמ, רוז?"

לילי מופיעה ליד שולחני ואני מרימה את מבטי מהחיבור שלי בשיקויים פעם ראשונה מזה שעה. היא נראת מעט לחוצה והיא מסלסלת את סערה הארוך סביב לאצבעה.

"היי," אני אומרת, מופתעת שהיא מדברת אליי ולא בוהה בי במבט מרושע.

"אני יכולה?" היא שואלת, מצביעה על הכיסא שלידי. אני מושכת אותו החוצה וטופחת עליו והיא מתיישבת, מחייכת. התגעגעתי אליה.

"מה אני יכולה לעשות למענך?"

"אני רק רוצה להגיד שאני מצטערת," לילי נאנחת. "אני יודעת שהייתי כל כך לא-בוגרת לגבי סקורפיו. זה לא כאילו שעשית משהו לא בסדר."

"אני מצטערת לגבי מה שאמרתי," אני אומרת. "הייתי כלבה. חברות?"

"חברות," היא מחייכת חיוך כמו של אבא שלה. "ו... תודה שדיברת עם לורקן..."

 היא מסמיקה בעוז.

 "אין בעיה," אני קורצת. "הוא בחור טוב. הוא רק היה צריך דחיפה לכיוון הנכון."

"כן...הוא בחור טוב," היא אומרת בריחוק.

 "מי ידע שאחד מתאומי סקאמנדר יגרום ללילי פוטר הבלתי-ניתנת-להריסה להסמיק," אני מחייכת.

 "אני לא מסמיקה!" היא מתגוננת ומסמיקה אפילו יותר.

 *

 בימים הבאים, לילי ואני בקשר אפילו טוב יותר מבעבר. למרות שאני עדיין לא מדברת עם ג'יימס (או שהוא מדבר איתי), דום ואני שוב חברות הכי טובות ואפילו אל' נראה במצב רוח טוב יותר. החיים נהיו הרבה יותר נסבלים. דום ממש תומכת בהריון שלי ואפילו רצתה לראות את התמונה של הסריקה. היא אמרה 'אוווו' כשהראתי לה את זה, אבל אני מפקפקת בכך שהיא יכלה לראות יותר ממה שאני או הוגו ראינו. אני חושבת שהיא זוממת בסתר את מותי-ברצינות, מי יכולה להיות כל כך שמחה מכך שמישהי בהריון מהחבר שלה?

 הוגו, בכל אופן, הופך להיות לגמרי בלתי נסבל, כמו רוב האחים. הוא צבע את שערו החום-בהיר לשחור, ולא רק שהוא עשה פירסינג בגבה, אלא גם בשפה. ועכשיו הוא אומר שברגע שהוא הופך להיות בן 17, הוא יעשה קעקוע של האות האפל על אמת ידו. בכנות, הילד הזה פשוט חסר כל ידע לפעמים. אני לא חושבת שהוא מבין שהאות האפל זה סימן לכל הסבל שההורים והסבים שלנו עברו, ולא הצהרה אופנתית. ואז שוב אני חושבת על כך שג'יימס הלך למסיבת ההלווין האחרונה מחופש לוולדמורט. שניהם טיפשים באותה מידה.

 זה נראה כאילו יש אווירת פיוס באוויר. אני חושבת שההפתעה הגדולה ביותר הגיעה אחרי שיעור שינוי-צורה ביום שני שלאחר מסיבת הולנטיין. מאלפוי התעכב בכיתה ודום מיהרה לשיעור תורת-הצמחים מבלי לחכות לי. הוא נראה נבוך, ומתוך עקשנות טהורה הלכתי לידו, עם ראשי מורם גבוה באוויר. מאלפוי עקב אחריי אל מחוץ לכיתה והיה חייב לרוץ כדי להשיג אותי בגלל קצב הליכתי המהיר.

"וויזלי, חכי!" 

 המשכתי ללכת.

 "נו באמת, את יכולה לפחות לדבר איתי?" הוא התחנן.

 "למה, כדי שתוכל פשוט להעליב את המשפחה שלי  אותי שוב?" יריתי, שוברת את נדר השתיקה שלי.

 "תראי, אני מצטער. שנינו אמרנו דברים שאנחנו לא מתכוונים אליהם."

 "אני כן התכוונתי למה שאמרתי," התזתי. "אתה יהיר, אידיוט, אנוכי ו--"

 "כן, אמרת את זה כבר," הוא קטע אותי. "אבל אנחנו לא יכולים פשוט להתחיל שוב?"

 הפסקתי ללכת בפתאומיות כזאת שתלמידת שנה ראשונה שהלכה מאחורי נתקלה בי ונפלה אחורה. מאלפוי חייך ועזר לה לקום, והיא מיהרה לעבר חדר המועדון והסמיקה בעוז. בהיתי בו. 

 "את חייבת להפסיק לקפוא, או שהפנים שלך יהיו תקועות ככה לתמיד," מאלפוי חייך.

 "תסתום."

 "אוקיי, ברצינות, אני חושב שאנחנו חייבים להפסיק את... מה שזה לא יהיה. אנחנו לא יכולים להיות תקועים בגרונות אחד של השני*** כל הזמן"

"למה לא? אני די בסדר עם לשנוא אותך," התזתי. 

 "אני מצטער על מה שאמרתי לגבי אימא שלך," הוא משך בכתפיו. "אבל להיות מניאק סוג-של עובר בדם של המאלפוים כמו שלהיות ג'ינג'י עובד בדם של הוויזלים."

 "אז אתה אומר לי שהילד הזה," הצבעתי על הבטן שלי. "הולך להיות ג'ינג'י מניאק?"

 "הוא יכול להיות בלונדיני," הוא משך בכתפיו. "אבל הנקודה היא, שלא התכוונתי למה שאמרתי. ואני חושב שאנחנו צריכים להיות חברים (friends)."

הרמתי את הגבות שלי.

 "אתה באמת חושב שאנחנו יכולים להיות חברים?" שאלתי בסקפטיות.

 "אני חושב שאנחנו צריכים לנסות," הוא משך בכתפיו.

סקרתי אותו לשניה, מנסה להבין אם הוא רציני או עובד עליי. הוא נראה אמיתי וכנה. הושטתי את ידי.

 "בסדר, חברים," אמרתי.

 "חברים," הוא חייך ולחץ את ידי המושטת.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

*hex-קללה- זה לא בדיוק קללה, זה משהו שקצת יותר גרוע מjinx (מה שקווירל עשה להארי באבן החכמים) וקצת פחות גרוע מקללה. מזוהה עם קסם אפל. הסבר מלא בויקיפוטר: http://harrypotter.wikia.com/wiki/Hex

**water under the bridge-מים מתחת לגשר- דבר שקרה בעבר שלא יכול להתבטל, להישלט, או לא להיות קיים, אבל חייב להיות נשכח ונסלח.

***to be stuck at each other's throats-להיות תקועים בגרון אחד של השני- להתווכח בכעס כל הזמן.

אזזזזזזזזז מה אתם חושבים על הפרק?? (או ספציפית זה או כולו מההתחלה ועד עכשיו)

תודה ל-talsol על הביקורת הבונה ועל כך שנתנה דוגמאות למה צריך לשפר, ולא רק השאירה אותי תלויה באויר. -תיקנתי ואני מקווה שאת מרוצה :)

שוב, אשמח אם תיתנו ביקורת בונה ודוגמאות לאיפה טעיתי ומה צריך לשנות כדי שאני אדע לתקן!

עבדתי על הפרק הזה ממש קשה במשך כמה שעות, כי בניגוד לפעמים הקודמות, אותו כתבתי ברצף ולא קצת כל יום (כי כמו שאמרתי קודם, הוורד שיבש לי שם דברים..)

ובגלל אותה סיבה של הוורד- לקח לי המון זמן עד שתירגמתי את הפרק הזה כי הייתי צריכה המון זמן פנוי כדי שלא אצטרך להעתיק לוורד. אז שוב, מצטערת שלקח המון זמן.

אתם קולטים שכל הפרק היה 2 דקות מלהימחק לי לגמרי וקלטתי רק בשניה האחרונה??!?! איזה מזל!

הפרק הקודם		הפרק הבא