הנשף

"ה

אנחנו מתעוררות בשבע בבוקר, אני קמה ראשונה ואחריי כולן. אנחנו מחליפות למדים, אני ולוסי עטופות צעיף עבה של גריפינדור ומגיעות בשבע וחצי בדיוק לארוחת הבוקר עם ויולט. היא הולכת לחבר שלה, אדגר פורמן, בשולחן הפלפאף. אוליביה ולוסי יושבות לידי, וגם אלבוס, ג'יימס והוגו. אוליביה שולחת מבט מאיים לשולחן ריינבקלו או הפלפאף, אני לא בדיוק רואה. אני יושבת שאלבוס משמאלי ולוסי מימיני, אוליביה מימינה של לוסי. סקורפיוס יושב משמאלו של אלבוס וג'יימס אותו הדבר. ג'יימס אוכל בתיאבון את הפנקייקים ואת התותים שלו. סקורפיוס אוכל בתיאבון הרבה יותר מופחת ואל' כמוהו. אני אוכלת רגיל, לוסי אוכלת רגיל ואוליביה אוכלת בתיאבון.
שתיקה באוויר. אפשר להרגיש אותה.
"אז, אל', מתי יש עוד אימון?" אני שואלת.
"אהה, הקפטן אחראי על זה." גבותיו של אל' התרוממו ברגע ששמע אותי אומרת 'אימון'.
"בטוח?... כי שאלתי את ניילוורט, והוא לא ענה לי. מוזר."
"כן," זע אל' באי נוחות בכיסאו. 

אני מחליטה לשאול אותו אחר כך. יכול להיות שקרה משהו עם ניילוורט ובגלל זה הוא מרגיש לא נוח.

גל הינשופים מציף את כל תלמידי הוגוורטס הרעבים בדיוק לאחר רבע שעה. מאחר שג'יימס מכור לרכילות, דוד הארי הסכים לעשות לו מנוי יומי ל"הנביא היומי", רק אם לא ישבור את שרביטו עוד פעם או יאבד את העכבר שאמא קנתה לו ליום ההולדת ה-13 שלו. אמא נתנה לאבא לבחור לו שם, כי שיכנע אותה שיש לו חור נפשי בלב מאז שהעכבר שהיה לו בגיל 13, סקאברס, נהרג על ידי הלורד וולדמורט. זה נשמע די מגוחך, לא? שהלורד וולדמורט יהרוג עכבר? מה הוא יעשה איתו? – חוץ מזה, כל המלחמה הזו הייתה מיותרת. מה כל כך מיוחד בדוד הארי? – זאת אומרת, אני יודעת שהוא היה הנבחר וכל זה ושהוא לא מת ובלה בלה בלה, אבל במציאות הוא רק עוד הילאי משקפופר עם שם קליט למדי. הרי הם לא יכלו לפתור הכל עם כוס תה מרגיעה? – כוס תה תמיד מרגיעה. תמיד. יותר מאבא ואמא, ומהאח העוד-מעט-מתבגר שלך שמנסה לעודד אותך כשאת במצב דיכאוני.

אולי וולדמורט לא אהב תה?

וואו, איזה שטויות.

רוי, הינשוף של דוד הארי (שלילי קנתה לו ליום הולדתו), נוחת על ידו של ג'יימס. הינשוף של ג'יימס עצמו, ג'ינקסוואן, הוא ינשוף ממש ממש אנרגטי וחביב וחמוד ונושך לפעמים, וזה אולי בגלל שג'יימס כותב להוריו 3 פעמים בשבוע... הוא תירץ לי שיוריד את הפעמים לאחת בחודש בשנתו החמישית, המשיך ללכת במסדרון ושלושה ימים לא דיבר איתי. זה היה ממש לא אמין. הוא שקרן טוב, בדרך כלל.

העתק של ה"הנביא היומי". הוא פותח את העיתון. תמונת השער היא "ראיון עם טוני מק'ברייד, עמוד 21." תמונה זזה של איש שחור שיער, משופם, גבותיו מורמות כגבותיו של שרלוק הולמס באצמע חקירה – כהה עיניים. נראה חשדן וערמומי.

ג'יימס שותה לימונדה ובעודו קורא בעיתון. "אתם לא תאמינו." אומר, ועוטה הבעה מופתעת.

"מה?"

"ל...ל..." הוא בקושי מגמגם. לאוליביה יש את האומץ לחטוף את העיתון מידיו. עוד המון ינשופים ותנשמת עפים בלא הרף. היא עושה זאת וחוזרת לשבת. היא מקריאה בקול.

"ככל הנראה, ביתו של סוורס סנייפ התגלתה לאחר 23 שנים, וכיום היא בגילו של הארי פוטר!

לטענתה, אביה כלא אותה במרתף כדי להגן עליה מפני הלורד וולדמורט, שלא ייאלץ אותה לעשות דברים נוראיים כמעשיו. הוא דאג לה ולימד אותה כנאות, היא חכמה יותר מאז ומעולם. "

"הבת של סוורס סנייפ? ראש הבית של סלית'רין לשעבר? זה שאני קרוא על שמו?" אל' מסמיק, וגם מופתע.

"וואו, מגניב." אומר ג'יימס. אל' דופק לו מרפק ולוסי מחייכת.

"מעניין אם אבא שלי ראה את זה, " אומר מאלפוי. כל האולם כנראה קרא את הכתבה כי כולו מופתע ומאוים, אני חושבת.

"ריטה סקיטר,"

"אין לה משהו אחר לעשות, לכלבה הזאת?" ניילוורט לוחש לנו ומתיישב מולנו עם חברתו ג'וליה. האמת שאף אחד לא מתייחס לכתבה שנכתבה עליהם אתמול.

ג'יימס מתעלם וממשיך.

"ניהלה עם הבת של סוורס סנייפ ראיון.

"קודם כל, מה שמך?"

'שמי הוא אלה סנייפ, תודה רבה. "

"ובת כמה את?"

"אהה, אני בת 41. "

"האם את מאשרת שאת נולדת שנה אחרי הארי פוטר?"

"אכן כן, סקיטר. "

"ומי היו הוריך?"

"עד כמה שידוע לי, סוורס סנייפ."

"ו...מי האימא?"

"את זה אבי סירב לספר לי."

"נראה לכם שסבתא לילי הייתה אימא שלה?" שואל אל', בתוך כל המהומה והשוק – זה מה שמעניין אותו. אני, ג'יימס ולוסי מנידים בראשינו לאות טיפשותו של אל' ואוליביה ממשיכה.

"אני מצטערת מאוד בשבילך,"

"זה בסדר, אם אבי לא סיפר לי – היא לא הייתה אבידה גדולה."

באמצע הראיון אוליביה מראה לנו תמונה של אישה בעלת שיער בלונדיני, חיוך שממש דומה לחיוכו של ניילוורט – חיוך שופע ומקסים, אם כי קצת מאופק כמו של אימי – ועיניים ירוקות שבננה לא בשלה .

"מה בדיוק אביך לימד אותך, אלה?"

"כשהייתי בת 11, הוא הסביר לי הכל. למדתי בבית. קניתי שרביט מאוליבינדר היקר. "

"איזה שרביט? – זאת אומרת, את יודעת את פרטיו?"

"כמובן, רשמתי אותם. עשוי מלאכת יד, 13 אינצ'ים, הליבה עשויה מציפורן של דרקון."

"אוליבינדר ייצר אותו?"

"כן, נדמה לי."

"אז מה אביך לימד אותך בבית?"

"את אותו החומר שלמדו בהוגוורטס, כמובן! הוא 'הדפיס' לי את המבחנים, אחרי שלמד איך להשתמש במדפסת. זה היה פשוט קורע מצחוק. "

"לא נראה לי שמעניין אותנו לשמוע את הראיון," אומר אל'. "אנחנו צריכים לשוחח איתה. לדבר איתה, דוגרי: אם היא ידעה שאבא שלה היה אוכל מוות או – "

"אלבוס, אני וה'עקרב', " ככה אני קוראת לסקורפיוס (ככה זה נשמע באנגלית, 'עקרב'). "אנחנו

שמענו מה היה שם. שמענו את השיחה שלכם עם פליטיק. אנחנו יוצאים מהוגוורטס רק בחופשת חג המולד, זה ברור לך? אני לא מתכוונת לחמוק שוב פעם מהרכבת להוגוסמיד, עם מטאטא – באמצע החורף באנגליה. "

"אז נצא בחג המולד, " נאנח אל'. "אבל אז – ישר אליה. "

"מה כל כך חשוב לך לצאת דווקא בחג המולד, אלבוס?" שואלת אוליביה בטון הקשוח והדיכאוני שלה (כמו תמיד). "זה חג שנרגעים בו. אתה יודע, חופשה. "

"הוא ירש הכל מהאבא..." אני נאנחת. השעה שמונה. אנחנו קמים מהשולחן כאילו כלום, בעוד שכל האולם יוצא בריצה למסדרונות.

בטח קטטה. עוד כמה בנים שהולכים מכות.

רגע... אני רואה שם שיער ג'ינג'י... לא, לא יכול להיות... כן, זה כן!

זה הוגו הדפוק הזה!

תלמידים סובבים סביב הוגו והתלמיד/התלמידה הלא ידועים. הוגו ניטח לקיר, ומישהו 'נתן' להוגו בנדיבותו הרבה מאוד אגרופים. אני מפלסת את דרכי, וכך גם אלבוס, ג'יימס וסקורפיוס אל השורות הראשונות.

זה הוגו וסדריק צ'אנג!

"היי, די!" אני צועקת. כולם מתעלמים ממני. אלבוס וג'יימס מגיעים למרכז המריבה. הוגו שותת דם, שוכב על הרצפה, חסר אונים.

"שתק!" צועק ג'יימס ומרים את שרביטו. צ'אנג נופל על הרצפה. אני ממהרת לקחת את הוגו למרפאה, רחוק מסלית'ריני הבן זונה הזה. אני מניחה שהבנים כבר מטפלים בו.

"הוגו, מה קרה? ל-למה לעזאזל הלכת מכות עם ילד שגדול ממך בשלוש שנים?!"

"אהה, אהה, אני... הוא קרא לאימא 'בוצדמית', לך הוא קרא 'דלעת' ולי הוא קרא... אני לא זוכר איך הוא קרא לי..."

האמת שלא כל כך אכפת לי. אני רק רוצה שהוא לא יהיה מושא למכות או משהו, אחר כך ייהפך לאיזה בריון גותי ואז ידרדר לסמים או משהו.

"מדאם פומפרי, את יכולה לעזור לי רגע?"

היא ניגשת אליי.

"מה, וויזלי – אוה, מה לעזאזל קרה לו?! מסכן!" אומרת. תוך שתי דקות אני רואה אותו שוכב במיטה לבנה לגמרי.

"אוה, מסכן, " אומרת. "יש לו כמה שברים, ומכות קשות בפנים... מה קרה לו?"

"צ'אנג קרא לאימא שלנו בוצדמית. "

"אה, הוא סתם דפוק. גריינג'ר באמת לא הייתה הכי חביבה על ידי הסלית'רינים. אבל היא בהחלט הייתה יפה..." נאנחת האחות. אני שומעת אנחות כאב שכבר שמעתי. לא של הוגו. זה... זה מאלפוי. לעזאזל. רק אל תגידו לי שצ'אנג הרביץ לו.

אני מתקדמת לעברו. הוא – הוא נראה נורא, נורא יותר מהוגו!

החברה שלו, שרלוט פיניגן, שערה ג'ינג'י והיא בלתי נסבלת. עיניה חומות ותווי פניה רזים וצרים.

היא יושבת בצד שמאל, שלדעתי אצל הבנים זה צד "קרובי המשפחה". כן, כאילו שהיא מאורסת לו או משהו. אני רואה רק כיסא פנוי אחד בצד ימין. אני רוצה לדעת מה קרה למאלפוי, למה הוא נפגע.

אבל צד ימין זה ה-צד. הצד הקרוב יותר... של חברה. לא ידידה, חברה – חברה.

אבל אני מתיישבת. שרלוט מחייכת לעברי חיוך כל כך מזויף שבא לי להקיא. אני מחייכת לה את אותו חיוך בדיוק.

"היי, מאלפוי, מה קרה?"

"אהה... צ'אנג הבן זונה הזה הרביץ לי. הוא חזק, הסלית'ריני הזה... "

"כן, אני מאמינה לך, " אני אומרת לו ונאנחת. "איפה ג'יימס ואל'?"

"מק'גונגל אמרה ששרלוט מספיקה לי, והיא יכולה לבוא לכאן. במקום ג'יימס ואל', החברים הכי טובים שלי. "

כמובן שאנחנו לוחשים בסודיות. שרלוט קמה לרגע.

"מה איתך ואיתה?"

"אני לא יודע, כמעט לא מדברים וזה... היא לא כזאת... – "

"וואו. " אני אומרת. הוא בקושי מהנהן.

"כן... "

"אז אתה הולך איתה לנשף?"

למה זה מעניין אותי?

"אהה, אני לא יודע. למה, את רומזת משהו?"

"היית מת, שאני אצא עם העקרב מאלפוי, " אני אומרת  בקשיחות. פתאום המעטפת החיצונית שלי כלפיו נשברת. אנחנו מתחילים לצחוק בביישנות. אנחנו מפסיקים לצחוק בהדרגה. יש לו חתך קטן בין הפה ללחי, בצד שמאל. עורו קפוא, לבן כשלג, וכך גם שלי. אני שולפת את הבוהן שלי, אפילו שאני צועקת לעצמי לא לעשות את זה, והיא נוגעת בחתך הקטן. הוא עוצם את עיניו.

"זה כואב?" אני שואלת אותו.

"לא, כבר לא. "

היא מנקה את הדם. אני מחזירה אותה לאט לאט ובשקט למקום.

"טוב... אני אלך לטפל בהוגו."

"כן. כמה זמן תהיי פה?"

"אולי שעתיים. פליטיק ודאי יבין."

הוא משמיע צליל אישור. שרלוט עדיין לא חזרה, ואני חוזרת להתיישב ליד אחי הקטן.

הפרק הקודם		הפרק הבא