ניצחון

פרק 3

דון

היום הראשון ללימודים בהוגוורטס ייזכר לי תמיד בתור זיכרון מטושטש של אחד הימים היותר מוזרים בחיי. זה היה אחד הימים האלה שבמבט לאחור, יש לי תחושה שסתם ריחפתי ממקום למקום, עיני פעורות בפליאה. לא הייתי בטוחה מה אמרתי ואיך התנהגתי בדיוק.

כשקמתי בחדר השינה של הבנות בגריפינדור, נתקפתי בתחושה מדהימה, כאילו התעוררתי בארמון. ארמון מושלם בשבילי, לכל הפחות. זה היה החדר הכי מפואר שיצא לי להיות בו. אבל מפואר בסגנון ישן, סגנון של נסיכות: מיטות גדולות בעלות כילות ארגמן עשויות מקטיפה רכה ודקה; קירות אבן מעוגלים, שרמזו על כך שאנחנו באחד המגדלים של הטירה; שטיח-מקיר-לקיר...

וזה הבית החדש שלי.

משהו כאן לא נכון, חשבתי, הלומת שינה. אלה לא החיים שלי.

הרבה יותר מתאים לכריסטה אנדרטי להתעורר בחדר המקסים הזה, וללמוד בטירה המדהימה הזאת. היא פשוט אחת כזאת, שאצלה המזל הוא עוד תכונת אופי. אני מעולם לא הייתי נסיכה ומעולם לא ניסיתי להתנהג כמו נסיכה. היא זאת שהחיים צריכים לייעד אותה לכזה פאר והדר. היא בטח חולמת עליהם מאז ומתמיד.

למה אני? אותה שאלה קטנה ועיקשת שמתרוצצת בראשי מאז שקיבלתי את המכתב, חזרה לבקר בהרהוריי. מה מיוחד בי? זאת אומרת, אני בסך הכול איזו דון לנדסברג אחת מאיזה כפר אחד בצפון אנגליה. ואני אפילו לא כריסטה אנדרטי מאותו כפר – מעולם לא הייתי מלכת הכיתה, מעולם לא הראיתי שום סימנים של כריזמה או אישיות מיוחדת, היו לי מעט מאוד חברים בבית הספר היסודי ובכלל, אני כבר בת אחת-עשרה ואני ביישנית ומופנמת יותר מכפי שהייתי אפילו בגיל שלוש. וזה בסדר אם הייתי רק ביישנית ומופנמת, אבל אני גם מוזרה.

זה לא שאני מתנהגת בצורה כל כך מוזרה, אבל קורים לי מאז שאני זוכרת את עצמי אותם דברים תמוהים, שאין איך לתת להם הסבר. אותו מכתב להוגוורטס שקיבלתי לפני כמה חודשים הוא ההסבר היחיד, את זה הבנתי מזמן..

שאלות קטנות, מלאות תחינה וסקרנות זמזמו במוחי כמו זבובים טורדניים. התבוננתי בקפלים הדקיקים שזרמו בין הכילות, זמן רב כל כך עד שזכרתי אותם בעל-פה. האם אין עוד קוסמים בכפר? אולי היו לי עוד קוסמים בכיתה? האם הם ישימו לב שנעלמתי מהכפר, שאני לא ממשיכה לאף אחד מהתיכונים המחוזיים שבני הכפר עלו אליהם?

ופתאום הבנתי: הוגוורטס בעצמה הייתה מבחינתי, עד אותו הרגע, מקרה תמוה: אחת כמוני, שעושה קסמים בלי להיות מודעת לכך מאז שהיא זוכרת עצמה, רגילה להיות מופתעת. אבל רק עכשיו, כשישבתי על המיטה שלי בחדר השינה של הבנות במגדל גריפינדור, נחתה עליי ההכרה שהוגוורטס היא לא סתם עוד אירוע מוזר. מחשבה דרמטית חלפה במוחי כמו משב רוח חזק.

היום הוא היום הראשון של נקודת המפנה המסעירה ביותר בחיי.

זו היתה הרגשה מוזרה מאוד, כאילו נמנמתי, או חלמתי חלום אמיתי להפליא – שרק עכשיו התעוררתי ממנו. משהו בבטן שלי התכווץ, והייתי חייבת לקום.

כשלתי לעבר החלונות הגבוהים. נשענת על האדן העבה, נושמת עמוק וצופה בגוונים העמוקים של שמי-השחר, מבלי לראות אותם באמת.

הסתובבתי לאט-לאט. מכאן הייתי יכולה להביט במיטות של ויקטואר ושאר הבנות – מליסה, סאלי וקרלי. כולן גדלו עם הידיעה שהם מכשפות, חשבתי בפליאה. היישר לתוך העולם הזה. ויקטואר וסאלי לא הסיטו את הכילות בזמן שהן ישנו, ויכולתי לזהות אותן לאורם הדל של השמיים הנשקפים מהחלון, שמיים כהים ומנומנמים של לפנות-בוקר.

בדידות עמוקה הציפה אותי למחשבה זו.

התקרבתי בהיסוס למיטה של ויקטואר, וכשראיתי אותה לא יכולתי שלא לחייך. פיה היה פתוח קמעה, והשמיכה משוכה מעל סנטרה. שיערותיה האדומות והקצרות היו מפוזרות על הכר, וביניהן התחפר קינמון וישן בשלווה. זו היתה תמונה חמודה, מסוג הרגעים היפים, בני החלוף שמציתים בי את החשק לצייר. המחשבה על כך גרמה לי להבין שויקטואר היא למעשה האדם הראשון זה זמן רב שאני מתחילה לחבב באמת.

התחלתי להסתובב בחדר בלי להבין מאיזו סיבה. השעה היתה חמש לפנות בוקר. תחושה מוכרת של בדידות התגנבה לתוכי, בדידות עמוקה מעין כמוה. יותר מהבדידות שחשתי כשנכנסתי לרציף של רכבת האקספרס בלי אמא; יותר מהבדידות שחשתי כשישבתי בתא הריק ברכבת, עד שויקטואר נכנסה.

עם הבדידות, חשתי באנרגיה כה רבה עד שלא הייתי יכולה אפילו לחשוב על לחזור ולנסות להירדם. חסרת מנוחה, זינקתי לעבר המזוודות שלי, מחליטה לפרוק אותן.

ברגע שפתחתי את התיק הראשון, נפלה על השטיח מחברת הרישומים שלי. היא היתה החפץ האחרון שארזתי בתיק. היא נשמטה מטה ונחתה פתוחה, על אותו עמוד בו ניסיתי לצייר דיוקן של אמא שלי.

הבטתי בדיוקן הכושל ושוב חייכתי לעצמי בחושך הדליל. קשה היה לזהות את אמא שלי בתווי פניה של האישה שאיירתי, מהסיבה הפשוטה שלא הייתי מספיק אובייקטיבית – הבלטתי בדיוקן את תווי פניה החינניים יותר, וטשטשתי את כל הקמטים. רק את ההבעה שלה הצלחתי לשמר – תערובת אימהית של גאווה ועצב.

היא תמיד היתה גאה בציוריי, אך בו זמנית הם העציבו אותה. פתאום נזכרתי איך הגיבה כשסיימתי לצייר אותה. נתתי לה את הדיוקן בחיוך מתנצל, והיא הביטה בו ארוכות. לבסוף היא הרימה את עיניה, ובהן גאו דמעות. לפני שהספקתי להבין מה קרה לה, היא חיבקה אותי חיבוק חזק וארוך.

הזיכרון הזה היה מסוג הזיכרונות החדים, החיים, כאילו רק עתה אירעו. הוא הצית בי שוב את הגעגועים, ולאחר שהמשכתי לדפדף במחברת הרישומים שלי גיליתי שכל הציורים הם כאלה. הם היו כמו ספר, כמו יומן – שרק אני ידעתי לקרוא, רק אני הייתי יכולה לעיין בזיכרונות המסתתרים מאחורי הקווים הכסופים, הזורמים.

פתחתי בעמודים אקראיים: מדי פעם חייכתי כשהתבוננתי ברישום הציפורים, המציצות בי מבעד לרשת ענפים סבוכה; ציור צבעוני של ילדים קטנים מתנדנדים בנדנדות; ניסיון לצייר את עצמי קוראת ספר... דפדפתי גם ל"ציורים הכועסים" שלי, של רגעים פחות סימפטיים בחיי: הנה קריקטורה לא רעה של השכנה שלי, גברת פארל. ציירתי אותה במצב השכיח ביותר שלה – עומדת על מרפסת הכניסה של ביתה וצועקת עליי. והנה כריסטה אנדרטי, מאוירת, כמה ילדותי, בטושים; ציירתי אותה עוד לפני שנתיים, בוהה במראה בהערצה. האם היא באמת נסיכה שנולדה בגוף של בת כפר?

פתאום סגרתי את המחברת. למה בכלל אני חושבת עליה? למה אני חושבת על גברת פארל? הן העבר שלי.

תחשבי על ההווה, אמרתי לעצמי בתקיפות. את מכשפה ואת לומדת בהוגוורטס. קוראים לך דון לנדסברג, וזכית בדף חדש. כריסטה אנדרטי לא יכולה להכתיב לך יותר מה להיות.

טיפסתי למיטה, משאירה את מחברת הרישומים על השטיח.

לפעמים, מחשבה אחרונה עברה במוחי לפני שהשינה אספה אותי אליה. צריך לקום בחמש לפנות בוקר כדי להגיע לכאלה החלטות.

לאחר שעה וחצי של שינה התעוררתי ליום האמיתי. הבוקר היה קפוא, אבל ליבי וגופי שוב הוצפו באנרגיה למראה שמי התכלת. אותו צבע עמוק ועז זרח מעלינו, במקום תקרת האולם, כשנכנסנו אליו לאכול ארוחת בוקר.

"אין כאן גג?" שאלתי את ויקטואר בתמיהה בזמן שהתיישבתי בינה לבין מליסה מורי.

"יש גג," ענתה מליסה מיד. "זאת התקרה, היא מכושפת."

התקרה נראתה בדיוק כמו שמיים. צבעם היה מפתה, וחבילות עננים שטו בהם. "זה מדהים," אמרתי בשקט.

ויקטואר, לעומתי, היתה עסוקה בנפלאות הקשורות ביבשה. "תראי," היא מרפקה אותי. "את רואה אותו?"

הורדתי את מבטי מתקרת האולם לעבר עיניה של ויקטואר, שהיו נעוצות בשולחן רייבנקלו. עקבתי אחר מבטה, והוא הוביל אל תלמיד שנה שלישית מתולתל שישב וזלל קערת קורנפלקס.

"זה טדי לופין," היא אמרה. "זה שסיפרתי לך עליו ברכבת – "

"זה שיכול לשנות את צבע השיער מתי שבא לו?"

"לא רק את צבע השיער! גם תווי פנים, וצבע העיניים, וכל מיני..." ויקטואר העמיסה על צלחתה פרוסות בייקון ונראתה נלהבת למדי. "יש לזה שם, אבל הוא ממש מסובך. נכון שהיה מגניב אם היינו יכולות לעשות את זה?"

"כן, בטח שהיה מגניב," אחיה התאום של ויקטואר הופיע, והתיישב מולי. "הייתי נפטר מצבע השיער שלי ומכחיש כל קשר אלייך."

קרלי אמרסון, שישבה מצידה השני של ויקטואר והקשיבה לשיחה, שאלה: "מה, אתם תאומים?"

"אל תזכירי ת'צרות," מריוס עיקם את פרצופו.

ויקטואר השליכה על מריוס מבט כועס. "בוקר טוב גם לך, באמת," ירתה. היא פנתה לקרלי. "כן, זה מריוס והוא אח שלי והוא בטוח שהוא ממש מצחיק, אבל הוא לא – "

"על מי דיברתן קודם, על טדי לופין?" קטע אותה מריוס בעוד אוון, חברו כהה העור וילד בשם דניאל קרפט התיישבו משני צדדיו. "הוא כאן?"

"מאחוריך," סיננה ויקטואר.

מריוס הסתובב ולכד את מבטו של לופין. "היי, טד!"

"היי, מריוס," קרא לופין והתקרב.

בעוד וויקטואר מתעסקת בלהאכיל את קינמון בחסה, מליסה העבירה לי ערימה של גיליונות קלף.

"מה זה?" שאלתי.

"מערכת שעות לתלמידי שנה ראשונה," אמרה. "אודרי בראון – את יודעת, המדריכה – נתנה לי. תעבירי הלאה..."

אני וויקטואר הבטנו במערכות שנטלנו לעצמנו. "שעתיים ראשונות, שיקויים," הקריאה. "ואחר כך לחשים." היא הרימה מבט, מכווצת את מצחה. "שמעתי שלומדים שיקויים במרתפים – אוי לא, אין לי חוש כיוון, עד שאני אזכור איך להגיע... את יודעת לאן ללכת?"

"יש כאן בקומת הכניסה מדרגות למרתפים," הסביר לופין, מתכבד במאפה שוקולד שנטל מהשולחן. "תפני שמאלה ביציאה מהאולם."

"לפנות שמאלה," שיננה ויקטואר במבט חושש. "אוף, לא ידעתי שהוגוורטס היא כזה מבוך! אפשר ללכת לאיבוד בכל חדר ריק – "

"כן, במיוחד את, ויק," גיחך מריוס, נוטל לעצמו מערכת שעות.

לופין הביט במערכת השעות שלנו. "אה, יש לכם כבר מחר שינוי צורה," אמר.

"כן," ויקטואר השפילה שוב את עיניה והביטה בתחתית מערכת השעות. "למה?"

לופין חייך לפתע חיוך מסתורי, ומשך בכתפיו.

"מה העניין?" דחקה בו מליסה, מביטה בו בערנות.

לופין הניד בראשו. לא הצלחתי לפרש את הבעת פניו. "עזבו," אמר.

"למה? מי מלמד שינוי צורה?" שאלה.

"פרופסור קאהן," אמר לופין ועיניו נראו מעורפלות מעט, מסתתרות תחת מסך הרהורים.

"מי זה?" שאל מריוס.

"חכו ותראו," השיב בקול ענייני. הוא הסתובב, מתרחק מהשולחן. "וספרו לי איך היה השיעור איתו!"

החלפתי מבטים עם ויקטואר. עיניה הכחולות היו פקוחות בסקרנות. "למה הוא מתכוון?" היא שאלה.

"אוו, עכשיו אני רוצה לדעת מי זה הפרופסור קאהן הזה," אמרה קרלי.

"אני רק יודע שהוא ראש בית סלית'רין," אמר אוון.

"זה לא נשמע טוב," אמר דניאל קרפט, לראשונה. כולם הביטו בו.

"למה?" העזתי לשאול.

"את לא יודעת?" דניאל נשמע עגמומי. "כבר שנים קיימת עוינות בין הגריפינדורים לסלית'רינים."

באותו רגע צל גדול נפל על כל האולם, מטפס מהחלונות הדרומיים עד הקצה השני. עשרות עופות: ינשופים, תנשמות, ליליות, עורבים, כוסים ואוחים באינסוף גדלים וצבעים כיסו את השמיים. הם נסקו מעל שלל התלמידים המרימים מבט לעברם. כמעט נפלתי מהכיסא.

"מה זה?" שאלתי, בקול רם מהרגיל.

ויקטואר הביטה בי ופרצה בצחוק. "הפרצוף שלך!" היא חזרה להשקיף על העופות הנוסקים מעלינו. הרעש היה כביר. "זה רק הדואר של הבוקר."

"דואר?" שאלתי בתדהמה.

מליסה, קרלי, מריוס ולופין הביטו בי בסקרנות. הדם הציף את פני. הרגשתי שהבורות שלי חקוקה על מצחי.

"אז ככה... ככה אתם מקבלים ושולחים מכתבים?" ניסיתי להישמע שלוות נפש. הינשופים הטילו חבילות ומעטפות לאורך השולחן, ובתגובה קינמון זינק מראשה של ויקטואר ועבר להתחבא בצווארון גלימתה, רועד לחלוטין.

חבילה קטנה נפלה על צלחתו של אוון, וגם על ראשה של מליסה נזרק מכתב. חבילת-נייר נפלה בדיוק על הנקודה שבין מריוס לויקטואר, זאת אומרת – על קנקן החלב.

"יש!"

"תני לי את זה – "

"היי, זה גם בשבילי – "

"כתוב מריוס וויקטואר, ויק – "

"נו, מריוס, תן לי לפתוח את זה!"

"אוף, שתלטנית אחת! היית מתה!"

בזמן שמריוס וויקטואר התקוטטו על הזכות לקחת את החבילה, אני ייצבתי את קנקן החלב. לבסוף מריוס חטף את החבילה מידיה של ויקטואר וקרע אותה בהתלהבות. "יש!"

בחבילה היתה חבילה מרשרשת של ממתקים מכושפים מבית היוצר של האחים וויזלי וכרטיס ברכה: "מריוס וויק – בהצלחה בהוגוורטס!!! אנחנו סומכים עליכם להמשיך את מסורת האחים וויזלי. תיהנו מהממתקים! אוהבים, ג'ורג' ופרסי."

"דודים שלי," הסביר מריוס, קורע את עטיפת הממתקים.

"האחים וויזלי הם דודים שלך?" עיניו של אוון נפערו. "אתה לא רציני!"

"דווקא כן," אמרה ויקטואר והציצה בעטיפה.

"זה מסביר הרבה," מלמלה מליסה וסירבה למסטיק שמריוס הציע לה.

 ויקטואר נראתה מאושרת למראה סוכריות על מקל בצבע דבש. "אוי, אני מתה על אלה! כשמלקקים אותם אפשר לשמוע צלילים כאלה... רוצה קצת, דון?"

"תודה," אמרתי, מרגישה ביישנית למדי.

"רוצה גם, דניאל?" שאל מריוס.

"אוך, כן," אמר דניאל. "תודה." היה לו קול מדוכדך למדי.

הפעם הבאה שהוא דיבר היתה כשירדנו במדרגות לעבר המרתפים. רוח קרה למדי של בוקר חדרה מן החלונות הגבוהים היישר בפנינו. שיתפנו זה את זה בכל מה שאנחנו יודעים על המורים.

"פרופסור שושאן מלמדת שיקויים," אמרה קרלי, מציצה במערכת השעות שלה. "מישהו יודע איך היא?"

"היא ראש בית הפלפאף," אמר דניאל בקדרות. "אבל שמעתי שהיא ממש קשוחה."

"ופרופסור פליטיק מלמד לחשים," סאלי ג'נינקס, שהלכה ליד קרלי, הצטרפה לשיחה.

"הוא כזה פיצפון," אמרה ויקטואר בחיוך. "אני חושבת שהוא יהיה נחמד, רך כזה."

"אל תהיי בטוחה שזה כדאי," זעף דניאל. "לי הוא נראה כאילו הוא בכלל לא יצליח להשתלט על כיתה וללמד אותנו – "

"אוי לא, רק לא אחד כזה," אמרה מליסה בתערובת של סלידה ואימה, בעוד מריוס ואוון מחייכים חיוכים רחבים למשמע דבריו של דניאל.

הגענו למרתפים. הדלת לכיתת השיקויים היתה פתוחה. אני ודון התיישבנו יחד קרוב לקדרות מבעבעות מעל אש דולקת. באוויר התערבל עשן ערפילי, שהדיף תערובת מוזרה יותר של ריחות עזים, וכמעט מיד הצטערתי על כך שהתיישבנו קרוב כל כך לקדרות – הן אמנם הפיצו חום מבורך, אבל העדפתי לנשום בצלילות.

כשפרופסור שושאן נכנסה לכיתת השיקויים, כולם הפסיקו לדבר והביטו בה בסקרנות. היא היתה צעירה, וגלימה שחורה וארוכה נשרכה אחריה על רצפת האבן. היא לא נראתה רכה במיוחד, אבל גם לא קשוחה כמו שדניאל תיאר. מספיק רכה, בכל אופן, בשביל שמריוס ואוון שישבו בספסלים האחוריים, יוציאו שוב כמה מהממתקים המכושפים ויסתירו אותם מיד בפיהם.

פרופסור שושאן פתחה בקריאת שמות.

"אוו, אני רואה שיש פה שני וויזלי," אמרה פרופסור שושאן כשהגיעה לסוף הרשימה. "מריוס, ויקטואר? תאומים?"

מריוס וויקטואר הנהנו. שמתי לב שהם נמנעו להביט זה בזה, אולי בגלל שחבורת בנות מסלית'רין במרכז הכיתה החלה לצחקק, כאילו חלקו בדיחה פרטית. "אהה, הוויזלים..."

פרופסור שושאן לא התייחסה. היא שיגרה חיוך לעבר מריוס וויקטואר, ואז הפנתה אותו לכיתה כולה. "תלמידי שנה ראשונה ! בקרוב תחשפו לנפלאותיהם של תמציות הלחשים, נוזלי הקסם, מי-הכישוף המבעבעים בתוך קדרות... השיקויים."

היא כתבה את המילה על הלוח, מקיפה אותה ברוב רושם. "עכשיו, מי יכול לתת לי שמות של שיקויים מפורסמים?"

"שיקוי אהבה," זרקה בת אחת מסלית'רין, והיא וחברותיה פרצו בצחוק מעצבן מאין כמוהו.

פרופסור שושאן חייכה וכתבה את המילה על הלוח.

"נוגדנים," קראה מליסה.

"רעלים," הוסיף דניאל קרפט בעגמומיות.

"שיקוי הדעת, וגם שיקוי השלום," התרגשה מליסה, מדפדפת בקדחתנות בספר שלה. "שיקויים מעוררי זיכרון..."

"שיקויים מחזקים," אמר תלמיד סלית'רין בהיר שיער.

"שיקויים ממריצים," השתלהב אוון.

"שיקויי שינה," פיהקה ויקטואר.

"שיקויים לשינוי ברגשות," הוסיפה סאלי.

כשהלוח התמלא, פרופסור שושאן החלה להתייחס לשיקויים השונים ולרמת המורכבות שלהם. היא הוסיפה שמות משלה והקיפה בעיגול את סוג השיקויים שנרקח השנה. כתבתי במרץ על גיליון הכתב שלי, תחושה של זרות מנקרת בתוכי.

שיתפתי את ויקטואר בהרגשה שלי בזמן שעלינו במדרגות האבן לכיתת הלחשים.

"אוף, מה את דואגת," אמרה בעליזות. "זה רק שיעור ראשון, טבעי שלבני משפחות קוסמים יש יתרון. את תראי שתלמדי מהר ותשיגי אותנו בקלות, זה רק עניין של – אוי, לא – "

ויקטואר נחנקה מרוב בהלה. רגליה נתקעו במדרגה עליה דרכה, והיא החלה לשקוע פנימה.

"ויקטואר!" קראתי, מבוהלת לא פחות.

מריוס, שבדיוק טיפס במעלה גרם המדרגות שמתחתינו בחברתם של דניאל ואוון, זינק לעברנו ורץ במעלה את שארית המדרגות. שנינו ביחד ניסינו למשוך את ויקטואר מהמדרגה. זה היה כמו לנסות לשלוף מישהו מבטון שמתמצק.

"אאוץ'," מלמלה ויקטואר וכשלה, לבסוף, על המדרגות הרגילות. חבורת תלמידי שלישית מרייבנקלו עברה לידנו והביטה בחיוכים משועשעים.

"את בסדר, ויקטואר?" שאל אחד מהם. זה היה לופין, חיוך קטן מרחף על שפתיו.

"כן," היא זעפה, לא מביטה בו. בפניה גאה הסומק, צבעו עז כסלק.

"זו מסוג המדרגות שכדאי לדלג עליהם," המליץ, פונה גם אל מריוס ואליי. "כדאי שתזכרו את זה."

"תאמין לי שאני אזכור," מלמלה ויקטואר והפנתה ממנו את מבטה. עיניה פגשו בעיני, והיא נראתה אומללה מאוד.

ויקטואר חיכתה שלופין וחבריו יעלו את כל המדרגות ואז פנתה בחדות למריוס.

"אם אי פעם תעיז להזכיר לי את זה שוב," עיניה הבזיקו בנחישות. "אני אבקש מפרופסור שושאן שתלמד אותי לרקוח רעלים, ו..."

"רעיון טוב," הסכים מריוס. "אם כזה דבר היה קורה לי, גם אני הייתי שוקל התאבדות – היי, ויק, אני צוחק!"

ויקטואר פנתה משם בזעם, כרוח סערה. "מעצבן אחד!" צעקה. "אתה ממש לא מצחיק!"

רק כשהגענו לכיתת הלחשים, גוון פניה חזר לעצמו.

"אתם תמיד רבים כל כך הרבה?" שאלתי אותה בזמן שאנחנו מתיישבות בשולחנות הארוכים.

ויקטואר הנידה את ראשה בקדרות. "אני חושבת שהיום אנחנו קרובים לשבור את השיא."

"יהיה בסדר," עודדתי אותה. "עדיין לא התרגלתם למעבר לכאן. יש לכם עוד אחים?"

"אחות אחת קטנה, טרז'ר," אמרה ויקטואר, וקולה הפשיר בפתאומיות. לפי טון דבריה החמים ידעתי שאני לא היחידה שלוקה בגעגועים הביתה. "אפשר לומר שאני ומריוס זה כמו חתול ועכבר... וטרז'ר המלאך משכין השלום."

חייכתי. מאז ומעולם רציתי אחים. אפילו למריבות-על-שטויות, כמו המריבות של מריוס וויקטואר, השתוקקתי. זה תמיד נראה, לפחות מהצד, משפחתי יותר. אבל ממה המשפחה שלי מורכבת? אמא ובת אחת. אני אוהבת אותה מאוד, אבל האם זה נקרא משפחה?

מרסנת בשקט את הקנאה הכואבת שהתעוררה בי כלפי ויקטואר, הבטתי בפרופסור פליטיק המחליק בשקט לתוך כיתת הלחשים הרועשת. הוא טיפס על כסא המורה, ומעליו על ערימת ספרים, והפתיע את כולם שהכריז בקולו המצפצף: "שלום תלמידים!"

בניגוד לפרופסור שושאן, הוא לא פתח בהרצאה על נושאי הלימוד. מיד עם תום הקראת השמות, הוא לימד אותנו את התנועה הסיבובית של פרק היד עם השרביט.

"נפנוף וטפיחה," הוא הניע את שרביטו. "זו התנועה שנעשית עם הטלת הלחש, בדרך כלל. תנועה שדורשת הרבה דיוק ותרגול, אך עד מהרה תהיו מיומנים למדי, כך." הוא ביצע את התנועה המורכבת במהירות עצומה, עד שנראתה כמו הצלפה. האוויר נחתך באוושה קלה, מושלמת.

"ועכשיו, התחילו לתרגל."

כולם הרימו את שרביטיהם וניסו לחקות את התנועה. שרביט עף מידה של תלמידת הפלפאף וכמעט הוציא לדניאל קרפט עין.

"פרופסור, אני עושה נכון?"

"אוף – "

"פרופסור, תדגים שוב, בבקשה..."

הבטתי בריכוז בידו של פרופסור פליטיק, המניעה את השרביט. "נפנוף וטפיחה. הניעו את ידיכם עם כיוון, התנהגו כאילו אתם מנסים לכשף את קסת הדיו שלכם!"

מליסה הנרגשת, נכונה להצליח, הניעה את שרביטה בכוח כלפי קסת הדיו שלה. השרביט פגע בקסת הדיו, שנשמטה והתנפצה על הרצפה.

"טוב," אמר פרופסור פליטיק הנבוך. "אל תגזימו עם הכיוון הזה..."

אני וויקטואר התאמנו בתורות, מבקרות אחת את השנייה. "אל תרימי את היד שלך כל כך, ויקטואר... אל תעשי סיבוב גדול כל כך... כן, ככה זה היה בערך, נכון?"

כעבור כמה דקות פרופסור פליטיק בדק אם אנחנו מצליחים. "יפה מאוד, העלמה לנדסברג!" אמר כשהגיע אליי. בעוד גוון ורדרד עושה את דרכו לצבוע את פניי, הוא קרא: "חמש נקודות לגריפינדור! ואת, ויקטואר, תטי את היד שלך מעט... נפנוף וטפיחה."

לאחר שהתרחק, לחשה ויקטואר, "אמרתי לך!"

חייכתי אליה, שותקת. לא היה צריך להוסיף מילה. תקווה הוצתה בליבי מניצוץ קטן: הצלחתי.

*

*

הפרק הקודם		הפרק הבא