תיכון דשנר

איך לעזאזל הם מצליחים לעשות את זה? ברצינות, זה משגע אותי. הם פשוט מנופפים בשרביט שלהם בצורה מסוימת וזה מצליח להם!

טוב, לא בדיוק.

הארי הצליח להפוך את הנמלה לחולדה.

הרמיוני הצליחה להפוך את הנמלה לחמוס.

רון הצליח להפוך את הנמלה לשדון. פרופסור מק'גונגל הפכה אותו בחזרה לנמלה.

סאם הצליחה להפוך את הנמלה לחמוס.

טובי הצליח להפוך את הנמלה לבואש. מסריח, דרך אגב.

שיימוס פיניגן הצליח להפוך את הנמלה לפאה.

דין תומאס הצליח להפוך את הנמלה לכדור פוטבול. 

לבנדר בראון הצליחה להפוך את הנמלה לדבורה.

לונה לאבגוד, שהייתה צריכה להיות בכיתה ט' בכלל עם ג׳יני, הצליחה להפוך את הנמלה לחמוס. איזה כיף לה.

נוויל לונגבוטום וחנה אבוט הצליחו להפוך את הנמלה לצדפה.

וכמובן, ג׳יני וויזלי, הצליחה להפוך את הנמלה לג׳ירפה.

אני... אני הצלחתי להפוך את הנמלה לגביע יין זהוב. אני שונאת אתכם.

הצלצול המוזר נשמע. כולם נשארו בכיתה (הרמיוני אמרה שהם מחכים לפרופסור סלגיהורן או משהו כזה... נדמה לי סלגהורן), ואני יצאתי למנהל. 

כשהגעתי למשרד, כראוי, דפקתי בדלת.

"יבוא,” השיב לי קול צרוד מעט. פתחתי את הדלת. מולי הופיע אדם גבוה וזקן, עם זקן סבוך, ארוך ולבן, עיניו תכולות והוא לובש משקפיים עגולות וקטנות.

"מדיסון גריפין, נכון? נעים להכיר אותך.” אמר המנהל ולחץ את ידי בעדינות. "אנא, שבי.”

לא הייתי זקוקה להזמנה נוספת וישבתי. המשרד נראה כמו כל משרד אחר באנגליה, של מנהל לפחות. שולחן עץ מלא בכלי עבודה. אבל...

ציפור אדומה ישבה בכלוב על קצה השולחן, הכלוב מתנדנד מכבל שלמעלה. סוכריות בכל מיני צבעים ישבו בקופסה פתוחה וקטנה, והוא הזמין אותי לקחת אחת. היססתי. הסוכריה הייתה בצבע ירוק מגעיל וישר הכנסתי אותה לפי, מקווה שלא להרגיש בטעם. היה לה טעם מזעזע של קיא שהתפשט בכל הפה שלי.

"אויש, איזה ביש מזל,” נאנח המנהל. "סוכריות ברטי בוטס דווקא בטעם קיא. טב, בכל מקרה... אני פרופסור דמבלדור. אלבוס דמבלדור.”

"שלום, פרופסור דמבלדור, אדוני,”

"יש לך נטייה, כמו להארי פוטר, לקרוא לי אדוני. אתם קרובי משפחה, אולי? יש לכם את אותן עיניים, אבל השיער שלך שטני. את קרובת משפחה שלו?” חזר על השאלה.

"אהה, לא שידוע לי,” אמרתי וגיחכתי. "אבל אני מניחה שפה הכל אפשרי.”

"ובזה את צודקת.” חייך הפרופסור וישב בכיסאו מולי, סוף סוף. "אז הבנתי שהשרביט שלך... הוא מיוחד. אפשר לראות אותו?”

הושטתי לו את השרביט שלי והוא בחן אותו. בסופו של דבר החליט לתפוס בו ולקחת אותו לידיו. ידי התעייפה.

"אני פשוט לא מאמין. זהו האח של השרביט החזק ביותר בעולם, מדיסון. הידעת את זה?”

"הרמיוני גריינג׳ר אמרה את זה בכיתה, אבל לא הבנתי מהו השרביט הבכור, אדוני.”

"אז זהו הזמן, העלמה גריפין יקירה, שאקריא לך סיפור נושן, סיפור סבתא. מעשה בשלושה אחים.”

חיכיתי שיוציא ספר. והוא הוציא ספר קטן, מאובק מעט, חום עם כריכה בלויה. הוא פתח בעמוד הראשון והתחיל לקרוא. לאט לאט הוא הפך את הדפים, בכל חמש שורות.

"היה היו פעם שלושה אחים שטיילו בדרך שוממה ומפותלת בשעת בין ערביים. אחרי כמה שעות הגיעו האחים אל נהר, שהיה עמוק מכדי לחצותו בהליכה ומסוכן מכדי לחצותו בשחייה.

אבל האחים היו משכילים בתורת הקסם, ועל כן פשוט נופפו בשרביטיהם, וגשר הופיע מעל פני המים השוצפים. הם החלו לחצות את הנהר, אך באמצע הדרך חסם את דרכם גבר חפוי פנים.

והמוות דיבר אליהם. הוא כעס מאוד על כך שרימו אותו וגזלו ממנו שלושה קורבנות חדשים, שכן רוב המטיילים היו טובעים בנהר. אבל המוות היה ערמומי. הוא העמיד פנים שהוא מברך את האחים על קסמיהם, ואמר שלכל אחד מהם ראוי לזכות בפרס על שהשכילו לחמוק מפניו.

וכך האח הבכור, שהיה איש ריב ומדון, ביקש שרביט חזק יותר מכל שרביט אחר: שרביט שינצח בכל דו קרב, שרביט הראוי לקוסם שהביס את המוות!

המוות ניגש אל עץ סמבוק שצמח על גדת הנהר, הכיו שרביט מאחד מענפיו, ונתן אותו לאח הבכור.

האח השני היה יהיר וגאוותן, והחליט להשפיל את המוות עוד יותר. הוא ביקש את הכוח להחזיר אחרים מן המתים. המוות נטל אבן מגדת הנהר ונתן אותה לאח השני, ואמר לו שלאבן יש הכוח להשיב את המתים.

ואז פנה המוות אל האח השלישי והצעיר מכולם, ושאל אותו מה מבוקשו. האח הצעיר היה הענו באחים וגם החכם בהם, ולא בטח במוות. על כן הוא ביקש מן המוות דבר מה שיאפשר לו ללכת משם מבלי שהמוות יילך אחריו. והמוות, בלית ברירה, הושיט לו את גלימת ההיעלמות אשר לו.

כעת סר המוות הצידה והרשה לשלושת האחים להמשיך בדרכם, וכך עשו, משוחחים בפליאה על ההרפתקה ומתפעלים ממתנותיו של המוות.

ברבות הימים נפרדו האחים ופנו איש לדרכו.

האח הראשון צעד שבוע או יותר, עד שהגיע לכפר נידח וחיפש שם קוסם שהיה מסוכסך עמו. מטבע הדברים, עם שרביט הסמבוק כנשק, הוא לא יכול היה שלא לנצח בדו קרב. הוא השאיר שם את אויבו מוטל מת על הרצפה, והלך לפונדק, שם התרברב באזני כל בשרביט רב העוצמה שחטף מידי המוות עצמו, וכיצד עשה אותו השרביט בלתי מנוצח.

והנה, באותו לילה התגנב קוסם אחר אל חדרו של האח הבכור שעה שישן במיטתו שיכור עד כלות נשמותיו. הגנב לקח את השרביט, וליתר ביטחון גם שיסף את גרונו של האח הבכור.

כך לקח אליו המוות את האח הראשון.

בינתיים שב האח השני אל ביתו שלו, שבו התגורר לבדו. הוא נטל את האבן בעלת הכוח להחזיר את המתים והפך אותה שלוש פעמים בכף ידו. לתדהמתו ולשמחתו הופיעה מולו חיש מהר דמות הנערה שאותה קיווה פעם לשאת לאישה לפני שמתה בטרם עת.

אבל היא הייתה דוממת וקרה, ומרוחקת ממנו כאילו תלוי ביניהם פרגוד. אף שחזרה אל עולם החיים, לא שם היה מקומה, והיא סבלה.

לבסוף, מרוב כמיהה חסרת תקווה נטרפה דעתו של האח השני והוא שם קץ לחייו כדי שיוכל להצטרף אליה באמת.

אבל למרות שהמוות חיפש אחרי האח השלישי שנים רבות, הוא מעולם לא מצא אותו. רק כשהגיע לגיל מופלג פשט לבסוף צעיר האחים את גלימת ההיעלמות ונתן אותה לבנו. או אז הוא בירך את המוות כפי שמברכים חבר וותיק והלך עמו בשמחה, וכשווים נפרדו הם מהעולם הזה." 

נשארתי חסרת מילים. סיפור סבתא, אני לא מאמינה שפרופסור דמבלדור מאמין שזהו סיפור סבתא.

"ואתה, פרופסור,” אמרתי לבסוף, שוברת שתיקה ארוכה. "מאמין בסיפור זה?”

"כמובן שכן.” חייך וצחק צחוק קצר. "הו, אני די אובססיבי לגבי זה. שלושת אוצרות המוות. אבן האוב, השרביט הבכור וגלימת היעלמות, שתופתעי לגלות של אחד התלמידים בבית הספר יש אותה.”

"ניחוש פרוע, אדוני,” חייכתי, ובאמת, זה ניחוש פרוע. "הארי פוטר?”

"אכן כן, מדיסון. טוב, הגיע הזמן שתחזרי לשיעורך. תגידי לסלגהורן שדיברתי איתך. להתראות.”

"להתראות, פרופסור.” התקדמתי לכיוון הדלת עם שרביטי וסגרתי אותה.

הפרק הקודם		הפרק הבא