כשהחיים מתהפכים

פרק אחרון לפני הטיול של השבוע..... סורי אנשים....

"אני מה?!?"

"חצויה. חצי אנושית, חצי אלה."

ניענתי את ראשי וקברתי אותו בידי.

"זה לא יכול להיות."

"אז המפלצת שראית היא פרי דמיונך?" שאל האיש על כיסא הגלגלים במחנה- כירון.

"אני- אני כבר לא יודעת."  אמרתי בקול חלוש.

"תראי, אני אשאל אותך שאלה, קצת אישית, ואני צריך שתעני לי עליה בכנות. נוכל לדעת מי ההורה האלוהי שלך."

"בסדר." אמרתי, מוכנה לעצור את הדמעות שיגיעו כשכירון יזכיר את אמא שלי.

"כשאת באה הביתה מחופשות, מי מחכה לך שם?"

דמעה בודדת התגלגלה מלחיי. ניגבתי אותה במהירות.

"אני- אני לא חוזרת מחופשות." התחמקתי, מנסה לחשוב על משהו אחר.

לפני שכירון הספיק להגיד משהו, נכנס נער בערך בן גילי, לבוש שחור, שנדחף על ידי פרסי.

"די כבר! אמרתי שאני אעזור, אתה לא צריך ללוות אותי!" קרא בכעס הנער.

"כן אבל רציתי להיות בטוח שתגיע." צחק פרסי ונמלט מהמקום.

הנער בחן אותי מכף רגל ועד ראש.

"חצויה חדשה." אמר, ולא ידעתי אם הוא אומר או שואל.

"קים, אני צריך שתעני לי." אמר כירון, "מבלי להתחמק."

דמעה זללגה עוד הפעם, ואחריה עוד שתיים.

"אני יתומה." לחשתי, מקווה בכול ליבי לא לחזור על צירוף המילים השנוא עלי.

"אני מצטער לשמוע, קים. מי גידל אותך?" שאל שוב, מנקב בסכין בלתי נראת את ליבי.

"א-אמא שלי מתה כשהייתי בת שמונה." אמרתי, משלימה שאצתרך להגיד את זה.

הנער, שלוב ידים שנשען על הקיר, ולא פצה את פיו החליט להתערב.

"וואו, ביג דיל, את יתומה. אפשר לחשוב." אמר, והכעיס אותי עוד יותר.

"ניקו..." הזהיר אותו כירון.

"אני אפילו לא יודע למה הסכמתי לעזור!" רטן ניקו, והוסיף, כבדרך אגב, "בת כמה את?"

"14."

"לא הביאו אותך מבית ספר תיכון?"

"כן, הרשויות אירגנו לי מלגה מוקדמת." אמרתי בקול חנוק, מכעס או מכאב, לא ממש ידעתי.

"טוב, אמורים להכיר בה בקרוב. תודיעו לי לאיזה ביתן היא ואני אביא לה מצעים, אוקי? אז זה נחשב ש'עזרתי'" אמר ובחן אותי בכעס, כאילו אני אשמה בכול בעיותיו.

ואז, לפני שהספקתי למחות שאני לא נשארת, וששום דבר לא הגיוני, הוא כשל לאחור בהפתעה, בוהה במעל ראשי.

"ניקו, תקרא לפרסי." אמר כירון.

ניסתי להתבונן מה כול כך הבהיל אותם, אבל מה שזה לא היה, זה נעלם.

"למה צריך לקרוא..?" שאלתי, לא השלמתי את המשפט.

"גילינו מי ההורה האלוהי שלך. זה-"

"אין לי הורה אלוהי! אין דבר כזה!" נישברתי וצעקתי.

"אז מה אם המפלצת שתקפה אותך?" שאל כירון בקול שליו.

לא עניתי. זה פשוט לא נראה לי הגיוני.

"ומה אם זה?" שאל כירון והתרומם מיכיסא הגלגלים שלו.

להפתעתי, הכיסא התכווץ, וכירון החל לגבוה עד אשר ישב על סוס בלי ראש.

שיפשפתי את עיני. הוא לא ישב על הסוס.

הוא היה הסוס.

"אתה- אתה קאנטור?"שאלתי בקול מופתע, נזכרת בסיפורים על החיות המיטולוגיות האלה.

"כן. את מבינה שזה אפשרי רק אם מה שאמרתי נכון?"

הנהנתי.

באותו רגע פרצו לחדר פרסי והנער - ניקו.

"הגעתם, יופי." אמר כירון בשלווה.

"ניקו אפילו לא אמר לי-" הוא הבחין בי.

"מי ההורה האלוהי שלך?" שאל פרסי, מתנשף.

"בסדר פרסי. אני יודע." אמר כירון. "קים, תכירי את אחיך. פרסי, זאת אחותך."

"מה?" צעקנו ביחד. "אנחונו לא אחים!" אמרנו פה אחד.

"קים, ההורה האלוהי שלך הוא פוסידון, אל הים."

הפרק הקודם		הפרק הבא