שאלות

"זה בסדר- אני כבר סובל,תודה." אמר רון בסרקסטיות. הפצע כאב לו, כי זה לא ממכה שנגרמה סתם כך, זה מכה מלחש. 

"אפיסקי!" צעק הארי, ובשנייה נסגר פצעו של רון כלא היה.

"תודה, הארי." 

"טוב, וולדמורט השתלט על מוחה של הרמיוני ללא ספק. נצטרך לנגד את זה, בדרך כול שהיא. נלך לדמבלדור?" שאל הארי. 

"בהחלט." אמר רון ושניהם יצאו מהספרייה. 

-------

"שרבט לימון." אמר הארי והם עלו ביחד. 

הם דפקו בדלת. 
אין מענה.
שוב.

פרופסור דמבלדור פתח את הדלת. הוא בחן אותם מלמטה עד מעלה, חושד.

"קרה משהו?" הוא שאל בקול צרוד.

"הרמיוני אוכלת מוות." הם אמרו במהירות כפה אחד. 

"בואו, תיכנסו. אכין תה חם להרגעה." 

"לא, פרופסור! זוכר כשאבא של רון הוכש על ידי נחש? זה מה שחלמתי גם אתמול. וולדמורט השתלט על-" 

"שששש, תדבר יותר בשקט." אמר דמבלדור והסתכל סביב, לראות שאף אחד לא מקשיב.

"וולדמורט השתלט על מוחה." הוא לחש שוב.

"נצטרך להשתמש בלחש של מחיקת זיכרון," אמר דמבלדור. 

"אוביליוואטה." לחש. 

"אומנם ייקח זמן להוציא אותו מראשה. אך זה לא קשה במיוחד." אמר. 

"הו, אז איך אנחנו עושים את -" 

"אתם לא עושים כלום. אתם רוצים להסתבך איתו? במיוחד אתה הארי," אמר דמבלדור. 

הארי חשב על זה לרגע, והוא צודק. למה הארי צריך להיתקל בו בפעם השישית?

"אז איך נביא אותה לכאן?" שאל רון. רון היה שמח מאוד להיפטר מוולדמורט שבתוך ראשה, כי הוא הרס את הרמיוני בבירור. 

"אני אזמין אותה. כי כל מה שוולדמורט רוצה זה להרוג אותי." אמר דמבלדור. 

השיחה נמשכה ונמשכה, והם לא יודעים שהרמיוני שומעת הכל מהכל, מוכנה יחד עם אוכלי-המוות ווולדמורט.
------

המשך מחר! אני יודעת שהפרק קצר. 

--------------------

הפרק הקודם		הפרק הבא