ילדה רגילה

סליחה מראש על כך שהפרק קצר.. טוב, קצר יחסית לאורך שרציתי לכתוב.... האמת שאין לי יותר מידיי מצב רוח עכשיו אז זה הכי הרבה שהצלחתי לכתוב...:/

מכתב? בשבילי? אני מסתקרנת מייד.

אני באמת שלא מכירה אף לא אחד ששולח מכתבים בימינו.

וגם אם כן- אז מי יכתוב בכלל מכתב בשבילי?

אמי מושיטה לידיי את המכתב. אני חוטפת אותו מידיה במהירות.

אני מריה מעט רכושנות כלפי המכתב.

אחרי הכל- זה המכתב שלי.

הסקרנות מכרסמת בי מבפנים ואני מסתכלת על המעטפה.

על המעטפה הייתה טבועה חותמת שעווה אדומה.

מוזר...

לא ידעתי שעדיין יש דברים כאלו בכלל.

בצידו השני של המעטפה היה כתוב:

לכבוד: היילי וויט

והייתה רשומה גם הכתובת שלי. הכתובת המדוייקת מאוד שלי.

היה מצויין על המכתב גם שהחדר שלי הוא בצד ימין כשממשיכים במסדרון.

איך הם ידעו באיזה חדר אני גרה?

בכנות זה היה דיי מוזר...

ואולי טיפה מטריד..

אבל לא היה לי אכפת.

פתחתי את המעטפה.

בתוך המעטפה היה דף אשר היה מקופל לארבעה חלקים.

אני פותחת את הדף, אי מגלה שאלו בכלל היו שני דפים.

אני מסתכלת על אחד מהם, אני רואה רשימת ציוד מוזרה.

אני דיי מבולבלת, ניגשת ומסתכלת על הדף השני.

אני מתחילה לקרוא את הכתוב בדיו הירוק.

כשאני מסיימת לקרוא אני בשוק.

זאת בטוח בדיחה..

זאת חייבת להיות בדיחה- אני בטוחה!

אבל...

למה שימציאו דבר כזה?

ואם זה באמת רק מומצא אז למה היה מצורף גם כרטיס רכבת

שהיה נראה באמת אמיתי?

טוב, בעצם..

חוץ מהתחנה שהייתה רשומה עליו.

תשע ושלושה רבעים?

יש דבר כזה בכלל?

כלומר- בחשבון בוודאי..

אך.. בתחנות רכבת?

אני לא בטוחה..

לפתע פתק קטן הרשום בדיו כחולה רגילה נפל מן המעפה.

היה רשום שפרופסור מקגונגל תגיעה לביתנו למחרת ותסביר את הכל.

אני מבולבלת אפילו יותר מתמיד.

אני מחליטה לשתף את אמא שלי במכתב המוזר-

אני קוראת בקול רם ולאחר מכן קולטת שנשמעתי דיי מבועתת ואולי מפוחדת במעט:

"אמא...?"

הפרק הקודם