משחקי הרעב ה-49

חוק מספר 3 שעשוע למישהו אחד זה סבל של מישהו אחר

הבנתי את זה כשהייתי בבית ספר יסודי אבל לא הבנתי למה, איך זה שסבל של אדם אחד זה שעשוע לאדם אחר?. אילו לא הייתי ביתו של מנצח הייתי סובלת מהצקות בלתי פוסקות כפי שראיתי שעושים לילדים המבקשים להיות בלתי נראים כמוני, אף אחד לא נהג להציק לי, לא מציקים לקרובים של מנצחים כי אתה יודע שיש להם מספיק כסף בשביל לשחד מישהו להרוג אותך או אם אתה מעצבן מספיק המנצחים עושים זאת בעצמם.
רציתי פעם לשאול את אבא האם הקפיטל נהנה מסבל שנגרם כתוצאה מהמשחקים אבל התשובה של אבא שלי שלא הסתיר מימני דבר הנוגע לאופן המעוות אך הטוב שבה עובד הממשל הפחידה אותי.
                             

 אני עכשיו עומדת מול המראה הגדולה בחדרי הגדול מידי ולבושה בשמלה פשוטה אך חגיגית למידי "ארי את באה?" קולו העייף של אבא שלי נשמע ממרחק מהקומה התחתונה. כשהוא היה מדריך לפני שג'ולס ניצח הוא היה מתנהג באופן מכני יותר, הוא לא היה מדבר כלל רק... יושב על אחת מכורסאות העור החומות ובוהה או בקיר בצבע שמנת או בתמונה של אמא שנחה על אחד המדפים, הוא היה מחכה שאסיים להתלבש וארד כי שנלך יחד לאסיף שם הוא היה מכין את הילדים המתרגשים שהוא יכין לשחיטה ההולכת ובאה במשחקים. זה היה מחמיר יותר משנה לשנה וככול שהמועד האסיף הגיע דאגתי לו יותר, הוא היה מתנהג יותר כמו חפץ דומם לא זז ממקומו אלה אם מזיזים אותו, אבל כשהיו המצלמות אבא היה משתנה, במקום האדם המת שהוא הפך להיות הוא היה המנצח החי, השחצן והמאושר ממחוז 2.
ירדתי במדרגות והוא חייך לעברי חיוך שלא ראיתי מזמן, ידו מושטת לעברי אומרת לי לאחוז בה כמו שהיה נוהג לעשות לפני שאמא מתה. ניסיתי לא להביע בהפתעה או להירתע במחשבה שהוא התחרט.
הלכנו להיכן שהתאסף כל מחוז 2, אבא ואני חלפנו על קבוצת נערים נרגשת שהמנהיג שלה דיבר בהתרגשות מוגזמת  על כך שהוא הולך להתנדב.
הגענו לקדמה, שורה של כיסאות השמורה למנצחי העבר ובני משפחתיהם, אבא הנהן לשלום למבוגרים ביותר מבין הנצחים בינהם אימו של ג'ולס,דארן וסיירה.
כריסטופר זבלק עמד כבר על הבמה וחייך לעברנו חיוך בוהק שערו  שילוב של אדום כדם וסגול בוהק עמד על ראשו בתלתלים.
"ברוכים הבאים למשחקי הרעב ה-49" קולו העמוק הדהד ברחבי האזור הפתוח כמות נדיבה של מחיאות כפיים נשמעה ואז הוא המשיך " לפני שנתחיל" שפתיו התעקלו לחיוך קטן כממתיק סוד " ישנו מסר קטן מהנשיא שלנו".               הסרטון הרגיל התנגן וכשניגמר עם תוספת כפיים נדיבה מכל תושבי מחוז 2 ואז התחיל קטע שלא ראיתי הנשיא סנואו ישב בשולחנו מאחוריו סמל הקפיטל ודגל הפאנם "מחוזות היקרים" קולו הצלול רעם מעל כולנו כמו כל דבר אחר שעשה "למרות שזה לא אמור להיות אלו הולכים להיות משחקי גמול".

אנשים החלו להסתכל סביבם ולדבר כאילו הם המצאו את ההסבר באדם שלצידם אבא אחז בידי באופן לא מודע, זה הרגיש שאני מנחמת אותו באמצעות קיומי, הסתכלתי בעיניו שננעצו בי וידעתי מה שהנשיא הולך לומר.

"במשחקי הרעב האלו המתמודדים יבחרו ממאגר קרובי המשפחה של מנצחי העבר, המתמודדים כמו תמיד בגיליים שתיים עשרה עד שמונה עשרה ואלה אם כן אתה לא קרוב משפחה אין ביכולתך להתנדב" הרעש גבר וכולנו כל שתי השורות האחרונות הסתכלנו זה על זה באימה, אחת המתמודדות הזקנות זעקה באימה בעוד שתושבי מחוז שתיים- מחאו כפיים בסערה בהתרגשות, כפי שכבר אמרתי במחוז שתיים זה גאווה להתמודד.
הסרטון הסתיים ותמונתו של הנשיא הצעיר שלנו נעלמה עם תוספת של "מי יתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתך".
"מדהים לא?" כריסטופר זבלק אמר עם תוספת של צחוק מתגלגל "אז שנתחיל לבחור?" הוא שאל לאחר שקולות ההתלהבות של התושבים נרגע, הוא ניגש לקערה הראשונה שניצבה מאגר הפתקים בה היה כמובן פחות יותר מהשנים הקודמות, סך הקול בגילים שמתאימים למשחקים ידעתי שהסיכויים שלי לא משהו, איך הם יהיו? היחידות מין קרבות המשפחה של המנצחים שבגילים המתאימים זו אני, ושלוש נכדות של המצחים המבוגרים יותר שבקושי עברו את גיל ארבע עשרה, הן ישבו מאחורי ועל פניהם מבטים מפוחדים, הן כמוני ידעו מה שהמשמעות של להתמודד במשחקים, רק מלהסתכל על הסבים או הסבתות שלהן ועל השדים שפקדו אותם.
"והמתמודדת הראשונה היא: אמנדה גרייס" כריסטופר אמר בצווחה מתרגשת, אמנדה היא נערה צנומה בת שלוש עשרה, סבה היה מנצח הוא נפתר לפני כמה שנים, היא קמה באיטיות מאחורי, אבל... זה לא נכון, היא בקושי התחילה את התיכון. לפני שהיא הגיעה לבמה קמתי, הרגשתי את אחיזתו של אבי מתהדקת ומבט האימה על פניו, מתחנן שלא העשה את זה ושלא אנטוש אותו לבד.
"אני מתנדבת" צעקתי לעבר המבט הסדיסטי של כריסטופר שחיוך ערמומי תפס את מקומו על פניו כשראה אותי קמה ממקומי, סימנתי במבטי לאמנדה לחזור למקומה זקרתי את סנטרי כפי שלמדתי מאבי, וחייכתי את חיוכי היהיר, רק החזקים ביותר ינצחו, אסור להראות להם שאני מבועתת מן הרעיון שאשחק במשחקים.
התקדמתי לעבר הבמה ועמדתי לצידו של כריסטופר ידו נחה על גבי ולמרות שצורך עז להתנער מימנו עלה בגופי, נשארתי נטועה במקומי, ראיתי את אימו של ג'ולס מחזיקה את סיירה
הבוכה קרוב אליה, בעוד שאבא נועץ את מבטו הריקני בי.
"בואו נעניק לאריקה גלנס היקרה את מחיאות הכפיים שלנו" כריסטופר שאג והביט בי באופן שבחן את גופי, הוא הגיע לפה מלפני שנתיים, הוא בערך באמצע שנות
העשרים שלו וכבר אז נודע בהתהוללות שלו עם בנות בגילי וצעירות מימני.
הפעם רציתי להחטיף לו אבל שוב לא עשיתי כלום. "ועכשיו למתמודד ממין הזכר שלנו" הוא אמר מסמן בידו לקהל להפסיק במחיאות,

נראה שמשחק הבובות שלו סיפק אותו לעת עתה ידו הושטה לקערית השנייה ופתחה את הפתק הראשון, בראש הקערהץ

"דארן  קטרן" קולו אמר עוד לפני שהוא פתח את הפתק ואז משום מקום לצד שני אוכפי שקט שהיו קרובים אליו מאוד, דארן עלה על הבמה מחייך חיוך שדי דומה לשלי, ג'ולס ישב מאחורינו כמו

שהמנצח האחרון צריך לעשות, לצד ראש העיר יכולתי להרגיש את עיניו הזועמות ננעצות בשתינו כאילו שנינו אשמים במה שקרה.
"ואלו רבותי וגבירותי המתמודדים של מחוז שתיים" כריסטופר אמר ושוב כמחיאות כפיים נשמעו בחוזקה שתי אוכפי שקט הובילו אותנו לחדרים נפרדים, שם כפי שהיה נהוג ניפרד מהמשפחות שלנו.

הפרק הקודם		הפרק הבא