מאחורי בתו של וולדמורט

עצרו הכל!!!

אם עוד לא קראתם את הפרק החדש של 'בתו של וולדמורט', לכו לקרוא אותו עכשיו!!  http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=4660&showchap=21

הקטע שלפניכם מכיל ספוילרים לפרק החדש של בש"ו. אחרי שתסיימו לקרוא אותו, תחזרו לפה :)

סיימתם? יופי. תהנו!

בקטע זה: 924 מילים

*

זה היה יום סוער מאוד, יחסית לחודש מאי.

משום מה, השמיים החליטו להאפיר ולהמטיר גשם זלעפות במשך כל היום. תושבי לונדון, שלא ציפו למזג אוויר שכזה, מצאו את עצמם אבודים ללא מטריות, ונאלצו להסתתר מתחת לגגות הבתים ולנוע מתחתיהם. אפילו האוויר נראה אפרורי, כל חלקיק ממנו כבד וכהה יותר כתוצאה מהקור.

קטרינה שנאה גשם. בולגריה – ארץ מולדתה האהובה – ניחנה במזג אוויר חמים ונעים לרוב, וגם כאשר הציפה תקופת הגשמים את האיזור, הדבר היה סביל ואף מרענן. אנגליה, לעומת זאת... הגשם הפך את הארץ לאפורה וקרה, וקטרינה לא יכלה שלא להרגיש מרמור בכל פעם שראתה את העננים מתאספים בשמיים.

זה לא שהיא לא אהבה את בריטניה – לפחות לא בהתחלה... כעת היא רצתה לחזור בזמן ולגרום לעצמה לא להתקרב לארץ המקוללת הזו לעולם – אך מזג האוויר הזה תמיד היה נושא לסבר פנים. הדבר היחיד שהיה טוב בכך הוא שמזג אוויר שכזה איפשר לבוש חורפי רוב יימות השנה, וגודריק ידע כמה קטרינה אהבה לעטוף את עצמה בגלימת חורף פרוותית ונעימה...

האופנה החורפית של המוגלגים, בהשוואה, הייתה מוזרה. היא, כמו דברים רבים אחרים, רק הוסיפו לכעס התמידי שהיא סיגלה לעצמה במהלך חצי השנה האחרונה. העובדה שהיא הייתה צריכה להסתתר לא איפשרה לה להתלבש בגלימות חורף כמו שהיא אהבה. וכן, קטרינה ידעה שזה היה רדוד ופטתי, אך זה הפריע לה מאוד.

היו הרבה דברים שהפריעו לה, אחד מהם יותר חזק באותו הרגע מהאחרים.

הדבר המזורגג שניסה לצאת מתוכה, אם לדייק.

"עוד קצת, גברת סמית'! אני מתחילה לראות את הראש!" המיילדת המוגלגית קראה בהתרגשות, וקטרינה קיללה בבלוגרית פעם נוספת.

סמית' – השם השכיח ביותר בבריטניה. קטרינה שנאה אותו בכל ליבה. היא הייתה מכשפה לבית וורגובה. היא הייתה צאצאית לבית סלווין. היא הייתה אחד המוחות הדגולים ביותר של הדור שלה. היא לא הייתה מוגלגית אלמונית.

כל זה היה בגללו. הוא אמר שהוא ייתן לה את הכל... אבל למעשה היא איבדה את הכל.

ידה השמאלית עיקצצה בכאב, מזכירה לה זאת. אמנם האות האפל עליה כבר היה מוסווה, אך מהקסם האפל שזרם בקעקוע היה הרבה יותר קשה להיפטר.

איך היא יכלה להיות כל-כך מטומטמת. המשחק המטופש שלה באש שרף אותה.

"תוציאי את זה ממני כבר!" היא רטנה, דוחקת אנקה מלאת כאב. אילולא היה זה בית יולדות של מוגלגים, היא הייתה מבקשת שיקוי משכך כאבים. פה, היא לא בטחה בדבר מלא החומרים הלא טבעיים הזה, אפידורל. למה לעזאזל הצירים התחילו ברחוב?! ולמה לעזאזל המוגלגים המטופשים האלה נדחפו לעניינים שלא שלהם?! קטרינה הייתה יכולה לעשות הכל לבד – השיקויים היו מוכנים, הכל היה מוכן... אבל כמו תמיד לאחרונה שום דבר לא התנהל כפי שהיא תכננה.

"עוד מעט, גברת סמית'! רק עוד קצת!"

היא רצתה שזה ייצא ממנה כבר. היא סבלה מספיק בתשעת החודשים האחרונים. ומי היה אשם בכך? הוא.

וולדמורט.

קטרינה גנחה בכאב – ספק מהציר וספק מהזיכרון של אותו קוסם שהרס את חייה. הו, כמה היא שנאה אותו... יותר מכל מי ששנאה אי-פעם. יותר מאימה המטופשת, יותר מהמורה שלה לשיקויים בדורמסטרנג, יותר מבלטריקס המשוגעת. כולם החווירו ליד השנאה אותה היא הרגישה כלפי לורד וולדמורט. בגללו היא הייתה צריכה להתחבא במשך שנה, לעבור בין מסתור למסתור, לחיות חיים-לא-חיים. בגללו היא הייתה צריכה להוציא את זה מהבטן שלה.

זה, באותו הרגע, הרגיש צורך עז להידחף עוד יותר החוצה, וקטרינה צווחה מהכאב הנורא שהיא הרגישה.

"דחיפה אחרונה!" המיילדת הכריזה.

קטרינה נאנקה. עם דחיפה אחרונה היא הרגישה הקלה, והחלה להתנשף בכבדות. קול בכי מילא את החדר.

"ברכותיי! יש לך בת מקסימה!"

זה הפך להיות בת. קטרינה פחדה לראות מה יצא ממנה.

היא פחדה לראות את העיניים האדומות אותן היא זכרה, את העור הלבן, את האפלה שהקיפה את נשמתו הפגומה מכל ההורקרוקסים שעשה. קטרינה פחדה, ומהפחד הזה היא התחילה לבכות גם כן. הקול שלה השתלב בצורה מוזרה עם הקול של הבת שיצאה מתוכה.

המיילדת צחקה למראה שלה, וקטרינה חשבה שאם השרביט שלה היה עליה היא הייתה מקללת אותה. אך במקום להתמוטט מחוזק הקללה, המוגלגית הניחה גוש אדמדם לתוך ידיה של קטרינה.

היא התקשתה להסיר את עינייה מזה.

אם הגוש האדמדם דמה למשהו, זה היה עגבנייה. ללא שום איזכור של לובן, כמו שהיא פחדה שיהיה.

"למה היא בצבע הזה?" היא שאלה בחולשה, עדיין מתנשפת.

"אל תדאגי." קולה של המיילדת היה רך. "זה טבעי. הצבע יירד."

קטרינה הביטה בתינוקת (כן, זו הייתה תינוקת. לא זה, אלא תינוקת) פעם נוספת. לרגע קט עיניה של הילדה הזעירה נפערו, וקטרינה הופתעה לגלות עיניים בצבע ים סוער, אותן היא זכרה מימים עברו. הן לא היו אדומות, זה כל מה שהיה חשוב.

וגם לא היה אפילו צל של אפלה שהקיף את התינוקת לפניה. להפך, אם היה דבר טהור בעולם הזה, ללא ספק זו הייתה היא. קטרינה לא יכלה להאמין שהיא אפילו חשבה על להיפטר מדבר כה יפהפה. כמה טיפשה היא הייתה.

הילדה לפניה לא הייתה פרי יצירתו של וולדמורט. היא בסך-הכל הייתה תינוקת. היא לא הייתה אשמה בכל מה שקרה לקטרינה. היא הייתה קורבן גם היא.

חיוך עצוב התפשט על פניה, וקטרינה ליטפה את ראשה הזעיר של התינוקת. זו הייתה הבת שלה, בת למשפחת וורגובה, בת לשושלת סלווין. היא הייתה שלה. הבת שלה.

ובשביל הבת שלה, קטרינה החליטה באותו הרגע, היא תעשה הכל. היא לא תיתן לוולדמורט אותה. היא תעשה הכל בשביל שהבת שלה תחייה.

"את יודעת איך את תקראי לה?" היא שמעה את המיילדת שואלת.

קטרינה לא חשבה על זה קודם לכן, שכן לפני זה היא התייחסה לבת שלה בתור 'זה'. אך כעת, זיכרון מלפני שנים הופיע לנגד רוחה, זיכרון יפה ושמח שגרם לה לאושר כמעט כמו התינוקת הקטנה אותה היא החזיקה.

הסתבר שקטרינה כבר ידעה, והיא ידעה זאת כבר שמונה שנים שלמות (בתקופה בה היא הגיעה לבריטניה לראשונה, בימים בהם היא לא ידעה שכל הדברים הנוראים האלה יקרו, בימים בהם היא התלהבה מטירות עתיקות וגנים עוצרי נשימה).

"רוז." לא... זה לא היה שם טוב. הרי היא הייתה מכשפה, ולמרות שהיא תבלה את חייה בהתחבאות בין מוגלגים, היא בכל זאת נשארה מכשפה. והיא צריכה שם של מכשפה. "רוזמארי."

*

אם מישהו זוכר למה קטרינה קראה לרוז בשם שלה, כל הכבוד לו! מי שזוכר מוזמן לכתוב בתגובות. הראשון שיכתוב את התשובה הנכונה יקבל פרס ;)

אני מקווה שהקטע הזה היה תוספת נחמדה לפרק של בש"ו. אני שמחה שסוף-סוף ראינו את קטרינה, אפילו אם לא להרבה זמן. היא דמות שאני אוהבת לכתוב, אפילו קצת חבל לי שאני לא אוכל לעשות את זה יותר... ^^

הפרק הקודם		הפרק הבא